RSS

"אלים" זה ה"גברי" החדש

12 מאי
"אלים" זה ה"גברי" החדש

מה שהתחיל כמיצג אומנותי, הפך בתום 6 שעות להצהרה חד משמעית: בהיעדר סביבה מרסנת, אלימות היא ברירת המחדל של בני האדם. מרינה אברמוביץ', אמנית מיצג שבמשך שלושה עשורים בחנה את מערכות היחסים בין האמן לקהל ובין הגוף לנפש, העמידה את מיצג ובו הונחו על שולחן 72 חפצים, שבאמצעותם ניתן לגרום לכאב או להפיק עונג. בין החפצים היו נוצה, ורד, דבש, שוט, מספריים, אקדח אחד ו… כדור אחד. על השולחן גם היה פתק ובו ההנחיה לקהל להשתמש בחפצים האלו בכל צורה העולה על דעתם, בעוד האמנית פסיבית לחלוטין.

הזמן חלף וכשמרינה התמידה באי-תגובתה המבוכה וההיסוס התחלפו באגרסיביות. בהתחלה בגדיה נקרעו, ואחר כך, צווארה נחתך ודמה נשתה. לאחר מכן היא נחבשה ופלסטרים הונחו על הפצע. מאוחר יותר היא נלקחה והונחה על השולחן, כשאדם אחר החל החל נועץ את הסכין בשולחן, בין רגליה הפשוקות. למרות האימה, היא לא התנגדה. בשלב מסוים, כשהאקדח היה כבר טעון, מישהו קירב אותו לראשה, ואחר הרחיקו ממנה. כעבור שש שעות, ובהתאם לתכנית, היא נעמדה על רגליה והחלה לצעוד לכיוון הקהל שלה.

מסוחררת, חצי ערומה ומדממת, היא ראתה – דרך עיניים דומעות – את כל הנוכחים בורחים, מתחמקים מעימות עם מה שעשו ועם מרינה עצמה. בשניות, האולם התרוקן ולאחר מכן היא סיפרה: "מה שלמדתי זה שאם תשאיר את זה לציבור, הם יכולים להרוג אותך. אלו היו 6 שעות של אימה אמיתית… אני זוכרת שכשחזרתי למלון והבטתי במראה ראיתי קצוות שיער גדולה ולבנה".

הקטסטרופות של המאה העשרים והתפתחותה של הפסיכולוגיה הולידו ניסויים רבים ומפורסמים שמטרתם הייתה לחקור את הרוע האנושי ולנסות לברר אם יצר האדם באמת רע מנעוריו והאם התפרצויות אלימות ואירועים כמו השואה יכולים לקרות שוב. למטרה נרתמו כמה מהשמות הבולטים בפסיכולוגיה החברתית והניסויים שערכו אז נחשבים קלאסיים ועדיין נלמדים כיום (ניסוי הכלא, וניסוי הצייתנות).

אשליה כלשהי, שלפיה התפתחנו כמין וכחברה, יצרה תקנון אתי חדש שלא מאפשרת שחזור של הניסויים האלו, אך הרוע והאלימות נוכחים בחיינו לא פחות משהיו והסביבה שמאפשרת אותם היא סביבתנו הנוכחית. פיליפ זימברדו וסטנלי מילגרם הם שניים מאותם פסיכולוגיים שבחנו רוע בתנאי מעבדה. עבודתם עתירת החזון והמשאבים הולידה מסקנות דומות לאלו של מרינה אברמוביץ' – כאשר הסביבה מאפשרת, הרוע מתפרץ. כאשר אין ענישה, מתרחשת אלימות, וכאשר אלימות נתקלת בשתיקה, היא מפורשת כהסכמה, שמבטלת את שיקול הדעת העצמאי.

מקרי האלימות האחרונים מיוחסים כולם לגברים ומזכירים שאלימות הייתה במשך שנים ענף נוסף של הגבריות: החל מטקסי חניכה פרימיטיביים שכוללים ציד, הרג ויכולת עמידה בסבל גופני ונפשי ודרך הגלוריפיקציה של הגנרלים, גיבורי המלחמה ועד התרבות הגופנית הנוכחית שמהללת את הגדול והחזק, גם כאשר זה אינו עונה על צרכים אבולוציוניים. הקשר בין גבריות ואלימות הוא אולי עתיק, אך אין סיבה שיהיה נצחי.

האם צריך יותר מאשר ההצהרה של הנער-הרוצח עדן אוחיון, בשביל להבין שירדנו לגמרי מהפסים? "הוא פגע לי בכבוד" הוא אמר, לאחר ששחזר כיצד דקר למוות את גדי ויכמן מול אישתו, כשזה ירד למטה וביקש ממנו ומחבריו להיות בשקט. בלבול מוחלט במושגי יסוד כמו "כבוד" לצד תרבות אגרסיבית, נטולת עכבות ומשוללת מצפון שמחלחלת מטה מפרנסי העם והעומדים בראשו יוצרת כאן אקלים חברתי בלתי אפשרי ונסיגה של הגברים אל הפרמטרים הפרימיטיביים ביותר בקוד הגנטי שלהם: התנהגויות אלפא צרות אופקים אך הרות גורל.

האלימות הזו נובעת, בין היתר, מחוסר אונים. מצבי חוסר אונים מיצרים פחד ובעתה שמשתקתים את שיקול הדעת. אחת מהמטרות של חיים משותפים תחת הגדרה כלשהי (מדינה, למשל) היא לאפשר למי שיכול ומוסמך לטפל בבעיות החברה בצורה מוסכמת, ולא להשאיר כל אדם לנפשו וגורלו. זהו חוסר האונים של עדן להתמודד עם העולם ולהחיל על עצמו את הנורמות המקומיות שהוביל אותו לרצוח, וזה חוסר האונים של גדי נוכח התנהגות המשטרה שהוביל אותו לעימות חזיתי עם הרוצח שלו.

עדן אוחיון, שכולי תקווה שהוא וחבריו ייענשו בצורה חסרת תקדים, הוא לא צאצא של השטן. הוא צאצא של תרבות: שעות מול המחשב, על חשבון הזמן שפעם בילינו בחוץ ועם אנשים פוגעות ביכולת שלנו לחיות כחברה. אלו לא דיבורים גבוהים – אלו עובדות. פישוט של רגשות לסמיילים והחלפת התקשורת הבינאישית בהתכתבויות פוגעים ביכולת של נוער לקרוא הבעות פנים ושפת גוף, ותורמות להתרופפות ההבנה במה כרוכים החיים אחד לצד השני. כשגופים רוויי טסטוסטרון יושבים מחוברים באינפוזיה לתכנים אלימים פוגשים במערכת חינוך שהיא לא יותר מבייביסיטר זול, בסביבה שמשדרת אלימות וכוחניות – זו תוצאה הבלתי נמנעת שסופה לא נראה באופק.

ההתחלה שלנו כעם הייתה מבטיחה: בר המצווה, טקס הכניסה היהודי לעולם הגבריות היווה הוכחה פומבית לכך שאתה יכול לקרוא ולכתוב – מיומנויות שהן פועל יוצא של שליטה ביצרים, תיעול פרודוקטיבי של הזמן והאנרגיה וקבלה של תורת המוסר היהודית. "אי הידיעה אינה פוטרת מעונש", זה נכון, והיהודים דאגו לכך שהיא גם לא תהיה תירוץ. עכשיו כשהנער נחשף למה שהגדיר עמו כטוב וכרע, הוא חלק אינטרגלי מהחברה, כפוף לנורמות שלה, וגם, באופן רשמי, גבר.

קשה לקבוע מה גרם לתפנית הזו בעלילה, אך ניתן להשתמש בעקרונות של הנדסה ברוורס בשביל לנסות. קחו את אלו שאלימות היא ברירת המחדל עבורם, ותתחילו ללכת אחורה מהרגע בו רצחו או אנסו או רמסו זכויות יסוד של אחרים סביבם. מתישהו במסע אחורה בזמן תפגשו את אחד הכשלים המערכתיים שנתנו לזה לקרות: סוכני החיברות המסורתיים (משפחה, מחנכים) וגורמי האכיפה פינו מקומם לגורמים חיצונים, נעדרי יכולת השפעה אמיתית, כשאל הואקום הזה נשאבו תכנים אלימים ולחצים חברתיים.

אין טעם להעמיד פנים שאנחנו מזועזעים כשאנחנו נתקלים בפרשנות אלימה למסרים שאנחנו מעבירים בשתיקתינו. כדור השלג הזה פוגע לנו בפרצוף עם כל מהדורה של העיתון. גילויי האלימות של השבועות האחרונים הם סימפטומים למחלה ששורשיה עמוקים. בהיעדר כלים לעקור את השורשים האלו ולהנחיל נורמות שפויות של התנהגות אנחנו משדרים לדור הצעיר, שעדיין מגבש את זהותו, ש"אלים" זה ה"גברי" החדש.

~ הצטרפו ל"ביצים: החוויה הגברית לסוגיה" בפייסבוק  או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. אנא השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 
9 תגובות

פורסם ע"י ב- 12/05/2012 ב- פסיכולוגיה

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

9 תגובות ל-“"אלים" זה ה"גברי" החדש

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    12/05/2012 at 19:43

    תמיד אני מסכימה-לא מסכימה, אבל הפעם הפוסט שאפתני במיוחד אז אני בוחרת להגיב:)
    אני חושבת שהניתוח שלך לוקה בחסר ודווקא מעניין אותי לשמוע את הטיעונים שלך עד הסוף. למרות ששנינו מסכימים עם השורה התחתונה- תמונת המצב נובעת מסך כל הנסיבות הקיימות, אני חושבת שיש בעייתיות באופן הצגתך את הדברים…
    קודם כל, למרות שאני לא מזדהה עם קהל מעריציה של מרינה אברמוב על מה שעוללו לה, אני רחוקה מלהאמין שהמסקנה המתבקשת מהניסוי שלה הוא שיצר האדם רע מנעוריו. קודם כל, מי שבא להופעה של האמנית הזו, כנראה מראש מתעניין בקיצוני ובפרוורטי. כשמרינה אברמוב שמה מבטחה בקהל מעריציה זה ממש לא אותה הסיטואציה כמו כשאתה תשים את מבטחך אצל קהל קוראיך. ישנו פער גדול בנטיות הלב וגם בציפיות מאותו בוטח.
    סביר יותר להניח, לדעתי, כי ישנם אנשים אשר יצרם רע וישנם אנשים אשר יצרם טוב, וגם כי פעולותיהם של האנשים היו מושפעיות מהנסיבות יותר מאשר מיצרם הראשוני הפנימי.

    הלאה- אני רוצה מאוד להסכים כי התפרצויות אלימות בקרב יחידים הן קשורות לאפקט פרפר שנוצר ע"י הלכי רוח פוליטיים, אבל אני חושבת שזה פשטני לומר שהרשתות החברתיות הדיגיטליות נוטלות את הכישורים החברתיים מהצעירים כיום, ואני חושבת (ואפילו קראתי על כך כמה מחקרים, לא שזה אומר משהו חד משמעי) שהן משפרות את יכולתנו לתקשר- עם או בלי קשר להבעות פנים. אם כבר, לדעתי תרבות הלייקים אולי גרמה לאנשים לרצות לפעול בדרכים המקובלות ביותר חברתית- שהיא או אלימה או לא אלימה, תלוי בחברה אותה אותו אדם מתכוון לרצות.

    מעבר לזה, לצערי אני מסכימה עם תרומתו של המין הגברי לאלימות הפושה בתרבותנו, והיה מעניין אותי לשמוע מה אתה מציע כדי לקדם את הנושא.

    🙂
    (זה אומר שאני מחייכת, כן?)
    הילי

     
  2. טל שמואלי

    12/05/2012 at 20:07

    הילי, איזה כיף שאני יכול להגיב בזמן אמת.

    לגבי הטיעונים עד הסוף, אפשר בשורה אחת: הכל מתחיל ונגמר בחינוך. יש איזה משפט שאני אוהב ואולי מתאים כדי להסביר למה הדברים קורים כמו שהם קורים: אם הילדים שלך לא עושים את מה שאתה אומר להם, הם כנראה עושים את מה שאתה מראה להם".

    השיח הוא אלים, הגיבור הוא זה שמתחמק מעונש וגם הדת היא רק כיסוי תחת שבא לידי ביטוי בכיסוי הראש האינסטינקטיבי שצומח על ראשי העבריינים. יכול להיות שההערה שלך אל רית'ם 0 נכונה, זה בוודאי לא מדגם מייצג, אך תראי כמה קצרה הדרך בין רוצה לצופה, וגם אם המדגם אינו מושלם, ניתן להסיק ממנו המסקנות זהות לאלו שהסיקו מילגרם וזימברדו. שתיקה = הסכמה. בהיעדר ענישה, נעלמים הגבולות, וכל אלו יכולים לשגשג רק בסביבה שתומכת בהם, אם בגלוי ואם בחשכה.

    הייתי שמח לקרוא עוד על ההשפעות של הרשתות החברתיות האלו, זה מסקרן אותי מאוד. אני יכול להעיד על עצמי שכשאני מתחיל שיחה או "ניגש" למישהו / מישהי ברשת אני לא מרגיש פרומיל מהתחושות שעטות עלי כשאירוע דומה מתרחש במציאות. אני יכול להעיד גם שככל שאני נחשף ליותר אנשים ויותר סיטואציות כך פוחתת החרדה, וההפך של זה – מיעוט הסיטואציות – מייצר רמות חרדה גבוהות ובלבול, עד כדי יצירת הימנעות מודעת מהן.

    מה שכתבת על לייקים – סופר מעניין. לא חשבתי על זה עד עכשיו. אם זה נכון, מי מכוון את ההתנהגות הזו? פרסומות? מה נחשב רצוי חברתית? זה מרתק.

    כדי לקדם את הנושא אני מציע שני דברים: אחד, להחזיר את תרבות האח הגדול בתוך משפחות – ידע ונורמות שמועברות באופן בלתי אמצעי בין הגברים בבית. החל מהגילוח ועד התמודדות עם לב שבור. דבר נוסף שאני מציע, והוא ייראה מופרך – הוא עיסוק בספורט. עיסוק ספורטיבי אמיתי (לא זומבה) מפגיש את האדם עם צדדים לא נעימים של עצמו ומחייב התגברות ומשמעת, ומספק חוויות מיידיות של הצלחה באפיקים שהם נכונים. ספורט כמשל לחיים, זו התחלה טובה. אני נמנע בכוונה מהדיבור ברמת המערכת והמנגנון אבל קצת "דה וול" בתיכונים, הרבה יותר זמן בחיק הטבע וגם טיפה משאבים לתחומים הביקורתיים יותר במערכת החינוך (ספרות, היסטוריה, מדעי המדינה וכו') בטח לא יזיקו.

     
  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    12/05/2012 at 20:33

    לגבי החינוך, זה כנראה נכון. יש משהו פונדומנטלי מקולקל בלימודים בארץ, וזה מתבטא הכי חזק כשבלימודי האזרחות אנחנו לומדים לבצר את מדינת ישראל בגלל השואה ולא לקבל את השונה בגלל השואה.

    אני לא יודעת אם אני מצליחה להסכים עד הסוף לגבי תיאוריית השתיקה שלך, אין לי קבוצת ביקורת מספיק טובה בשביל להוכיח את התחושה שלי אבל נראה לי שאם באמת לא היו ציפיות תרבותיות כל כך מורכבות מבני האדם היתה הרבה פחות אלימות. אתה יכול לראות את ההבדל אולי בין חיות טבע לבין חיות מבוייתות? נדמה לי שלחיות בית יש יותר נטייה לאגרסיביות כי גם להם, כמו לבני האדם, ישנה רכושנות ותחושה שדברים בסביבבתם יכלים להיות שייכים להם, ובנוסף התחושה שיש להם "אדון" גורמת להם לחפש כוח על פני אחרים. אבל זו באמת סתם תחושה לא מבוססת שלי.

    לגבי הלייקים- זה היופי, כל אחד בנפרד בוחר והבחירות האלה מצטרפות לכדי תרבות. אצל חלק זה על סטטוסים שנונים ואצל חלק זה תמונה עם ביקיני מוצלח במיוחד. כל זה לא התחיל היום ויש לו שורשים בהתנהלות האנלוגית שלפני העידן הדיגיטלי המתורבת, אז קשה לי לומר מי אחראי על כך. במידה רבה עולם הפרסום, כן, אבל לא רק…

    מה שאמרת על ספורט הוא מעניין. אני שומעת דברים דומים מהרבה גברים שאני מעריכה, ואחד מהם גם פעם אמר לי שהוא לא מבין למה כל כך הרבה נשים לא מכריחות את עצמן לעשות ספורט ומרשות לעצמן לוותר כל כך בקלות על כושר וחוזק פיזי שיכל להיות להן (בדומה לגברים או כמעט כמוהם או כמוהם ויותר מהם)… ומצד שני, דווקא בספורט (בעיקר הקבוצתי) יש הרבה אלימות… אז זה בגלל הספורט או בגלל הנוכחות הגברית באחוזים כל כך גבוהים?

     
  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    13/05/2012 at 9:06

    היי טל,
    לגבי מחקרים אין לי מה לייעץ.. אבל אם לא יצא לך לקרוא עדיין את "You are not a Gadjet" של ג'רון לנייר, אני ממליץ בחום. זהו מניפסט מרתק ורב מימדי על השפעות הרשת על התרבות והמוח , פרי כתיבתו של מי שהיה בין אלה שחזונו של ה ווב 2.0 נרקם במוחם. אם הייתי מוכרח לשים שורה תחתונה על הספר, היא לא הייתה סמיילי.

     
    • טל שמואלי

      19/05/2012 at 20:55

      אני חושב שהספורט הוא מגבר להרבה התנהגויות שבטיות. לא סתם האולימפיאדה מכונה חגיגה של "הרוח האנושית". כל מה שאנחנו מכירים מהחיים שלנו מתרחש על המגרשים האלו, בעוצמות גבוהות במיוחד ובצורה מזוקקת. אם באדם קיימת אלימות, ספורט היא דרך לנתב אותה. כך גם לגבי האהבה, הלאומנות או הנחישות.

       
  5. יוסי

    13/05/2012 at 16:29

    אליסה פון יודן כותבת על הקשר שבין גבריות, מגדר ואלימות ברצח העם בקמבודיה (עמ' 77 פסקה אחרונה): http://books.google.co.il/books?id=exHz-ufXNCIC&lpg=PA77&ots=WB5foAtXoX&dq=the%20high%20level%20of%20participation%20genocide&hl=iw&pg=PA77#v=onepage&q=the%20high%20level%20of%20participation%20genocide&f=false

     
  6. snowtrain33

    26/08/2013 at 14:41

    אני חושבת שהתמודדות של גבר עם האלימות של עצמו ועם עצמו כפוטנציאל-למפלצת היא אחת הדרכים המרכזיות לפירוק והרכבה מחדש של הגבריות שלו. בגלל זה אלימות כל כך חשובה לדעתי בתוצרי תרבות כמו סרטים. יש עוד דרכים כמובן, גם מיניות ואבהות והיכולת 'לקבוע על עצמך'.
    שמה פה את הלינק לזה, אולי יעניין אותך.
    http://snowtrain33.wordpress.com/

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: