RSS

זורבה היווני | מדף הספרים הגברי

27 מאי
זורבה היווני | מדף הספרים הגברי

 יש לי בערך אלף מילים בשביל לשכנע אתכם להסתער על חנות הספרים הקרובה לביתכם ולצאת משם עם הספר "זורבה היווני", מאת ניקוס קאזאנצאקיס. אני מניח פה את המסגרת העלילתית בחופזה של מתבגר בסקס ראשון, כי אני מת מת מת כבר להגיע לעניין: "הוא ידע היטב שזו בושה לא להיות מסוגל לשלוט ברגשות. דמעות, מילים רכות, מחוות ידיים פרועות, גילויי קירבה המוניים, כל אלה היו בעיניו גילויי גסות שאינם יאים לגבר. אנחנו, שכל כך אהבנו זה את זה, מעולם לא החלפנו מילה רכה". את המילים האלו כותב ניקוס קאזאנצאקיס, כשהוא מתאר את הפרידה שלו מחבר טוב, שעה שהוא יוצא לכרתים, שם יפגוש את זורבה.

הספר מתאר את התקופה שבילו זורבה וקאזאנצאקיס ביחד על חוף הים בכרתים. קאזאנצאקיס, אינטלקטואל בעל ממון הגיע לאי על מנת להפעיל מכרה פחם נטוש שרכש, וזורבה שנשכר כמנהל העבודה, בהיותו כורה פחם בעברו. הספר מתקדם כשבכל אינטראקציה בניהם נדמה שנפערת תהום בין שני הטיפוסים האלו. על עצמו מעיד קאזאנצאקיס ש"הרבה פעמים התביישתי כאשר פשתי שהנשמה שלי לא מעיזה לעשות את מה שטירוף הדעת העילאי – תמצית החיים – צועק אלי לעשותו; אבל אף פעם לא התביישתי בנשמה שלי כמו לפני זורבה". למרות מעלותיו, קאזאנצאקיס נותר חסר. הוא חי את חייו כשהוא מרגיש שהם למעשה התשובה הכי גרועה לשאלה "מה היה קורה אילו?" כאשר זורבה הוא תמצית כל התשובות כולן.

שניות ספורות מרגע הפגישה עם זורבה, הוא כבר מבין עם מי יש לו עסק, והוא כותב: "זורבה הזה היה האיש שביקשתי כל כך הרבה זמן ולא מצאתי; לב מלא חיים, פה רעבתן, נשמה גדולה ולא מאולפת, שעוד לא נותק חבל הטבור שלה מאמא אדמה". מכאן ואילך סיפורם של הזוג מביא אותם לדיונים ומריבות סביב אמנות, אהבה, יופי, טוהר ותשוקה. זורבה הביא לשולחן את האמת של מי שחי את החיים בכל המישורים שלהם. בלמעלה, בלמטה, ברע ובטוב, ולמרות שהוא כמעט אנאלפבית, הוא יודע דברים שקאזאנצאקיס רק קרא עליהם בספרים.

"עד כמה שאני מבין, כבודו, לא רעבת, לא הרגת, לא גנבת, לא נאפת – אז מה אתה כבר יכול לדעת מהעולם? מוח בוסר. בשר שלא ראה שמש…". במילים האלו מטיח זורבה את האמת בפני המעסיק שלו, דקות אחרי פגישתם, ובגלל זה הספר הזה כה חשוב לגברים כולם וחשוב במיוחד לגברים שאינם מוכנים לעמוד מהצד כצופים, בחייהם. העימותים של זורבה וקאזאנצאקיס יבהירו לכל גבר באיזה צד של החיים הוא נמצא והאם הוא מוכן לשלם את המחיר עבור חיים שראוי לחיותם, הנה דוגמא, מפיו של זורבה:

"יום אחד עברתי באיזה כפר קטן. תרח אחד זקן בן תשעים היה נוטע שקדייה. 'אה, סבאל'ה,' אמרתי לו, 'שקדייה אתה נוטע?' והוא, כמה שלא היה כפוף, הסתובב ואמר לי: 'אני, ילד שלי, עושה הכל כאילו הייתי בן אלמוות!' – 'ואני,' עניתי לו, 'אני עושה הכל כאילו אני צריך כל רגע למות'". מי מהשניים צודק? בלי קשר למהות התשובה, היא מחייבת והיא "טיפוס תלול ומתמיד". חייו של הזקן מהסיפור הם חיים שמונהגים על ידי הציפייה לעתיד, הדאגה למחר. הם חיים שמכחישים את הרגע הנוכחי, וזורבה, החיים שלו הם תגובה למה שהוא מרגיש עכשיו, או במילים שלו: "הרבה אנשים מאמינים בגן-עדן והם כבר קשרו את החמור שלהם ומחכים; אני אין לי חמור, אני חופשי ואני לא מפחד מגיהנום".

קל לכתוב על "זורבה היווני" ולסיים אם ערימות של ציטטות מפיו של הנפש הגדולה שהיא אלכסיס זורבה. המילים שלו הם שירה והם גרמו לי להרגיש, פעם אחרי פעם, שאני ניצב מול איזה פלונטר ענק, והוא בא ובמשיכה אחת, מהכיוון הנכון, מתירר את הקשר. היופי של הספר טמון בכך שמעבר לעובדה שהוא מפגיש אותנו עם הזורבה הזה, הוא מגלה לנו מי הם הזורבות בחיים שלנו. מי הם אותם אינדיבידואלים מעוררי השראה שחייהם משמשים לנו מופת ושהחברות איתם היא מגדלור עבורינו. אם תקראו את הספר תגלו שהתשובה היא כמעט אף פעם לא מי שחשבתם עליו.

על עצמי אני יכול להעיד שבשביל שארשה לעצמי לאבד שליטה ולהתמסר לחלוטין למשהו הייתי חייב קודם כל לשרטט גבולות מאוד ברורים. לדוגמה, בשביל להרשות לעצמי להשתכר הייתי חייב לדעת שלמחרת אני לא צריך לקום בבוקר, שיש לי איך לחזור הביתה ושאני בחברה בה אני מרגיש בטוח. ההרגל שלי היה קודם כל להציב את כל המשתנים האפשריים במקום, ורק אחר כך לשחק ב"אובדן שליטה". הזורבה הפרטית שלי לימדה אותי שאובדן שליטה הוא משהו אחר לגמרי. היא לימדה אותי שלאבד שליטה זה לא להיות מסוגל להגיב לרגשות שלי. היא לימדה אותי שלאבד שליטה משמעו להציב חוצץ בין מי שאני ובין איך שאני חי, שהרי רבים האנשים שמבלים חיים שלמים בניסיון לאלף את עצמם, בניסיון להשיג "שליטה" על התוצר הסופי, כשלמעשה כל שהם עושים זה לצקת את עצמם לתבנית שאינה מתאימה להם. האומללות היא הניסיון הבלתי פוסק להיות מה שאנחנו לא, או במילותיו של זורבה: "אם יש לך לב, זה לא משנה אם יש לך אף ועיניים!", למעשה, מה שאני חשבתי שהוא איבוד שליטה הוא "פריקת עול" והוא לא יותר מאשר בריחה מחיים שאינם מתאימים לי.

למרות שהוא הבוס שלו, ולמרות שהוא אינטלקטואל שפירסם ספרי שירה ולמד פילוסופיה, זורבה לא נותן לקאזאנצאקיס לערער את תפיסת עולמו ופעם אחר פעם הוא יורה עליו את האמיתות הקטנות שלו. אמיתות נוקבות שיגרמו לכל אחד להנהן בהסכמה, אך העניין הוא לא ההסכמה, העניין הוא ההנעה לפעולה: "אח, אם היו לי הנעורים שלך! ים, אישה, יין, עבודה בשפע! תתנפל, מה שלא יהיה, על הכל! תתנפל על העבודה, על היין, על האהבה, ושלא תפחד לא מאלוהים ולא מהשטן. זה מה שזה נקרא גבר!", או במקום אחר: "כל מה שטוב בעולם הזה הוא המצאה של השטן. האישה היפהפייה, האביב, היין, את אלה עשה השטן. ואלוהים עשה את הנזירים, את הצומות, את התה, את הנשים המכוערות, טפו שילכו לעזאזל!".

כמו שהקריאה בזורבה מעוררת השראה בקורא, כך הנוכחות המוחשית שלו פעלה גם על קאזאנצאקיס, שבמשך שבועות ניסה לאזור מספיק אומץ כדי לפתוח בשיח עם אלמנה צעירה שגרה על האי. בעידודו של זורבה הוא עושה זאת ולראשונה בסיפור של השניים אפשר לראות את ההשפעה של זורבה על סביבתו: "האשה היא עניין שאין לו סוף. עכשיו אתה כמו התרנגולים שקופצים במהירות-הבזק על התרנגולות, ואחרי זה מנפחים את הצוואר, עולים על ערימת זבת וקוראים ומתפארים. לא מסתכלים על התרנגולת, מסתכלים על הכרבולת שלהם. מה הם יכולים, אם ככה, להבין באהבה? שילכו לכל הרחות!".

העלילה מתקדמת, וההרפתקה הכלכלית של זורבה וקאזאנצאקיס לא מתנהלת כפי שתכננו והשניים עומדים בפני פרידה. קאזאנצאקיס מרגיש חופשי אחרי חודשים בחברתו של היווני המשוגע, שמסכם את היכרותם כך: "החבל שאתה קשור בו הוא קצת יותר ארוך מהחבל של האנשים האחרים, זה הכל; אתה, אדון, יש לך חוט ארוך, אתה הולך ובא, נדמה לך שאתה חופשי, אבל את החוט אתה לא חותך; וכל הזמן שאתה לא חותך את החוט… בשביל זה צריך שיגעון; שיגעון, אתה שומע? הכל או כלום! אבל אתה יש לך שכל וזה מה שידפוק אותך. המוח הוא חנווני, מנהל פנקסים, כותב, כך וכך נתתי, כך וכך לקחתי, זה רווח, זה הפסד, הוא, שתבין, יופי של מנהל-משק-בית, לא שורף הכל בבת אחת, משאיר תמיד משהו בצד. לא קורע את החוט, לא! הוא מחזיק אותו חזק בידיים שלו, המנוול…"

המילים האלו של זורבה זורקות את קאזאנצאקיס להרהורים, והוא מתוודה: "כשהייתי ילד, מלא דחפים כבירים, תשוקות טרום-אנושיות, הייתי יושב לבדי ונאנח למה העולם לא מספיק לי. ואחר כך, לאט-לאט, עם הזמן, הלכתי והתיישבתי בדעתי. שמתי גבולות, הבחנתי בין האפשרי לבלתי-אפשרי, בין האנושי לאלוהי, החזקתי חזק בעפיפון שלי, שלא יברח".

הסיבה שאני כל כך אוהב את הספר הזה וקורא בו שוב ושוב כל כמה שנים היא היותו מגדלור, מצפן שכזה, לאיך החיים יכולים להיראות אם עוזבים את העפיפון. סיפורה של הגבריות בעת המודרנית היא סיפור הצלחתו של כל גבר לבחור מודל לגבריות (אבא, קאובוי או וודי אלן, למשל) ויכולתו לחיות את המודל הזה קרוב ככל הניתן למקור, אבל זורבה הוא כמו שעון מעורר שמזכיר לנו ללא הרף שהחיים הם מה שאנו מרגישים, החיים הם מה שקורה לנו עכשיו ומה שאנחנו בוחרים לעשות איתו – לנדוד, או להתמודד:

"מה קורה עכשיו, ברגע זה, זה מה שמטריד אותי. אני אומר: 'מה אתה עושה עכשיו, זורבה?' – 'ישן.' – 'אז תישן טוב!' – 'מה אתה עושה עכשיו זורבה?'  – 'עובד.' – 'אז תעבוד טוב!' – 'מה אתה עושה עכשיו, זורבה?' – 'מחבק איזו אישה.' – 'אז תחבק אותה טוב, זורבה'; תשכח מהכול, שום דבר אחר לא קיים בעולם, רק היא ואתה, היידה!".

~ הצטרפו ל"ביצים: החוויה הגברית לסוגיה" בפייסבוק  או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. אנא השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 

תגים: , , , , , , , , ,

5 תגובות ל-“זורבה היווני | מדף הספרים הגברי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: