RSS

ביצים קטנות וגלימה: למה לסופרמן לא עומד

24 דצמ
ביצים קטנות וגלימה: למה לסופרמן לא עומד

אני בשוונג. שמישהו יחזיק אותי. אחרי שני פוסטים חברתיים, אני לא מצליח להתאפק והיום אני פותח את תיבת הפנדורה הגברית בהקשר חדש: דימוי הגוף הגברי. מוכנים? הנה זה בא. הוכח שילדות ששיחקו בבובות בארבי בצעירותן הן בעלות סבירות גדולה יותר לפתח הפרעות אכילה ובעיות בדימוי הגוף. בארבי, בובת הפלסטיק שילדות בכל העולם חוות דרכה את המציאות העתידית שלהן היא חלק בלתי נפרד מארגז הצעצועים. אותן ילדות משחקות איתן ומלבישות אותן, מביימות להן חתונות ובאופן כללי – משליכות עליהן את עולמן הפנימי. ובטרם נעבור לדבר על הגברים, אני מבקש לבסס את מה שמעוות בסיטואציה הזו.

הפוסט של היום מתייחס לישראל כאל כסניף מופרע של אמריקה ועל כן הנתונים מתייחסים אל אמריקה אך תקפים בצורה כזו או אחרת גם בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, ושם, בארץ האפשרויות, נמצא שבין 40% ל- 50% מהנשים מנסות לרזות בדרך כלשהי, בכל רגע נתון. שם נמצא גם ש- 3 דקות של צפייה בדוגמניות הן מה שדרוש כדי לגרום ל- 70% מהנשים להרגיש מדוכאות. וגם כן באמריקה, כשהן בנות 13, כ- 50% מהנערות אינן מרוצות מהגוף שלהן (עד גיל 17, המספר נוסק לכמעט 80%).

במקרים רבים, בארבי, הגברת הראשונה של ארגז הצעצועים, היא החשיפה הראשונה של ילדות לאידיאלים של יופי, ועכשיו אפשר אולי להסביר חלק מהנתונים מהפסקה הקודמת: אם בארבי הייתה אישה אמיתית, ה- BMI שלה (מדד יחסי של גובה ומשקל) היה 16.2, או במילים אחרות – תת תזונה. גם היקפי החזה-מותניים-ירכיים שלה מכתיבים בעיית יציבה קשה, במיוחד כש- 53 הקילוגרמים שלה יתנשאו לגובה של 180 ס"מ על כפות רגליים במידה 35. הנתונים האלו כל כך קלושים, עד שהסיכוי לפגוש אותם בטבע הוא 1 ל- 100,000, מה שמשאיר 99,999 נשים מתוסכלות או עניות: הגברת סינדי ג'קסון רצתה להיראות כמו בארבי והפכה זאת למטרת חייה. אחרי 20 ניתוחים פלסטיים והוצאה של כ- 60,000 דולר היא התרצתה. בערך. את בובת הבארבי היא הכירה כשקיבלה אותה כמתנה ביום הולדתה השישי.

עכשיו, אחרי שסימנו את הדרך להפרעות אכילה ובעיות בדימוי הגוף בקרב נשים, אפשר לנסות ולהתבונן על זה מזווית גברית. עד לשנים האחרונות ניתן היה להתנהג כאילו האידיאלים האלו הם בעיה נשית, והגברים יכולים לשכב ולחטט בפופיק כשהם מנשנשים חטיפים מול הטלוויזיה. (לבארבי, אגב, לא היה פופיק עד שנת 2000, מה שיכול להסביר את הסלידה של נשים רבות מהאיבר הזה). אידיאל היופי הגברי אומנם נוסח בבהירות במקרים רבים (דויד של מיכאלנג'לו, למשל), אך ניתן היה לחיות חיים ארוכים ומאושרים גם "ליד" אידיאל היופי הגברי, ואפילו – רחוק ממנו. הגברים נהנו מאפיקי התפתחות רבים: אם לא נולדת יפה, אתה לפחות יכול להפוך לחזק. אם אתה לא יכול להפוך לחזק, תוכל להסתדר אם תהיה חכם. אם אתה גם מכוער, גם חלש וגם טיפש, אז זין גדול אמור להספיק לך. גברים, בניגוד לנשים, לא היו צריכים להצטופף על אותה משבצת של הכרה חברתית.

תרבות ה"גם וגם" שהתפתחה יצרה מצב בו לאדם לא מספיקה קריירה אחת, תואר אקדמי אחד או אישה אחת, והגישה הזו מחלחלת לכל מישורי הקיום שלנו. יש מקומות בהם המגמה הזו מקדמת את האנושות ודוחפת אותה קדימה, אך בדומה לכדור שלג שגדל וצובר תאוצה עד שהוא בלתי ניתן לעצירה, הרצון להיות "גם וגם" טומן בחובו היבטים שליליים. ריבוי בעלי האינטרסים בהידרדרות הזו הופך את התהליך לקל יותר ומהיר יותר, במיוחד נוכח כמות האנשים שמרוויחים ממנו. דימוי הגוף, שנעשה רכיב חשוב בעולמו של הגבר הוא רק היבט אחד של תרבות זו שיש להיזהר ממנו.

הדרישה לרב-גוניות מצד הגברים עדיין לא הגיע לשיאה, וייתכן שכל עוד גברים מחזיקים בעמדות המפתח בחברה, התהליך הזה לא יסתיים בתוצאות העגומות שנראו אצל הנשים (שכן גבר עדיין יוכל להיות טיפש ועשיר ולזכות בביטחון חברתי), אך כדור השלג החל להתגלגל ולא מן הנמנע שהוא ירמוס בדרכו גם את השקולים שבגברים.

"הצורך הוא אבי ההמצאה" אנו אומרים, ובחברה שבה צרכינו מסופקים בקלות ובמהירות ניתן היה לצפות לפיחות בכמות ההמצאות, אך כולנו יודעים שזה לא המצב. צרכים מסופקים אינם רווחיים כמו הצרכים שטרם סופקו, ועל כן ישנם אנשים רבים שממציאים צרכים במהירות גדולה אף מזו שבה הם מוצאים להם פתרונות. המעגל הזה הוא-הוא תרבות הצריכה והרף שתרבות זו מציבה עולה בהדרגה: דימוי הגוף מתעדכן והופך לבלתי-אפשרי (אלא אם תקנה את הקרם ההוא, והנעליים האלו והשעון הזה) וביחד איתו גוברת התחרותיות בקרבנו.

אך הנשים היו שם קודם, וכשהמנגנון הזה נחשף והמחאה נגדו החלה להישמע, אפילו בארבי השמינה וגיבורות חדשות, רחוקות מבארבי, תפסו את קידמת הבמה. הן עוצבו בצורה כה מופרכת שבלתי אפשרי יהיה לחקות אותן: גוף נערי-ילדותי, ראש ענק וזוג עיניים גדולות עוד יותר. בובות ה BRATZ היו אמורות לשים סוף לרדיפה הזו, אך בפועל לא נרשם שינוי משמעותי בשכיחות הפרעות האכילה או דימוי הגוף של נשים, ואנו, הגברים, באיחור אופנתי, לא לומדים את הלקח.

ילידי שנות ה- 70 וה- 80 בוודאי זוכרים את בובות כוח המחץ וגיבורי העל ששיחקנו בהן, ובכן, אני מצטער לבשר כי גם הן נפלו קורבן לאותו תהליך שטרם הגיע לנקודת רתיחה. בעוד שהדרישה לכוח פיזי הולכת ופוחתת ככל שהטכנולוגיה והרגלי הצריכה מתפתחים, אותן בובות עוברות מטמורפוזה פרועה והופכות להיות, בדומה לבארבי, לייצוגים בלתי אפשריים של גבריות, שגם הגדולים בין מפתחי הגוף לא יכולים להתחרות איתם.

לוק סקייווקר של שנות ה 2000 לא חולק דבר (זולת הבלורית הבלונדינית שלו) עם לוק סקייוקר של שנות ה-80. (אני מתאפק שלא להגיד מה קרה לסרטים שהוא כיכב בהם וחוץ מזה, עם זרועות כאלו, מי בכלל צריך לייט-סייבר?). עוד דוגמא אפשר למצוא אצל ה GI-JOE, שלא היה נפוץ במחוזותינו כפי שהוא נפוץ בארה"ב, אך רוחו שורה גם על החי"רניק הישראלי, ובעוד שמימדי גופו ברוב המקרים נותרו אנושיים, ניתן לשים לב לפירוט השרירים שנובע מירידה מתמדת באחוזי השומן שבגופו. בעוד שפעם שרטוט כללי של חזה נפוח ו"קיר בטן" הספיק, היום עם פחות מ 6 ריבועים וסראטוס-אנטריור מוגזם, לא הולכים אפילו לסופר מרקט.

                             (שתי הדמויות משמאל – לוק סקייוקר ב 1978. שתי הדמויות מימין – 1998) 

                                (משמאל לימין: ג'ו ב 1964, 1975 ולבסוף עם בערך 9% שומן, ג'ו ב 1994)

ומה לגבי סופרמן? הגיבור של הגיבורים? מאז שסופרמן קיים (1932) מרחפת סביבו השאלה, האם, אחרי תקופת חיזורים ובהסכמה, הוא יוכל להכניס את לואיס ליין להריון. זו בעיה, מאחר ולא ברור איך הזרע העל-אנושי שלו יסתדר ברחם האנושי-למדי-אך-מסביר-פנים של לואיס ליין. יש האומרים שיוולד תינוק יפיפה-אך-ממוצע ויש הטוענים שהסופר-שפיך של סופרמן ינקב את איבריה הפנימיים של לואיס ובכך יביא לסוף טראגי את סיפור האהבה הזה. סופרמן של שנות ה- 70 בהחלט היה צריך לענות על השאלה הזו, אך השנים מספרות לנו סיפור אחר לחלוטין.

למרות העובדה שהוא הגיע לארץ כתינוק המצויד במיטב הכוחות העל-אנושיים שקיימים, אפשר בקלות לראות שגם סופרמן פיתח בעיות דימוי עצמי רציניות. קלארק קנט של שנות ה- 70 נראה כמו עיתונאי. בריא, מוצק, אבל רגיל. 30 שנה נוספות על כדור הארץ הספיקו בשביל לזרוע חוסר ביטחון גם באדם היחיד שיכול לצאת מהבית כשהוא לובש את התחתונים שלו מעל למכנסיים: סופרמן של שנות ה- 2000 הוא התוצאה של כמות סטרואידים על-אנושית. כבר לא הספיקה לו העובדה שהוא הכי מהיר, הכי חזק והיחיד שיכול לעוף – הוא עשה מנוי להולמס פלייס. 

                                   (מימין, סופרמן, סבנטיז סטייל, משמאל – סופרמן בגירסת המילניום)

למעשה, כל ניסיון של גבר להתחקות אחר הסופרמן שמוצג כאן, סביר שייכשל (אני יודע, יש לי צלקת בגבה מאז שניסיתי לעוף). הגבר המאוכזב עשוי לחפש אפיקים אחרים להגשים את שאיפות ילדותו ועד שהטכנולוגיה תאפשר השתלה של שרירי חזה וזרוע כה מפותחים, הפיתרון האפשרי היחיד הוא צריכת סטרואידים בכמות כה גדולה ולאורך זמן כה רב עד שהדבר יגדיל משמעותית את הסיכוי שלו למוות מוקדם מסרטן או מחלות לב.

ואם בכל זאת יחליט הסופר-גבר שלנו ללכת אחר הסטרואידים, את אותן השנים שבהן הוא יהיה עדיין-חי אך מפוצץ כימיקלים הוא יבלה כשהוא סובל מתוקפנות שתהפוך אותו לבלתי נסבל לסביבתו ולשינויים בלתי צפויים במצב הרוח. סביר להניח שגם פצעי הבגרות שריסקו את הדימוי העצמי של גברים רבים כל כך, יעשו קאמבק – שכן זו תופעת לוואי נפוצה בקרב צרכני סטרואידים – אך המכה הקשה ביותר לסופר-גבר החדש שלנו תהיה העובדה שעד שהוא ייראה כמו סופרמן, (ובהנחה שלואיס ליין עדיין תרצה להיות אם ילדיו ותהיה מסוגלת לעשות זאת מבחינה ביולוגית), הוא כבר יסבול מפגיעה-כמעט-ודאית בפוריות. הסטרואידים האנבוליים והורמוני הגדילה שהוא צרך בכמויות עצומות הוכחו כגורמים לעקרות משנית, שהיא למעשה דלדול בספירת הזרע, אטרופיה (התכווצות) של האשכים והנורא מכל – אימפוטנציה. ועל זה נאמר, "כל הזין".

סופרמן ובארבי הם רק חלק ממנגנוני הטמעת הערכים שכולנו כפופים אליהם בצורה כזו או אחרת, וכמובן שהבובות לבדן אינן האשמות העיקריות בטירוף האסתטי שמקיף אותנו, אך הן סימפטום לפחות באותה מידה שהן גורם שלהן. התמימות-לכאורה שבה אנחנו נחשפים אל הדימויים האלו מייצר מצב שבו כשאנחנו כבר מבינים אלו כוחות פועלים עלינו, כבר מאוחר מידי לעשות משהו בנוגע לכך. כולי תקווה שעכשיו, משאנחנו מבינים מעט טוב יותר אילו כוחות פועלים עלינו, נתעכב על ניסוח של תו-תקן פנימי ובו נעמיד למבחן את שאלת הכדאיות, ואת היחס בין העלות לתועלת של החלטותינו האופנתיות והכלכליות, שכן גם לכוונות הטובות ביותר יכולות להיות תוצאות הרסניות. תשאלו את בארבי.

~ הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. אנא השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~
~ הצטרפו ל"ביצים: החוויה הגברית לסוגיה בפייסבוק (LIKE קטן בצד שמאל) או הירשמו כמנויים לבלוג ~ 

 
24 תגובות

פורסם ע"י ב- 24/12/2011 ב- מגדר, פסיכולוגיה

 

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

24 תגובות ל-“ביצים קטנות וגלימה: למה לסופרמן לא עומד

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    24/12/2011 at 20:53

    אהבתי – במיוחד לאחר הפתק שצמוד לכיסא "חבר אתה חסר… או שסתם לא בא לך לבוא לשיעור? "

     
  2. Nati Yam

    24/12/2011 at 20:58

    כרגיל פוסט מושקע…. לא אוכל להגיד ללקק את האצבעות היות והקונוטציות יהיו קשות, שאפו על ההשקעה בדמויות מבנק התמונות, כל הנושא הגברי בנוגע להשוואות מקבל כאן טוויסט איכותי ועדיין אנחנו בעיניין של להשוות … יאללה על הכיסא שלך יש פתק "חבר אתה חסר… סתם או שממש לא בא לך לבוא לשיעור ? "

     
    • טל שמואלי

      25/12/2011 at 20:37

      נתי, מה הולך איש?

      דווקא לשיעור האחרון הגעתי, איכשהו, אם כי לא נשארתי עד הסוף. יש גבול לכמה זמן אני מוכן להקדיש לדיון במובן מאליו. תודה על המילים היפות. נתראה ביום רביעי.

       
  3. נועה

    25/12/2011 at 15:30

    לטעמי, ההנחה שבובות ברבי מעצבות את תפיסת העולם של נשים היא מהדברים האלה שכולם אומרים, ואין להם שום הוכחה. היו לי כמה בובות ברבי, אני ממש לא זוכרת שראיתי בהן מודל. בדיוק כמו שלא ציפיתי מעכברים שידברו כמו מיקי מאוס, מתינוקות שיעצמו את העיניים כל פעם שמשכיבים אותם כמו בובות, או מעצמי להיות נטולת איברי מין…
    ילדים יודעים לזהות צעצועים – לדעתי, ולא מצפים מעצמם להיות כמוהם. בתור מתעמל חטוב שאתה – תוכל לומר לי בעצמך – האם דמותו של סופרמן היא שרודפת אותך כשאתה מתבונן בעצמך במראה?

    אתה רוצה לדבר על דימוי גוף של גברים? דבר על כל הגברים שמתביישים ללכת לים כמו נשים. דבר על אלה שאלוהים לא חנן אותם בגוף משולש, בכתפיים רחבות, אלה שנולדו רזים "מידיי", אולי שעירים "מידיי", אולי לא שעירים מספיק… אלה שלא אוהבים כל כך לעשות ספורט, שלא משחקים כדורגל/סל עם החבר'ה… דבר על אלה שהולכים בדבקות לחדר הכושר כדי לשמור על הגיזרה, ולא כדי ליהנות. האם כל אלה מושפעים מבובות סופר-מן?

    אני מאוד סקרנית בנושא, ונראה לי שלא התחלת אפילו….

     
    • טל שמואלי

      25/12/2011 at 20:46

      היי נועה,

      העובדה שלא זכרת שראית בבורת הבארבי מודל היא המדאיגה מכל. אנחנו מטמיעים מושגים של "טוב" ו- "רע" וגם של "יפה" ו- "מכוער" עוד לפני שאנחנו יכולים להסביר אותם. כשכבר יש לנו את המילים לתאר את המציאות שלנו זה רק אחרי שכבר נוצקה לתוכינו הרבה "אמת" חיצונית. זה באמת פשטני להאשים את בארבי או את דיסני בתחלואות החברה שלנו, אך דמייני לך איזה עוד עיסוק מילא את ימיך כשהיית ילדה. ובכלל – הרבה לפני שאנחנו מתגייסים לצבא, אנחנו כבר משחקים במשחקי יריות. הרבה לפני מערכת היחסים הראשונה בארבי וקן כבר חיים באושר ועושר בשעות הפנאי שלנו. משהו מההתעסקות הזו חייב להדהד גם לתוך שנות העשרה שלנו ועוד אחרי.

      לגבי, למרות ההעדפה שלי לא לדון בזה כלל, אני יכול רק להגיד שזה לא סופר מן שאני רואה מול המראה, אם כי היו לי מספר חוויות שקשורות בטייץ, אבל אני שואב השראה מדימויים אחרים, חלקם דמיוניים לא פחות מסופרמן, לפחות מבחינת האפשרות הסטטיסטית שלי לגלם אותם בגופי.

      לגבי הגברים שתיארת – אני חושב שלא כולם מושפעים מסופרמן, אבל הם כן מושפעים מאנשים שהושפעו על ידו. השאיפה העל אנושית, הדחף הגברי של להיות "הכי", בתיווכם של דימויים עוצמתיים פועל את פעולתו וגברים מפוכחים יותר מוצאים איזה אמצע בין מה שאפשרי עבורם ובין הפנטזיות שמונחות על מדפי חנויות הצעצועים וספריות הוידאו.
      יש המון מה לכתוב על זה, ובלי לשים לב יש פה כבר איזה שליש פוסט… אני אעמיק בעניין, מבטיח.

       
      • נועה

        01/01/2012 at 16:35

        כשהייתי קטנה אהבתי מאוד משחקי קופסה. אהבתי להלביש ולהפשיט בובות, בגלל החוויה האסטתית. פחות אהבתי משחקי דמיון (אבא ואמא, רופא וחולה… וכו'). אהבתי לטפס על עצים, לרכוב על אופניים. לשחק בחוץ עם חברים. פעם אפילו הלכתי מכות עם איזה בן בכיתה שלי, אבל זה כאב לי כל כך שהחלטתי לא לעשות את זה לעולם. אהבתי לצייר, אהבתי מאוד לצבוע. אהבתי כל סוג של יצירה והדבקה. אהבתי לבנות בקוביות מבנים משוגעים (וסימטריים). בקיצור – אהבתי לעשות המון דברים. הבארבי הייתה מילי-עיסוק בים העיסוקים שלי כילדה.
        אני חושבת שדימוי הגוף הרעוע של אמא שלי (שלא הייתה לה בארבי בשנות ה-40…) השפיע עליי עשרות מונים יותר מאיזה צעצוע פלסטיק בלונדיני או ברונטי שלא דומה בכלל לבן-אדם. הסיפור של דימוי גוף גברי ונשי הוא דבר שקשה מאוד להתחקות אחריו, אבל הוא נמצא עמוק מאוד בחברה בכל צורה אפשרית- שחקנים חתיכים, יפיופים ויפיופות מקובלים, התחושה הכללית שיש מודל יופי אחד שרוב האנשים אינם עונים לו, גם לגברים וגם לנשים, ושכולם נושאים אליו עיניים. זה לא משנה אם המודל הזה אפשרי (בר רפאלי – עובדה) או לא אפשרי (בר-בי – צעצוע), הוא נחלת מעטים. בר רפאלי באמת יפהפיה. השאלה היא למה אני אמורה לבלות את חיי בתחושה שקופחתי, או בקנאה. אני מפרגנת לבר, לאסתי, לגל ולכל הדוגמניות הרזות והיפות. שיהיה להן בכיף. קיבלתי מתנות רבות מאללה, אבל יופי קורן הוא לא אחת מהן. אז מה? אנחנו בני אדם, אנחנו אוהבים רגשות ולא פוסטרים. מה זה משנה אם אני יפה או יפהפיה או רק נאה או רק לא מכוערת? אם יש לי תחושה שהיופי ורוחב המותניים שלי קובעים עד כמה אני אישה, יש לי גם סיכוי טוב לפתח תסביכי גוף. בסופו של דבר אני אישה, ומה שהכי חשוב לי זה להרגיש את זה.

        (וכמו שאמרת יפה בראיון – גם אישה היא בסך הכול ילדה שהתבגרה ותו לאו. לא צריך להיות מבחן לזה.)

        לגבי הדחף הגברי להיות "הכי" – נראה לי שאתה עושה פה עוול לרגשות הנחיתות של נשים. הדחף להיות "הכי" הוא עיוות מחשבתי שנמצא אצל גברים ואצל נשים כאחד. אך בעוד נשים שואפות להיות "הכי" סקסיות – נניח – גברים שואפים להיות "הכי" שריריים. אני בטוחה שעל כל תכונה "הכי" גברית, תמצא מקבילה "הכי" נשית, וגם כאן, שוב, רוב האנשים לא יכולים לעמוד בסטנדרט, כולל אלה שעומדים בסטנדרט. נגיד, דודו טופז, כמה שהיה מצליח, מעולם לא היה מספיק מצליח, או אולי, מעולם לא השלים עם העובדה שהוא לא יכול להיות הכי מצליח כל הזמן. איימי וינהאוס, כמה מוכשרת ואדירה שהייתה הרסה את חייה וודאי מסיבות דומות – משהו תמיד חסר בעודך שואף להיות "הכי" אהוב, מקסים, מצליח, חתיך, מוכשר, חד, מצחיק וכו' וכו'.

         
  4. קשת

    26/12/2011 at 17:11

    פוסט מושקע בהחלט, כבוד (:
    קודם כל- תיקון קטן. (ואולי גם מועיל) סינדי ג'קסון עברה כ-52 תיקונים וניתוחים פלסטיים. מרתיע קצת יותר מ-20, הייתי אומרת…
    ולמחמאות: זה כיף לא נורמלי לקרוא את מה שאתה כותב. בין אם הסכמתי ובין אם לא- הכתיבה הקולחת, הנימה המשועשעת והטון הציני הפכו את הקריאה לתענוג. חשבתי שכדאי לציין את זה, אף פעם לא נמאס לשמוע =]
    תודה על ההשקעה.
    ועל הזמן.
    ועל המחשבות.
    אשמח לקרוא עוד פוסטים שלך, אז תמשיך לפרסם כע? (:

     
    • טל שמואלי

      26/12/2011 at 18:46

      היי קשת, תודה רבה על הפירגון! זה מאוד מוערך. תודה גם על התיקון של סינדי. שתהיה בריאה הגברת. היא עשתה יותר ניתוחים ממה שאני אכלתי ארוחות חמות. אוי ואבוי. אם את לא מסכימה עם משהו שנכתב (חוץ מהיקף עבודות הפחחות של גברת ג׳קסון), תעלי את זה. זה מפרה ומעשיר.

       
  5. טל שמואלי

    01/01/2012 at 20:29

    "להרגיש את זה", בהקשר של נשיות זה משפט רב רבדים. אנחנו לומדים הרבה על איך שאנחנו אמורים להרגיש מהסביבה שלנו ותאכזבים כשהמציאות אינה הולמת את הסיפור שסיפרנו לעצמנו. איני יודע מה צריך לעשות כדי להרגיש אישה ולהצליח לנתק את זה מהאופן בו "אישה" מתוקשרת לעולם. אני גם לא יודע לענות על זה בהקשר של גבר, אבל – וזה אבל רציני – אם החשיפה מתחילה בטרם גיבשנו כלים להבדלה בין אפשרי ולא אפשרי, לטוב ורע, הרי שזה כמו ילד שנולד לתוך דת מבלי אפשרות לבחור באמונה שלו והיא מבחינתו עובדה מוגמרת.

    מסכים לגמרי לגבי הנקודה של ה"הכי", אם כי אני חושב שיש הבדל, שעדיין לא העמקתי בו, אבל בעוד אצל נשים הרצון להיות הכי מביא לצמצום היבטים באישיות שלהן, הרי שאצל הגברים ההפך הוא הנכון והם מנסים להיות יותר. אם יותר סקסי זה ללבוש פחות (מגמה עכשווית), הרי שלהיות סקסי אצל הגבר זה להתאמן יותר. אם להיות נשית פעם הסתכם ב"תיהי יפה ותשתקי", הרי להיות גברי זה הפוך – התנהגויות אלפא – דומיננטיות, קולניות, אגרסיביות ומוחצנות. התיאוריה הזו בוסרית למדי (הרגע חשבתי עליה) אבל אולי יש כאן איזה משהו, וגם המגמות העכשוויות מדברות על איזו התקרבות (הגדלת איברים אצל נשים), שכן נשים פחות מהססות לתפוס מקום במרחב, הפיזי והנפשי. שוב, זה ממש בוסרי, אבל אשמח לשמוע מה את חושבת על זה.

     
    • נועה

      01/01/2012 at 21:41

      אני חושבת שהרגשת הגבריות והנשיות מקבילה להרגשה טובה שיש לאדם לגבי עצמו. הרי כדי להיות אישה או גבר ברמת ההגדרה היבשה צריך רק להתבגר פיזית. אבל אנחנו, כבני אדם, יוצקים לכל הגדרה יבשה גם את הנפש שלנו, את ההיבטים האומנותיים של החיים, את המשמעות. הפכתי להיות אישה, מבחינה פיזית, בגיל 16 בערך, אבל התחלתי להרגיש את זה רק בגיל 30. 14 שנה היייתי ילדה מבוהלת וחסרה. פעמים הרגשתי שאנשים לצידי נראים לי נשיים או גבריים בגילאים יותר צעירים, אך אני הרגשתי ילדה. היום, כשאני מרגישה טוב עם הגיל שלי, עם הגוף שלי, עם הנפש שלי, כשאני מודעת יותר ובוטחת בעצמי, יש לי פנאי להתבונן בעצמי ולומר – אני אישה. אני לא צריכה להיות שום דבר אחר ממה שאני כדי להיות את זה. אני רק צריכה להתמתח לתוך הגבולות הפיזיים שממילא כבר יש לי.

      (בעניין זה אני מוציאה מהכלל טרנסג'נדרים שעד היום קשה לי להבין איך זה להרגיש לכוד בגוף של הג'נדר הלא נכון)

      לגבי הגברים שאצלם ה"הכי" הוא יותר, ונשים שאצלן ה"הכי" הוא פחות…. קשה לומר אם אתה צודק, זו הכללה שתקפה לגבי פרמטרים מסויימים – אלה שציינת – אך אולי לא לגבי אחרים. נכון שגבר מצופה לעשות הרבה, להתאמן הרבה, להיות דומיננטי וקולני וכל זה. מנגד הוא מצופה לא להביע רגשות מסויימים כלל. לא לבכות, לא להתרגש, לא לפחד, לא להסס. אני נזכרת בקלינט איסטווד שלך, קר רוח, לאקוני ועושה את העבודה. במובן הזה הוא מצמצם את עצמו. גברים אינם רוקדים כמעט בכלל. הם לא "אוהבים" צבעים. (לפני כמה ימים קניתי בלייזר, לא חשוב למה, ושמתי לב שכמעט כל הפרסומות שחורות ואפלות. ויש אחוז גבוה של פרסומות לשעונים/מכוניות/אלכוהול) הם נוטים לברוח מקשרים על בסיס "אני הזכר שרוצה להרביע כמה שיותר נקבות" אבל למעשה הם לא מאפשרים לעצמם להתחבר. בכל הפרמטרים האלה נשים מתפרסות לכל עבר – רגשות כאילו אין מחר, רוצות קשר, משפחה, מגע ועוד מגע ועוד מגע, רוקדות, צבעים, התעסקות באסתטיקה. זה נחשב לנשי. איפה שמותר לנו להיות נשים, אנחנו מתפרסות, ואיפה שאסור, אנחנו מצטמצמות. כנ"ל לגביכם.

      לטעמי להיות גבר ולהיות אישה זה אותו דבר למעט איברי המין, וכמובן תוך התחשבות בכך שכל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, מוכשר ומתוסבך בדרכו וזקוק ללחיצות במקומות שונים. אבל זאת רק אני.

       
  6. יוחאי

    07/01/2012 at 10:43

     
    • טל שמואלי

      07/01/2012 at 16:27

      היי יוחאי,

      קראתי את הקישור שצרפת – מאוד מעניין! מעניין במיוחד הפער בין סטרייטים וגייז, שלדעתי יצטמצם ככל שיחלפו השנים.
      במידה גדולה הציבור הגברי הסטרייטי מאז לצעוד לתוך טריטוריה "הומואית" רק אחרי שהם כבר היו חלוצים ומיפו את השטח החדש.
      הרבה מההתפתחויות הגבריות בשנים האחרונות לא יכלו להתאפשר אלמלא חלוציות מצד ההומואים, לטוב ולרע.

      תרגיש חופשי לחלוק את הפרטים שאתה מרגיש שחסרו, זה יהיה נהדר.

       
  7. ציפורה

    30/03/2012 at 23:32

    כמה שטויות בכתבה אחת – רואים שכתב אותה שמן מתוסכל…

     
    • טל שמואלי

      31/03/2012 at 22:16

      ציפורה – עלית על זה.
      למעשה, זו המדיניות כאן: אם אתה לא שמן ו/או מתוסכל – לך לכתוב בבלייזר.

       
  8. kalbata

    02/06/2012 at 17:00

    משעשע אותי שדווקא נשים מגיבות בצורה שלילית לכתבה. די נדיר לראות גבר מדבר על תפיסות הטרונורמטיביות באופן הזה. הדיכוי והמשטור הפנימי שחל על נשים החל לחול גם על גברים, בתור אישה אני מאושרת לחלוק את העצב שלי. בתור אדם, אני נעצבת לראות את הסטטיסטיקות המדאיגות בנוגע להפרעות אכילה אצל נערים מתבגרים, או שיעורי התאבדויות על רקע קבלה חברתית מבוססת מראה.

     
  9. אפי

    27/06/2012 at 19:16

    תודה רבה על פוסט מעניין וחשוב! אין ספק שמתחיל תהליך של החדרת סטנדרטיים בלתי סבירים גופניים גם עבור גברים. החל מבפרסומות וכלה בפורנו. חשוב לעצור את התהליך בעודו באיבו. דיון אכן מעלה זאת לתודעה ומייצר התנגדות, כך שאתה "מציל נפשות"…
    ולגבי הברבי כדימוי גוף נשי – רצ"ב לינק חביב שמראה כיצד הייתה נראית ברבי במציאות: http://healworlds.blogspot.co.il/2011/08/blog-post_3290.html

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: