RSS

ערב השקה לבלוג המחודש

חברים, קוראים, ואנשים שהגיעו לכאן בטעות כשחיפשו דברים הזויים בגוגל, הבלוג "ביצים: החוויה הגברית לסוגיה" עבר מתיחת פנים ושדרוג רציני, וכיום ניתן למצוא אותו בכתובת: beytzim.com.

לרגל המאורע, וגם כי סתם ככה כי פתאום התחשק לי, ארגנתי ערב שמספר את סיפורו של הגבר המודרני משלוש נקודות מבט שונות, ועל ידי שלושה דוברים מצויינים, מהתחומים פסיכולוגיה, אופנה וצילום.

פרטים נוספים תוכלו לקרוא בהזמנה שלמטה, אבל לפני שמסיימים – בקשה: אם הינכם מנויים על הבלוג, יש צורך להעביר את הרשמתכם לאתר החדש על מנת להמשיך לקבל עדכונים כשעולים תכנים חדשים. ניתן לעשות את זה על ידי הכנסת כתובת המייל במקום הרלוונטי (צד ימין למטה) באתר החדש.

מקווה לראותכם ביום שני ועד אז, שמרו על קשר דרך עמוד הפייסבוק של הבלוג!

הולכים על ביצים

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 11/09/2013 ב- Uncategorized

 

תגים: , , , , , , ,

משהו דה לוקס: גבר מתלבש ליציאה

“הזמנתי לנו מקום במסעדה משהו דה-לוקס, תתלבש בהתאם”. קשה להעלות על הדעת סמס יותר תכליתי מזה, ומשסיימתי את חובותיי הלוגיסטיות כלפי החבר ובנות זוגנו להערב, התפניתי להכנות. חולצה לבנה מגוהצת ומעומלנת, בשילוב מכנס בד עם קיפול מוקפד ונעליים שזה עתה צוחצחו. אחרי המקלחת והתזת הבושם, התפניתי לנסיעה, מדמיין את המנות האלוהיות שיבואו אל פי בעוד דקות, כאשר מול עיני כבר ראיתי את הערב כולו – חבורה שמחה במסעדת גורמה, כאשר כולם מתענגים האחד על חברת השנייה, על האוכל הפנטסטי ועל הידיעה כמה משמעותי הערב הזה היה לכל הנוכחים, שכן ציינו אירוע חגיגי במיוחד.

הבנות יפגשו אותנו שם, ואני סימסתי “צא”. כעבור שניות ספורות הוא התיישב לידי, בבגדים שנראו כאילו נלקחו הישר ממגזין האופנה של רשת “למטייל עודפים”. בחולצת סוף מסלול של הצנחנים, מכנס דג”מח קצר, מרובה כיסים ועם כתמים שנראים כמו זיכרונות מסיפורים שאני לא מעוניין לשמוע. פני הלבינו. “אתה יודע שאנחנו יוצאים למסעדה של עיקרית ב 200 שקל, כן?”. הוא הנהן כמי שהדבר אינו נוגע לו כלל, אז המשכתי: “לא, כאילו, הבגדים האלו – מה נראה לך שאתה עושה?” שאלתי, עם כוונות רטוריות ואבסולוטיות שאמורות היו להסתיים במרוצתו חזרה לביתו והחלפת בגדים במהירות של סופרמן-בתא-טלפון לכדי משהו מכובד מעט יותר, אך לא כך. במקום לציית הוא השמיע צליל ‘פררררצצצצסססטטט’ כששיחק עם הסקוצ’ של סנדלי השורש שלו.

“יאללה, סע” הוא פקד ושם את כפות רגלים על הדאשבורד, נהנה מבריזה של מזגן ישר לתוך שרוול מכנסיו. “לא סע ולא נעליים, תלך להתלבש, אתה לא יכול להגיע ככה”, רטנתי. “יכול, יכול, אנחנו מאחרים ועד שנמצא חניה…קיצר, סע”. הבטתי בשעון והתלבטתי ביני ובין עצמי מה גרוע יותר – לאחר למסעדה בה השולחן הוזמן חודש מראש, או להיכנס אליה עם חבר אורנגוטנג שהיה מקבל מבטים עקומים גם אם היה מתיישב בבגדים כאלה במסעדת דייגים ביפו. החלטתי שהאיחור יהיה זלזול גדול יותר, גם בחברות שמחכות לנו וגם במסעדה, וקיוויתי שיהיה בסדר וגם, שהם מעסיקים מארחת עיוורת.

סנדלי שורש

הגענו, בזמן, ומצאנו בכניסה למסעדה שתי נשים יפיפיות, מפוארות ומוקפדות שמחכות רק לנו, כשעל פניהן הבעה של “באמאשך?!”. החבר לא מצא לנכון להסביר את עצמו או להתנצל ואני מצאתי לנכון להסתיר אותו מהמארחת, שלא הייתה עיוורת בכלל. בשעה שאנחנו ממתינים שיושיבו אותנו אני רואה את מבטיה המאשימים של המארחת הדקיקה וחמורת הסבר, סוקרים את החבורה ומתעכבים על החבר הבבון. ניכר היה שהיא חוככת בדעתה באשר להתמודדות הראויה גסות הרוח שלו, והוא, שסוף סוף הבין שמשהו אינו קשורה, החליט להסביר את עצמו.

כדי להסביר את התופעה הזו, אני הייתי הולך על כיוון של שקר מוחלט שיערבב בתוכו תאונת דרכים, פנצ’ר ותרומה של בגדים למחוסרי דיור שהשאירה אותי לבוש בבגדים שמצאתי באוטו, אבל הוא בחר באסטרטגיה אחרת: “מה זה המבט הזה?” הוא אמר לה. “את יודעת מה החולצה הזו עברה? סוף מסלול מרץ 03, היא הייתה של המ”פ שלי. הדברים שהחולצה הזו ראתה, את לא היית מדמיינת בכלל. על דראג’מה, שמעת? זה מה שלבשתי מתחת למדים בלילה שעצרנו אותו!”. המונולוג הזה, שתפס את כולנו בהפתעה, לא הרשים את המארחת ואני נחלצתי לעזרתה. “אחי, מה דראג’מה עכשיו? את מי זה מעניין? היית צריך להחליף בגדים”. האסטרטגיה הגברית שנקט בה החבר הבבון קבעה כי מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד כוח, וכך זכינו גם לסיפור על המכנסיים – “כל הטיול בדרום אמריקה, לא הורדתי אותם פעם אחת חוץ מבמקלחת, וגם אז, לא תמיד! איפה תמצאי היום בגדים כאלה, הא?”

יועזר בר יין

המארחת, שהרגישה נזופה, גלגלה את עיניה והבריחה אותנו למסעדה. כשהזמנתי את המקומות ביקשתי שולחן מאוד מסוים, כך שהופתעתי מאוד כאשר המארחת חלפה על פני השולחן הנחשק והושיבה אותנו בפינת המסעדה, קרוב לשירותים, כשהיא מראה לחבר-בבון את הכיסא הפנימי בתנועת יד החלטית שמאפיינת מאלפי כלבים יותר מאשר מארחות במסעדות יוקרה. האוכל הגיע חיש מהר ואני נותרתי עם שיעור רב ערך: גברים ישראלים נוטים למדוד את ערכם של בגדים בצורה ייחודית, כאשר החוויות שצבר פריט מסוים מאפילות על כל שיקול אחר בלבישתו, שלא לומר, בזריקתו לפח. הערך הנוסטלגי-סנטימנטלי כה גדול עד שהוא הופך לנבואה שמגשימה את עצמה, וכך, כאשר חתיכת מזון חלקלקה החליקה ממזלגו של החבר-בבון על חולצתו והכתימה אותה, קיבלנו הוכחה נוספת לנטייה זו: “אתה רואה? דמיין מה זה אם הייתי בא לכאן עם חולצה לבנה כמוך? לא כואב הלב ללכלך אותה ככה?”

~ תם, אך לא נשלם ~

בפוסט הקודם כתבתי שאני מתכוון לטפח מעט את ההתעסקות החובבנית שלי באופנת גברים, והנה, אני עושה זאת. שיתוף פעולה חברי עם דורון אשכנזי, מעצב בגדי גברים שפועל בארץ מזה 25 שנה, הוליד ערב מעניין שנקרא "הון, שלטון ופפיון", ויתקיים בשבוע הבא, בעולם האמיתי: סהר שלו (עיתונאי אופנה של 'הארץ', מבעלי הבלוג 'הגרסונייר') ירצה על הקשר בין אופנה ושלטון ובין בגדים והצלחה, כאשר לפני כן דניאל ויינשטיין, (ברמן ומיקסולוג) ישקה אותנו בקוקטיילים מיוחדים וקיציים, והכל בחינם. הערב הזה יקרה, כמובן, בהרלינגר, הפאב השכונתי שהפך לבית עבור כל הרפתקאות התוכן שלי.

לנוחיותכם, ההזמנה מצורפת כאן.
ההרשמה לאירוע נעשית דרך עמוד האירוע בפייסבוק

הון, שלטון ופפיון

קליק לעמוד שלי בפייסבוק, וקליק נוסף לדף הפייסבוק של ביצים.

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 04/05/2013 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , , ,

על שני סוגים של חופש וחגיגות שנתיים ל"ביצים"

ביצים חוגג שנתייםבהתחלה היו סימני שאלה בהודעות בפייס. אחר כך הצטרפו אליהם סמסים ממספרי טלפון שלא הכרתי, וכמה מיילים. אפילו ברחוב תפס אותי מישהו, ושאל מה קורה עם הבלוג. למה הוא כבר לא מתעדכן. התביישתי להגיד לו שאין לי מושג. באמת תהיתי אם נגמרו לי הדברים להגיד, או שסתם, נשבר לי הזין מהכתיבה האובססיבית שאכלה לי את השבתות ותפסה חלק נכבד מהמחשבות שלי במהלך השבוע. חשבתי גם שאולי מיציתי והגיע הזמן לעבור הלאה. באיזשהו שלב הנחתי למחשבות האלו, לא נגעתי בהן יותר, לא ניסיתי לתקף אותן עם מעשים או דיאגנוזות ופשוט חדלתי.

לייד הדבר הזה קרו כמה דברים נוספים. חלקם היו נהדרים וחלקם פחות, אבל העולם לא עצר מלכת כשהבלוג לא התעדכן בפעם הראשונה מזה שנתיים, במוצ"ש ה 12 לינואר. בין הדברים הטובים שקרו היו ההזמנות להרצאות שטיפטפו בקצב אחיד ומשמח. הייתה את ההרצאה בפורום הנשים של נצ"ח, והייתה את ההרצאה ב"בר שיח", המיזם התל אביבי הנהדר. הייתה גם את ההרצאה ב"הר סיני" שהייתה מאתגרת ואת ההרצאה מול 450 אנשי הצבא בתל נוף (האירוח שלהם כלל "הקשב", דגלי ישראל ואפילו פודיום בחדר התדריכים של הבסיס). קצת אחריהן הייתה כתבה שנמרחה על כפולת עמודים ב'מעריב' והופעה טלוויזיונית גרועה במיוחד שלי בערוץ 2 (כנסו, זה מצחיק). את הזרם הזה סיימתי בירושלים – ממש כמו במסע כומתה – בהרצאה בשוק מחנה יהודה, מול קהל שברובו לא שמע לא עלי ולא על הבלוג מעולם, ובכל זאת יצא מהבית בערב ירושלמי קפוא.

טל שמואלי ביצים

אז זה היה זה, וזה היה טוב, אבל זה לא היה הכל. כמה ימים אחרי שגיליתי שהפסקתי לכתוב, המחשב שלי קרס. בבוקר עם הקפה הוא עבד, בערב ליד הבירה – רק מסך כחול. מומחים מסרו שאין שום דרך להחזיר אותו לחיים וכל ניסיון לשחזר את המידע שעליו יעלה אלפי שקלים. אומנם את הגיבוי האחרון עשיתי כמה שבועות לפני כן, אבל הוא היה חלקי, והכי גרוע – הוא לא היה טוב. 10,000 מילים מספר, חצאי כתבות, שברירי רשימות, עשרות תמונות, מאמרים ושאר רסיסי חיים ממוחשבים – הכל הלך. ציפיתי מעצמי לאיזו תגובה רגשית, אבל למעט המחשבה על "מאיפה אני מביא עכשיו מחשב חדש?", לא הייתה כזו. הצלחתי אפילו למצוא מי שישחזר את המידע בחינם, אבל עד שזה קרה כבר הייתי במקום אחר וזה לא שינה לי יותר.

מאוד עזר להתפכחות הזו מכתב שקיבלתי כמה שבועות לפני כן. הכרתי בחורה, דרך הבלוג, ויצאנו כמה פעמים. באותה התקופה כבר הרגשתי לא בנוח עם הפערים שיש בין טל שמואלי שכותב את הבלוג ובין טל שמואלי שחיי את חייו. ניסיתי להימנע מדייטים, שהפכו לחוויות עגומות, ועוד יותר – ניסיתי להימנע מדייטים שציפו לפגוש את הפרסונה האינטרנטית שלי. רציתי משהו פשוט, נקי ונטול ציפיות. רציתי – ואני עדיין רוצה – שותפות. לא יותר, לא פחות. בכל מקרה, התעקשותה החמיאה לי מאוד, ונפגשנו. דבר אחד הוביל למשנהו, ואחרי כמה פגישות היה לי ברור שאין כאן עתיד בשביל שנינו. לא אמרתי לה את זה, ובפחדנותי, קיוויתי שהנסיבות יחסכו לי את השיחה הכה-לא-נעימה-הזו.

הנסיבות לא חסכו שום דבר, ומה שאני קיוויתי שיהיה ברור לשנינו הפך מסטיק קצר ולא הכרחי, שבסופו קיבלתי מכתב פרידה מנוסח לעילא, שסיכם עבורי בדיוק את המקום בו אני נמצא, עם הכתיבה ועם עצמי. איכשהו, ובהיכרות קצרה, שירטטה הבחורה בדיוק מפעים את הפערים בין הטל של הבלוג והטל של החיים, ובמילים אחרות, שלחה אותי לדרכי עם שיעורי בית שיספיקו לשנה שלמה. זה היה מרגש, התקשרתי להתנצל בפניה ולהודות לה, וחזרתי לשיגרה, חדור מטרה.

בשיגרה הזו לא כתבתי יותר. סירבתי לכתוב לאתרים, ובחודש שעבר עלי "בין מחשבים", לא כתבתי כלום. בקושי תזכורות ביומן כתבתי. היה כיף לגלות את הרעב למילים שב וגואה בי, ולמרות שאת ההבטחות "לכתוב כל יום" כשתהיה לי ההזדמנות ידעתי להכניס לפרופורציה, עדיין שמחתי לגלות אותן מדלגות בין דפנות מוחי, והנה, עברו שנתיים מאז הפוסט הראשון של "ביצים", והנה אני שוב כותב.

לרגל המאורע חזרתי לקרוא את הפוסט שהתחיל את "ביצים". הוא נקרא "התחל כאן" והוא אמור היה להיות המגדלור שלאורו ייכתבו כל שאר הטקסטים. כתבתי שם ש"ב'ביצים' אנחנו נשאל שאלות לגבי האופן בו נכון לגבר לחיות את חייו, וננסה, לפחות מידי פעם, לענות על כך". אני רוצה לחשוב שכך גם עשיתי. החל מדימוי גוף ועד רטוריקה, מחיזור דרך זוגיות, ומספורט ועד ספרי ילדים – כל הנושאים האלו זכו להתייחסות ולתגובות, והדיון סביבן עיצב את תפיסת עולמי, שעדיין מתגבשת.

כתבתי פעם שהכתיבה של "ביצים" התחילה כתרגיל בכתיבה יוצרת. שהרעיון היה פשוט לכתוב סביב נושא מסויים, כדי להשתפר. להתחייב לתהליך ולהתמיד בו. חלק שדילגתי עליו היה להגדיר מה ייחשב כהצלחה. אם חשבתי שהצלחה תהיה להפוך טור שבועי במדור יחסים כלשהו, גיליתי שזה לא מעניין אותי להגדיר את הכתיבה שלי דרך הסטטוס הזוגי של חיי. אם שיפור ביכולות הכתיבה הייתה המטרה, אז שכחתי כלל חשוב, שכמו בספורט – הקושי נשאר אותו קושי גם כשעולים ברמה, ושרק יכולת הביצוע עולה – ככה שקשה מאוד למדוד הצלחה. את המדידה שאפשר היה לעשות עשיתי, ואפילו ניצחתי בה (שוב תודה על העזרה), אבל בפנים לא הרגשתי שום שיפור.

עוד דבר שקרה, ככה בלי ששמתי לב, הוא שהתחייבתי בפני עצמי לתדירות העדכונים של הבלוג, ולא לאיכותם. המחוייבות הספרטנית משהו, להעלות תוכן חדש כל מוצ"ש, הייתה גדולה מאוד וקשה מאוד. שמחתי לגלות שעמדתי בה בהצלחה, אבל שמחתי פחות לגלות מה גדולים הפערים בין הכתיבה שלי במיטבה ובין הכתיבה שלי כשהיא פונקציה של המחוייבות עצמה. למרות שהנושאים שהבלוג עוסק בהם רבים ומגוונים, היכולת להעמיק בהם הייתה קטנה מאוד, בטח תוך כדי טיפוח קריירה, עיסוק כמעט-אובססיבי בספורט והניסיון לקיים חיים כלשהן גם רחוק מהמקלדת, וזה היה ניכר, במיוחד בחצי השנה האחרונה.

אני חושב, אם לסכם את הדבר הזה, שבדיעבד ניתן להגיד שהמטרה של "ביצים" הייתה (ועדיין) להעלות את נושא הגבריות על סדר היום. בעוד נשים לומדות מגדר, גברים צופים ביורו (ראו סירטון). אט אט נשמטת הקרקע האידיאולוגית והמגדרית מתחת לרגלינו, העולם משתנה, ואנחנו מביטים בו מהצד, לא מבינים מה קורה סביבנו. במטרה הזו, ועל פי רוב הפרמטרים, עמדתי. הבנתי שהיא הושגה לא כשהוזמנתי לטלוויזיה, אלא כשראיתי שהשאלות שאני שואל מתקבלות בהנהון ולא בהתנגדות, וכשהתשובות שנתתי נתקלו בחילוקי דעות ולא באדישות.

Capture

אז מה הלאה? אני מאמין ששירות טוב לקוראי הבלוג יהיה העדפה של עומק ואיכות על פני העדכון של הבלוג. שירות טוב יותר יהיה לקחת את תפיסת העולם שעומד בבסיס "ביצים" ולנסות לשלב אותה ביום יום בצורה יותר תכלס'ית. חינוך, יצירת כלים מעשיים בבניית קריירה ועידוד לעצמאות כלכלית, פיזית ורגשית ואפילו טיפוח ההתעסקות החובבנית שלי באופנת גברים וכתיבה למשהו גדול יותר מאשר בלוג, הם כולם על הכוונת. הרבה תכנים נוספים, מצחיקים, פרובוקטיביים ואחרים, עולים לעמוד הפייסבוק של "ביצים", וזו דרך טובה לשמור על הקשר וגם על הניוזפיד שלכם פרש ומשעשע.

רגע לפני הסיום והחזרה לשגרת החיים-שאחרי-פסח, אני רוצה להציע חידוד בין שני סוגים שונים של חופש. חופש שלילי וחופש חיובי: בעוד שהחופש השלילי הוא "החופש מ…" – חופש ממשהו, כמו שלטון עריץ או מגבלות פיזיות ומנטאליות, החופש החיובי זה "החופש ל…". החופש החיובי הוא החופש לבחור, להחליט, לעשות ולהיות. עם כל החשיבות של פעילות בתוך מגבלות, ותוך מודעות לכל הדברים הטובים שמגבלות מייצרות, אסור לשכוח, ואני נזכר בזה עכשיו, שכמו ששמן מרמז – מגבלות הן מוגבלות. הן אולי  גלגלי עזר יעילים למי שרק לומד לרכוב על אופניים, אבל בשביל באמת לצאת לדרך, צריך להיפטר מהם. מי ייתן ושנתו השלישית של "ביצים" ושל כל קוראיו תהיה שנה של חופש חיובי, והרבה ממנו.

 אם יש לכם רעיון לאירוע מגניב לציון שנתיים ל"ביצים", מחשבה שאתם רוצים לחלוק איתי או שיתוף פעולה שאתם רוצים להציע, צרו קשר דרך העמוד האישי שלי בפייסבוק, או כיתבו אלי ל- beytzim.blog@gmail.com

 
10 תגובות

פורסם ע"י ב- 01/04/2013 ב- פסיכולוגיה

 

תגים: , , , , , , ,

"הגבר החדש": מתי הוא נולד ואיך הוא מת

"בעידן החדש התפתח מודל חדש של גבריות, המכונה "הגבריות החדשה". זוהי גבריות בלתי-אלימה המבוססת על שוויון בין נשים וגברים ועל האמונה כי גבריות ונשיות אינם שני הפכים המוציאים זה את זה, אלא שתי פנים של אדם שלם". אם להאמין לויקיפדיה, נדמה כי הגבר החדש הוא הניסיון לתקן את כל מה שהמאצ'ואיזם הרס. אחרי שנה וחצי של עיון בדבר הזה, אני יכול להגיד לכם בביטחון גדול שהאחריות ליצירתה של 'הגבריות החדשה' היא לא איזו התעוררות מצפונית פתאומית בקרב גברים, אלא תופעת הלוואי של שגשוגה של התנועה הפמיניסטית והמציאות שהיא יצרה, לצד הפעילות האינטנסיבית של מנגנונים כלכליים ונותני שירותים שעבורם "הגבר החדש" הוא נתח שוק לא ממומש ופוטנציאל כלכלי גדול.

העובדה שחוקי המשחק המגדריים השתנו, ושהגברים שגדלו על ברכי המאצ'ואיזם מוצאים את עצמם לא רלוונטיים לא אומרת שהם ממהרים לאמץ מודלים חדשים. אבל בטרם אמשיך הלאה, בואו נבהיר מיהו הגבר הישן: הגבר הישן חש שעליו להיות חזק, אתלטי, ולא לדאוג מהמראה שלו. מידת גבריותו נשענת בכבדות על יכולתו להגן על משפחתו ולפרנס אותה, תוך שמירה על הפאסון הגברי – הימנעות גורפת מהבעת רגשות ואימוץ חשיבה עצמאית, רציונלית ומעשית.

למרות שהמודל המאצ'ואיסטי קורס לתוך עצמו ושלאט לאט מתגבשת ההכרה בכך שהגבריות המאצ'ואיסטית אינה ערובה לאושר או הצלחה, ביטויים של 'הגבריות החדשה' הם עדיין מחזה נדיר, וזאת למרות המחירים הכבדים של ההיצמדות העקשנית למודל המאצ'ואיסטי. למעשה, ככל שגדלה העקשנות של גברים להתבצר בהרגליהם, כך גם גדלה הוודאות שתהליכי הרס עצמי יתפסו תאוצה. במקרה המדובר, הרס עצמי הוא תוצאת ניסיונם של הגברים להסתיר את חולשותיהם ולא לבטא את רגשותיהם, וזאת נוכח מצוקתם ההולכת וגדלה.

כשהזעם והתסכול של גברים אינו זוכה לביטוי ופורקן, הוא מופנה פנימה ובא לידי ביטוי בכמה אופנים: מצד אחד התנהגויות 'היפר-גבריות', אימפולסיבית ומסוכנות שנועדו ליצור מצג שווא של גבריות בטוחה בעצמה ומשוחררת (נהיגה, פזרנות, התעלמות מסכנה), ומן הצד השני התנהגויות הרסניות שמטרתם לבטא מצוקה, מבלי להביע אותה בצורה מפורשת כמו התמכרויות לסמים, נטייה לאלכוהוליזם ואובדנות.

לכאורה, "הגבריות החדשה" היא הפיתרון לכל הצרות של המאצ'ו המיוסר, וזה יכול היה להיות פתרון מעולה אם אפשר היה להגשים אותו: על הגבר החדש לאזן בין קריירה ובין משפחה וחיי אהבה, עליו ללמוד להרגיש בטוח גם בשעת חולשה או פחד ועליו לוותר על תפקיד "ראש המשפחה" לטובת מודל שוויוני יותר. הגבר החדש מתבקש להחליף את הפנטזיות הפורנוגרפיות שלו במיניות חושנית והדדית שאינה מבוססת על אורגזמות בלבד, ועליו להחיל את אותן התפיסות גם על ילדיו, ולאפשר להם חופש מגדרי רחב יותר, ולוותר על משחקי כבוד הוריים ועל הדרישה לצייתנות. בנוסף, על הגבר החדש גם לבצע קפיצת מדרגה ברמת המודעות הבריאותית שלו, לנקוט בגישה פרו-אקטיבית לחייו תוך הימנעות מפעילויות ספורטיביות קיצוניות ועמידה בלחצי החברה ותרבות הצריכה כשהוא מוותר על עישון, צריכת סמים ואלכוהול… אחרי שכל אלו הושגו, על הגבר החדש לארוז את עצמו באריזת מתנה נוצצת, כשהוא נדרש להכפיף את עצמו לסטנדרט חדש של טיפוח גופני ואסתטיקה.

למעשה, יש כבר שם לגבריות החדשה: בספרו "גבריות בשינוי" טבע חן נרדי את המושג "ניומניזם". המושג 'ניומניזם' מורכב מהמילים 'חדש', 'גבר' ו-'הומניזם', ומשמעותו היא "העמדת כבודו של האדם במרכז וטיפוח הרוח האנושית כאידיאל. המושג "ניומניזם" מבטא את הרצון לשפר את איכות החיים של הגבר באמצעות מעבר ממושגים של גבריות סטריאוטיפית – מודל המקדש שליטה כוחנית והשגת עליונות בכל מחיר – למודל חדש של גבריות המבוסס על גישה הומניסטית של הגבר כלפי עצמו וכלפי סביבתו". הסיבה לקושי בהטמעת המושג הזה והחלתו על כלל האוכלוסייה הגברית היא לא בכך שהמודל עצמו קשה מידי, או מורכב מידי. למעשה, בראייה מפוכחת, כל דבר פחות מהמודל המוצע נשמע רע למדי. (למאמר מצויין שממנו לקוחים הציטוטים, לחצו כאן).

הבעיה המרכזית היא שהשינוי המבוקש נדמה כבלתי אפשרי, ולא רק מפאת עקשנותם של הגברים: הקפיטליזם, המיליטריזם והפמיניזם יוצקים את התבנית של הגבריות המודרנית. שוק העבודה התובעני והדורסני מותיר את הגברים ביתרונם אל מול הנשים ומשקי בית רבים נכנעים לו רק בכדי לשרוד. השירות הצבאי הוא עדיין המסלול מהיר ביותר והבטוח ביותר למי שמחפש יוקרה וכוח, וכל עוד החברה מתייחסת אל השירות כצורך קיומי, התגמול על אימוצו גדול עוד יותר. בנוסף, הפמיניזם נתפס כטריטוריה נשית-בלעדית והגברים מצופים רק ללמוד לחיות עם תוצאותיו, מה שמותיר אותם מחוץ לדיון על עיצובה מחדש של החברה.

במצב הדברים הנוכחי קשה להאשים את הגברים שמתבצרים בתפיסותיהם הישנות. ה'גבריות החדשה' לא מהווה אלטרנטיבה מושכת במיוחד. משמעות אימוצה היא ויתור על פריבילגיות וכניסה מרצון לתהליך כואב של פירוק והרכבה מחדש. הדבר משול למצב בו אדם מחכה עד שמצבו יורע ויהיה בלתי-נסבל בטרם ילך לראות רופא. או בכלל יכיר בכך שיש בעיה שלא תעבור מעצמה, ולכל אלו מצטרפות בעיות אחרות שאינן קשורות ישירות ל'גבריות החדשה': הדרישה לשינוי מוגשת לגברים על ידי נשים עצמאיות שאינן מסתפקות בחיים כעקרות בית כנועות, ועל ידי מכוני יופי, חברות אופנה ונותני שירותים שמבקשים לתרגם את 'הגבריות החדשה' לרווח כספי. הדבר יוצר אנטגוניזם בקרב גברים שלא רואים את הרווח באימוץ סטנדרטים חדשים של התנהגות.

המצב הזה מעורר שאלות רבות. האם נוכח מציאות חיינו, 'ניומניזם' הוא בכלל אפשרות ריאלית? ואם כן, האם אפשר להאיץ את התהליך הזה? ובכן, הגיעה השעה להתפכח מההבטחה של עידן 'הגבריות החדשה'. ההתעוררות הקולקטיבית הזו לא אפשרית בטרם מבנים חברתיים גדולים יותר (כלכלה, תהליכים מדיניים) לא ייכשלו או יקבלו צורה חדשה. הגבר החדש הוא מנוע צמיחה, הוא מקסם שווא סוציולוגי, והאפשרות היחידה לשינוי היא בעבודת נמלים שתיעשה בתוך כל מערכת זוגית או משפחתית, ועל ידי גברים שחשים שהעולם סביבם משתנה, ומעוניינים להגיב אל השינוי הזה. הפטנט הוא למצוא דרך לשלב בין מערכת ההפעלה המצ'ואיסטית שעל פיה תוכננו ובין האידיאל הקשה ליישום של ה'ניומניזם'.

טוב יעשה הגבר שמעוניין לצאת לדרך החדשה הזו אם יצטייד בקורטוב של אמונה, ולאו דווקא בחוברת הוראות, שכן המציאות יכולה להיות דבר מבאס למדי, עד כי לפעמים הדרך היחידה להכיל אותה, היא להתעלם ממנה. דוגמא אחת לכך היא דון קישוט, שלא נתן למציאות להפריע לו. אהובתו היפיפיה והאצילה הייתה נערה כפרית וגסה, וסוס המלחמה המפואר שלו היה בריה כחושה ועצלה. אפילו הענקים שבהם לחם לא היו יותר מאשר טחנות רוח, ועדיין, עדיפה גישתו של האביר הנאיבי על פני זו של הגברבר הפסיבי, שכן "בין לדבר לבין לעשות קיים הבדל גדול".

כמו תמיד, אני זמין לכם כאן, ודרך דף הפייסבוק של ביצים.

 
5 תגובות

פורסם ע"י ב- 05/01/2013 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , , , , , , ,

'סיכום השנה של 'ביצים'

ביצים טל שמואליתראו… המשפט "כל ההתחלות קשות" זה שקר. זה שקר שמספרים לאנשים, בידיעה שכשהם יצטרכו לסיים, כבר לא תהיה להם ברירה. כבר לא תהיה להם ברירה, והם יעשו את זה בכל מקרה, מי יותר טוב ומי פחות. האמת היא שיש גם התחלות קלות. כמו זו למשל. לקחתי קלישאה שחוקה, הכנסתי אותה למרכאות ואז השפרצתי עליה זווית פחות בנאלית. אולי בכלל נכון יותר להגיד ש"כל ההתחלות גרועות". כשאני משווה את אחד הפוסטים מתחילת השנה ("מניאקים שימותו לבד") עם פוסטים מהעת האחרונה ("הבעיה הגדולה של המין הגברי", למשל) מתחזקת אצלי התחושה שאכן כך הדבר: כל ההתחלות גרועות, ובהיעדר כלים טובים, הנטייה האנושית היא לרכוב על הרגשות שלנו כל הדרך אל מסקנות שגויות ופרשנויות צרות. אני מקווה שההתפתחות של 'ביצים' בשנה החולפת תעשה צדק עם החשיבות של הדיון על גברים וגבריות בעת הנוכחית.

כל פוסט שעולה ב'ביצים' מקבל רק איזכור אחד בפייסבוק או במייל, ולאחריו, צונח לקרקעית התהום הפייסבוקי, מתחת לתמונות של אוכל, סרטונים של חתולים וסטטוסים על הבחירות. או על גשם. זה אומנם הרגל מבורך עבור העוקבים, וזה גם חוסך לי את ההרגשה הלא-נעימה שמגיעה יחד עם קידום עצמי חסר מעצורים, אבל החיסרון הוא שבממוצע רק 15% מהקהל (שאינו מנוי על הבלוג) נחשף לכל פוסט חדש. זה אומר שכנראה פספסתם כמה מהדברים הטובים ביותר שקרו כאן השנה, ולכן הערב אביא תקצירים של הרשומות הפופולריות ביותר השנה, לצד ההמלצות שלי. בכל אופן, בשבוע הבא תעלה כאן רשומה שתדבר על 'הגבר החדש', ואם אתם רוצים להישאר בלופ, אז הירשמו לקבלת עדכונים במייל (צד שמאל למעלה) והצטרפו לדף הפייסבוק של 'ביצים'.

רגע לפני שמתחילים, אני רוצה לציין בכמה מילים את מה שלדעתי מהווה את אחד החסמים הגדולים ביותר של גברים באינטרנט: שלא בשונה מהיחס לנשים, אתרי התוכן מתייחסים אל גברים אך ורק כאל צרכנים. כשלעצמו, זו אינה בעיה, כי אנחנו אכן כאלו, הבעיה היא שבשונה מהנשים, נדמה כי הגברים מקבלים את היחס הזה בשוויון נפש, ולא מקימים לעצמם אלטרנטיבות תוכן ראויות. שווי השוק של גברים בעיניהם של האתרים הגדולים נמדד לפי כמות הביקורים והתהודה האינטרנטית של האייטמים השונים, לצד זמני השהייה שלהם באתר. כשזה הרף ל"טוב" או "רע", אין פלא שהתכנים שמיוצרים עבור גברים באינטרנט נעים בין ציצים למכוניות. זה מכשיל אותנו פעמיים: פעם ראשונה בהעמקת התפיסות המפגרות לפיהן זה באמת כל מה שמעניין גברים, ופעם שנייה כשאחרי 5 דקות בתוך כתבה כמו "השאפות של השאטלים בהיי טק" אוזלים גם הקשב וגם הזמן שלנו, שניתן היה להשקיע בטיפול בסוגיות אחרות וחשובות יותר, כמו, למשל, מה מקומו ומהם תפקידיו של הגבר בחברה המודרנית.

למעשה, הקוראים של 'ביצים' מתחלקים לאלו שלחצו על הקישור הנ"ל ועכשיו חוזרים לקרוא את המשך הפוסט הזה עם מקלדת מלוכלכת, ולאלו שמתעקשים, בהתעלמותם מאותו הקישור, להוכיח שאפשר גם אחרת.

הפופולאריים ביותר:

ביצים קטנות וגלימה – למה לסופרמן לא עומד: ברביות, הפרעות אכילה, אופנה, פרסום… כל אלו מואשמים תדיר בקשר שלהם להפרעות אכילה ודימוי גוף בקרב נשים, עד כדי שנדמה כי הדרישות של החברה פועלות כמכבש סלקטיבי ואך ורק עליהן. בפוסט הזה אני מצטט מחקר שמתאר את התהליך המקביל שעובר על גברים דרך התפתחותן של בובות משחק לבנים, מגיבורי על "רגילים" ועד למפלצות אדם שהואבסו בסטרואידים. תופעה שיש לה, כמובן, השלכות עמוקות: "סופרמן ובארבי הם רק חלק ממנגנוני הטמעת הערכים שכולנו כפופים אליהם בצורה כזו או אחרת, וכמובן שהבובות לבדן אינן האשמות העיקריות בטירוף האסתטי שמקיף אותנו, אך הן סימפטום לפחות באותה מידה שהן גורם שלהן. התמימות-לכאורה שבה אנחנו נחשפים אל הדימויים האלו מייצר מצב שבו כשאנחנו כבר מבינים אלו כוחות פועלים עלינו, כבר מאוחר מידי לעשות משהו בנוגע לכך." (קליק לפוסט)

בולבול וינטאג' בשביל הגברת: הפוסט הזה נולד כתוצאה משיתוף הפעולה עם הבלוג 'שתיים בלילה', של ניצן ארד, חן לבקוביץ' ויעל אלקס. אחרי החלפת רעיונות אינטרנטית עשינו את הדבר המתבקש ונפגשנו לריב פנים מול פנים, אבל בתפאורה הפסטורלית של שוק הפשפשים היה מאוד קשה לריב, אז הצלחנו לזקק כמה תובנות,ובמיוחד כאלו שקשורות בחיזור: "ג'נטלמן הוא זאב עם סבלנות", וחיזור מצריך סבלנות והשקעה של משאבים כלכליים ונפשיים. החיזור הוא אקט חשוב בפני עצמו וראוי להתייחס אליו ככזה, מבלי להיכנע לגישה שלפיה חיזור זו עמדת ביקורת דרכונים שחייבים לעבור דרכה בדרך לארץ המובטחת." (קליק לפוסט)

משבר רבע החיים והמוות שיכול לסיים אותו: גיל ההתבגרות המאוחר של בני דורנו, האפשרויות הכלכליות המוגבלות, מצג השווא של הרשתות החברתיות… כל אלו מתחברים לכדי תופעה שרק לאחרונה קיבלה את השם שלה: "משבר רבע החיים". הסימפטומים האלו מגולמים בצורה קשה, כואבת וחד משמעית במציאות הישראלית: "המצב הנוכחי הוביל לכך שגדל כאן דור שלם שמחכה שההורים שלו ימותו… גם בלי שזה נאמר מפורשות, רק אחרי מותם של ההורים תתאפשר העצמאות הכלכלית ואורך הנשימה הנלווה לה, וגם זה רק בהנחה שההורים לא פירקו את כל חסכונותיהם בניסיון להחזיק את ילידי שנות ה-80 עם הראש מעל המים." (קליק לפוסט)

 אישה הוראות הפעלה: עדידי כתבה מניפסט קטן שמבקש להסביר לגברים איך להתנהג איתה. עם הקילומטראז' שצברה בדייטים וכתיבה זה יצא חצוף, מתריס ו… שנוי במחלוקת: "אינני זקוקה לאביר, לכבאי לשוטר לשופט או ליועץ השקעות, יועץ לימודים. לא צריכה שיצילו אותי משום דבר. טוב לי עם עצמי. תהיה לצידי. אם אתה מולי, זה מסתיר. אני אדם שלם ולא מחפשת חצי שני. מחפשת עוד שלם שיהיה איתי, שיגניב אותי ושישמח אותי. וסוסים מחרבנים המון. גם הסוסים הלבנים." (קליק לפוסט)

לזכור את השואה ולשכוח מי אתה: יש מעט נקודות בהן אנחנו נוחים להשפעה. הנקודות האלו כרוכות בדרך כלל בגילאים הסמליים, באירועים משמעותיים או בררגעים חמקמקים ונדירים. אחד מהם הוא בערב יום שישי, במשלחת לפולין. אחי נסע לשם השנה, ואני החלטתי לנצל את הבמה הזו כדי להשחיל מסרים שכנראה לא יעלו סביב שולחן ארוחת הערב: "אני מבקש ממך לסרב להפוך לישות הקשה והמנוכרת שמדינת ישראל עלולה לגרום לך להיות. אני מבקש ממך לסרב להיות היהודי האוטומטי, שזהותו מוגדרת רק על ידי פחדיו ושונאיו. אני צריך שתתעלה מעל הרגשות הראשוניים האלו ותמצא מקור אחר למוטיבציות שלך. זה יהיה כישלון אם תסיים את המסע הזה כשאתה מבין לאן שנאה וגזענות מובילות, ואז בוחר להשתמש בהן כנשק בשירות מדינת ישראל. שנאה לא מנצחת שנאה. גזענות לא מנצחת גזענות." (קליק לפוסט)

אורגזמה בשקית: הבעיה עם הפורנו: פורנוגרפיה היא חלק יומיומי מצריכת התרבות שלנו. זה רע, והסיבות שבגללן זה רע נדונו ברשומה הבאה: "העיסוק בפורנוגרפיה יוצר קיטוב, ולאו דווקא בין גברים לנשים, אלא בין שתי העמדות העיקריות: עמדת ה"נגד" המבוססת על הטענה שצרכני הפורנו, גברים או נשים, הם חלאות אדם, סוטים, ונצלנים חסרי מצפון. ככה, בפנים, וזאת מכיוון שמין, על שלל צורותיו, מקושר בין היתר גם לפחד, אשמה ובושה. מנגד, מתייצבים אלו הטוענים שכל עוד היצירה הפורנוגרפית נעשית בהסכמה ועל ידי מבוגרים, זהו אמצעי לגיטימי לחקירת המיניות והרחבת גבולותיה, ושאין כל פסול בצריכתו." (קליק לפוסט)

אפשר גם בלי למות (מדף הספרים הגברי / דיויד פוסטר וואלאס): הגילוי הספרותי המשמעותי ביותר שלי השנה היה דיויד פוסטר וואלאס. קשה לדבר על הכתיבה של וואלס מבלי להיכנע ליומרנות, פשוט מכיוון שהיא כל כך טובה וכל כך רלוונטית: "וואלאס פירק את הפטריוטיות האמריקאית עם כתיבה חדה על אסון התאומים ואוסף ההרגלים הלאומיים שהרכיבו אותה. הוא הכריח את הנהנתנים שבקוראיו להביט בפגמים המוסריים של הרגלי האכילה שלהם כשכתב על פסטיבל לובסטרים, והוא ריסק לחתיכות את הפנטזיה שהיא "שיט תענוגות" על ידי בחינה נוקבת ומצחיקה של כל היבט בחוויה הזו. הוא מצא כשלים בהתנהגות היומיומית שלנו והציף אותם בליווי הערות שוליים כה מעמיקות, עד שהן התפתחו לעלילות מקבילות בכמה מספריו." (קליק לפוסט)

המומלצים שלי:

100 פוסטים, 10 שיעורים: אומנם טרי, אבל הפוסט הזה שעלה בשבוע שעבר מסכם בצורה טיפה יותר סיפורית את מה שלמדתי מהכתיבה של 'ביצים' מאז שעלה לאוויר, לפני 101 פוסטים. הנה שיעור לדוגמא:  "הגברים של פעם", הג'נטלמנים, אנשי האדמה והמשפחה… איפה הם היום? ובכן, הם לא היו קיימים "פעם" והם לא קיימים היום. הם כמו איזה מותג שיום אחד נעלם מהמדפים ואף אחד לא מבין למה. הרי הם היו כל כך טובים. הבעיה עם המותג הזה היא שהוא פיקציה. בדיוק כמו פלאפל מוסקו, הפלאפל המיתולוגי של רמת גן שנולד בתשדיר פרסומת. הבעיה היא בנו: אנחנו לא מרוצים מההווה ומחפשים את התשובות בעבר שלנו, כשלמעשה, כל התשובות כולן שוכנות בעתיד. אנחנו שוקעים בנוסטלגיה ושוכחים שנוסטלגיה היא בסך הכל היסטוריה, רק בלי החלקים הרעים שלה." (קליק לפוסט)


הבעיה הגדולה של המין הגברי:
לא פשוט להתחיל לטפל בבעיות של המין הגברי. אין הסכמה לא על המקום שהמין הגברי צריך לתפוס בעולם ובוודאי שאין הסכמה גם על הבעיות, אבל דבר אחד שברור הוא שהבעיה הראשונה שצריך להידרש אליה היא שיש ההכרה בבעיה: "אם אין הסכמה על הבעיה, לא תיתכן הסכמה על הפיתרון. כבר עכשיו הנשים פתוח פער ענק על גברים בכל הקשור למידת התאמתם לעולם המודרני, פתיחותן ויכולתן להסתגל למציאות החדשה, אך אסור להיכנע לנטייה להפוך את הדיון לעוד במה מקטבת בין גברים ונשים. הדיון מזכיר לי יותר את הילד שמסתתר מאחורי כפות ידיו ובטוח שאם הוא לא רואה אף אחד, אף אחד לא רואה אותו." (קליק לפוסט).

כמה פעמים הפכת לגבר? (ושום דבר לא קרה) – סדרה: כשאני נשאל למה התחלתי לכתוב או להתעסק בגברים וגבריות כשאני סטרייט, אני מתפתל ומתפתל ולא מוצא לכך הסבר של ממש. ההסבר הקרוב ביותר שהצלחתי לחשוב עליו עד כה הוא תחושתי שמשהו בחיי אינו כפי שהוא אמור להיות, ושהאשמה לכך היא בתהליך הפיכתם של ילדים לגברים בארץ. בסדרה הזו אני מתאר איפה בדיוק הכשלים ומה ניתן לעשות כדי לשנות: "ייתכן והאשליה הזו של "אוטוטו תהפוך לגבר" היא חלק ממה שמניע את המערכת הזו. תעלה לתורה. תתגייס לצבא. תשמור על העולם ילד, ואז, תראה עולם, ילד. ואז, עוד לפני שהספקת לפרוק את המוצ'ילה – תתאפס על עצמך, תתחיל ללמוד. מה עם חתונה? ומה עם ילד, ילד? האינרציה שנוצרת על ידי תחושה החסר התמידית הזו מעבירה אותנו בין השלבים השונים ואנחנו אפילו לא מודעים לכך." (קליק לפוסט. בעמוד עצמו יש קישורים לכתבות ההמשך)

לסיכום הסיכום אשתמש בציטוט של אברהם הפנר שנראה לי מתאים:

"אמן שיודע מה הוא רוצה באמנות… חייב ליצור שני דברים: את היצירה שלו ואת הקהל שאליו הוא פונה. גם את הקהל שלו הוא יוצר בהדרגה. מי שלא יכול, שילך לקהל הרחב, ומי שיכול שילך ויגדל לאט את הקהל שלו. ויקווה".

אני אומנם לא חושב על עצמי כעל אמן, אבל 'ביצים' כן נולד כתרגיל בכתיבה יוצרת ובשביל שהוא יצליח להגיע אל קהל היעד שלו יש לי עוד דרך ארוכה לעשות. השינוי המתבקש הוא גדול יותר מאשר רק להפסיק לקרוא לנשים "כוסיות" וצעידה בדרך הזו היא יישום, הלכה למעשה, של המוטו של 'ביצים' שגורס כי "כל אדם חייב לגרור סירה לראש ההר פעם בחיים". עכשיו, אם תסלחו לי, אני ממשיך לטפס, כשהיעד הבא הוא הכתבה: "הגבר החדש – קווים לדמותו" שתעלה כאן בשבוע הראשון של השנה החדשה.

כמו תמיד, אני זמין לכם כאן, ודרך דף הפייסבוק של ביצים.

 

 

תגים: , , , , ,

100 פוסטים, 10 שיעורים

זה הפוסט המאה שעולה ב"ביצים". 100. מ-א-ה. ONE HUNDRED. מאה פעמים לחצתי על הכפתור "לפרסם" בממשק של הבלוג, ו-100 פעמים קיבלתי משהו בחזרה מהמכונה הקוסמית הזו שנקראת אינטרנט. פעם אהבה, פעם כעס, פעם פליק על הטוסיק… תמיד משהו. התיישבתי לכתוב את "ביצים" בלי לדעת למה אני עושה את זה. אמרתי לעצמי שזה פשוט תרגיל בכתיבה. ידעתי שאם ארצה להשתפר, אני חייב לתרגל מתוך מחויבות, ולא לחכות לאיזו מוזה שתבוא מתי שבזין שלה, תתיישב לי על הכתף, תלחש לי מילים יפות ותתנדף כלעומת שבאה, בלי להגיד מתי ניפגש שוב. הגעתי למסקנה הזו אחרי שחיכיתי לציפור של המוזה 27 שנים שבהן נפגשנו רק פעמים בודדות, והכתיבה נראתה כלא מתקדמת לשום מקום. עדיין לא הבנתי למה בחרתי בנושא הספציפי הזה של גברים וגבריות, אבל וואלה, "אני כותב כדי לשוטט בתוכי" בלי לשאול יותר מידי.

100 פוסטים זה המון. זה בערך מאה אלף מילים. זה יכול היה להיות הרבה יותר זמן מתחת לשמיכה, הרבה יותר ארוחות משפחתיות או הרבה יותר זמן עם חברים. זה יכול היה להיות הספר שאני מקווה לכתוב, אחרי התיקונים וכולל הקדמה, תודות וביבליוגרפיה. אבל זה לא. 'ביצים' הפך ליומן מסע-חברתי-תרבותי-אישי שנמצא, כמו מי שכותב אותו, רק בתחילת דרכו. אנצל את המספר העגול כדי להביא כאן כמה מהשיעורים שאני למדתי על החיים, על גבריות ועל כתיבה.

גבריות זה להומואים או ככה לפחות נהגתי לחשוב. ההתעסקות במגדר, בהתפתחות אישית והגשמה עצמית כגבר, ואפילו נושאים "נמוכים" יותר כמו אופנה היו נחלתם הבלעדית של הקהילה הגאה, בעוד שהגברים ההטרונורמטיביים (עוד מילה שלמדתי השנה) פשוט גדלו לתוך הגבריות שלהם (שהיא בדרך כלל אוסף של הרגלים, תפיסות והנחות מוצא שלא מבוססות על דבר ולא עומדות במבחן המציאות). מקומו ותפקידיו של הגבר בעולם הפוסט-מודרני והפמיניסטי שלתוכו אנחנו גדלים שונה מאוד מזה שהיה לגברים עד לפני 60 שנה, ואפילו עד לפני 5 שנים. לחיות מבלי לתת על כך את הדעת ולהשאיר את ההתעסקות בגבריות להומואים ופמיניסטיות זה כמו לעלות על אוטובוס ולקוות שהוא יעצור בתחנה שתתאים לנו. זה בדרך כלל נגמר בבאר שבע.

להבין פתאום שהשעה כבר 19:00 בערב ולא עשינו עם עצמינו כלום 24 שנים. את הציטוט הזה מצאתי פעם בפייסבוק ואני לא יודע מי כתבה אותו. מייד אימצתי אותו והוא התיישב בול בתוך סדרת כתבות שעלו כאן ונקראו "כמה פעמים הפכת לגבר? (ושום דבר לא קרה)". הכתיבה על גברים וגבריות התחילה בשבילי הרבה אחרי שגיל ההתבגרות הרשמי הסתיים, אבל העובדה שגברים צעירים כבר גוררים מאחוריהם את העבר שלהם אינה סיבה מספיק טובה לא להתעקש על העתיד. יש משפט שאומר שהזמן הכי טוב לנטוע בו עץ הוא לפני 20 שנה, ושהזמן השני הכי טוב לנטיעת עץ הוא, ובכן, עכשיו. עדיין לא מאוחר לקחת חלק פעיל בשיח הזה ולנסות לענות על השאלות "מה הופך אדם לגבר?".

לפעמים אתה רוכב על השור ולפעמים השור רוכב עליך. ההצתה המאוחרת הזו גוררת איתה גם סיכון. להתחיל לדבר על מין ומגדר בעולם שהוא פוליטיקלי קורקט, ציני וחסר סבלנות זה לא דבר פשוט. אוצר המילים הנדרש לקיום של דיאלוג לוקה בחסר ולוקה בחסר גם היכולת שלנו להקשיב. עם זאת, אין ברירה אלא להוציא את הראש מהתחת ולהתחיל לגעת בזה, גם במחיר של לטעות. בתור גבר שמצא את עצמו עם הגב לקיר, עם הזין ביד ובלי מילים כשנחשפתי לדעות שונות משלי ומנומקות הרבה יותר משלי, אני יכול להגיד שזה לא כיף גדול לטעות. אני התיישבתי מאחורי המקלדת עם המחשבה שאצליח להכין "חוברת הוראות" לגבר המודרני. 100 פוסטים אחרי אני כמו הבחור שחזר מאיקאה, הרכיב ארון, ולא מבין למה כל כך הרבה חלקים נשארו לו ביד. החוכמה היא לא להפסיק. ולקרוא את ההוראות. ולבקש עזרה.

"בחשובות שבהצטלבויות הדרכים של חיינו אין תמרורים". זה משפט של המינגוויי שתמיד משאיר אותי קצת עם הלשון בחוץ. אני קורה אותו וחושב "אוקיי, אז מה?". נשים תמיד היללו את האינטואציה שלהן בעוד שגברים מעדיפים לאחר מאשר לשאול כיוונים בכביש. האינטואיציה הנשית היא אמת קוסמית והאינטואיציה הגברית היא הרבה פעמים תוצאה של טעות. גברים לא יודעים איפה תחושת בטן מסתיימת והאגו מתחיל. היכולת להפריד בין השניים היא אחת התכונות החשובות ביותר שגבר יכול לרכוש. האגו הוא לא בהכרח רע, הוא מנוע רציני ושותף נאמן, אבל כמו עם נעלי קיפי… צריך לדעת לאן לא לבוא איתו. ההבדל בין החלטה שמקורה באגו ובין החלטה שמקורה באינסטינקט היא שהאגו, במקרה הזה, הוא כמו מגדלור שכל הזמן מתרחק, בעוד שהאינסטינקט נשאר במקום. לפעמים שוחים עם האינסטינקט דרך ארוכה רק בשביל לגלות שטעינו, אבל גם לעשות טעויות מפוארות זה נהדר וזה בטח יותר טוב מאשר לשחות עד אפיסת כוחות.

גברים כמו של פעם כבר לא נהיה, ולמרות זאת, נשים וגברים בכל הגילאים מסתכלים אחורה בערגה מסוימת. "הגברים של פעם", הג'נטלמנים, אנשי האדמה והמשפחה… איפה הם היום? ובכן, הם לא היו קיימים "פעם" והם לא קיימים היום. הם כמו איזה מותג שיום אחד נעלם מהמדפים ואף אחד לא מבין למה. הרי הם היו כל כך טובים. הבעיה עם המותג הזה היא שהוא פיקציה. בדיוק כמו פלאפל מוסקו, הפלאפל המיתולוגי של רמת גן שנולד בתשדיר פרסומת. הבעיה היא בנו: אנחנו לא מרוצים מההווה ומחפשים את התשובות בעבר שלנו, כשלמעשה, כל התשובות כולן שוכנות בעתיד. אנחנו שוקעים בנוסטלגיה ושוכחים שנוסטלגיה היא בסך הכל היסטוריה, רק בלי החלקים הרעים שלה. "הגברים של פעם" היו טובים בדברים מסוימים וגרועים באחרים. נראה אתכם נזכרים בפעם האחרונה שבו אבא שלכם אמר לכם שהוא אוהב אתכם. לצד הדברים החיוביים, היו המון דברים שהגבר הישן לא ידע לעשות. להביע רגשות, זה אחד מהם.

כל האומללות בעולם נובעת מההיקשרות. זה נכון גם כשמדברים על גבריות. המועקה יושבת על ההיאחזות במשהו שהיה, ואיננו עוד. מי שמכיר את טבעו של העולם יודע שהכל חד פעמי. הרגע הזה, הרגע הבא, ואפילו שידורים חוזרים של סיינפלד. זה אולי נראה אותו הדבר, זה אולי נשמע אותו הדבר, אבל מסביב הכל אחר… אז אם יש לך בעיה עם ההווה, אל תשב בחיבוק ידיים ותחכה שגלגל החיים ישלים סיבוב. תייצר את העתיד שאתה רוצה לראות. תעביר את המקל לאח שלך, לחברים שלך, לילדים שלך, לקהילה שלך. זה הסיכוי הכי טוב שלך לקבל את מה שרצית מהחיים, והיופי הוא שזה יכול להתחיל ממש עכשיו. הרגע. רק תמצא איפה להניח את התקוות שלך והאהבה שלך, ואתה על הגל.

"כשהכלי היחיד בידיך הוא פטיש, כל בעיה נראית כמו מסמר". את המשפט הזה אמר אברהם מאסלו שמיפה את פירמידת הצרכים של האדם. התיאוריה שלו לא חפה מטעויות, אבל הוא הבין שכאשר אדם רעב, "הגשמה עצמית" לא מעניינת אותו. הוא הבין שכשאדם חושש לחייו, הוא אינו מוטרד מהעובדה שהוא לא נאהב. כל שלב בחיים, כל מכשול, כל החלטה… כל אחד כזה דורש התייחסות אחרת. טיפוס במעלה הפירמידה של מאסלו דורש גמישות ויכולת הסתגלות. בשביל להגיע מהשלב הראשון – הישרדות – אל השלב האחרון – הגשמה עצמית – יש ללמוד מחדש המון דברים. להיות גבר זה לא רק להחליף גלגל או לקדוח חור. זה גם לאהוב וגם לסלוח וגם להוריד את המושב של האסלה. אפילו אם אתה לא מבין למה.

"רוב האנשים חושבים על בעיית האהבה כבעיית היותם נאהבים, לא כבעיית היותם אוהבים". אריך פרום אמר את זה כשהוא ניסה להסביר שהבעיה שלנו היא לא איך להפוך ליותר ראויים לאהבת הזולת, אלא איך להיות מסוגלים לאהוב בעצמינו. תחשבו על זה. כל חיינו נראים כמו מרדף אחר הדברים שיעשו אותנו יותר נאהבים. התסרוקת, המכונית, המקצוע… בחירותינו מוכוונות כך ואנחנו לוקחים את היכולת לאהוב כמשהו מובן מאליו. כמו איזה ידע קדום שפשוט קיים בתוכינו ורק מחכה להזדמנות הנכונה לצאת החוצה. זו שטות מוחלטת וזה מזכיר לי איזה מפתח גוף שהכרתי. הוא היה עובד רק על פלג הגוף העליון שלו. כששאלתי אותו למה, הוא אמר שהוא גם ככה תמיד עם מכנסיים ארוכים. הוא היה שרירי וענק, אבל מתחת למכנסיים היו לו רגלי תרנגולת שלא הצליחו לשאת את המשקל של פלג גופו העליון. הוא היה בטוח שהרגליים שלו יסתדרו בעצמן. עד היום הוא הולך מצחיק.

כל אדם חייב לגרור סירה לראש ההר פעם בחיים. חוץ מהעובדה שגרירת סירה לראש הר זו התעמלות מצוינת לרגליים, זה גם משפט מפתח בהוויה הגברית של היום: אומנם אפשר לחיות עד גיל 100 במאמץ מינימלי, ישובים מול מחשב, אך בכך אין שום תועלת אמיתית, ובוודאי שאין בזה שום הגשמה. לא כבן אדם ולא כגבר. להיות גבר היום זה לעשות את הצעד הנוסף, גם אם קיימות אלטרנטיבות זולות יותר וקשות פחות (זה נכון בחיזור, זה נכון כשצורכים תרבות וזה נכון גם כשאוהבים קבוצת כדורגל). החיים יזמנו לכולם קשיים, אבל אין הרגשה טובה יותר מאשר להתגבר על הקשיים שבחרנו בעצמינו. חישולו של נער לכדי גבר עובר דרך הרגעים האלו בו הוא מפסיד ומנצח בקרבות שבחר לעצמו. אריסטו אמר ש"כל מה שצריך ללמוד לעשות, לומדים תוך כדי עשייה", והאיש המעניין ביותר בעולם הפך את זה למעט יותר מעשי וממוקד כשהוסיף כוכבית קטנה באומרו: "מצא את מה שאינך עושה טוב, ופשוט אל תעשה אותו".

אבקש מהקוראים שליוו אותנו עד כה לקחת חלק פעיל יותר בתהליך הזה על ידי הצטרפות לעמוד הפייסבוק של ביצים והטיית כתף אל המאמץ לכונן פה חברה גברית מתקדמת יותר ואסיים עם ציטוט מספר שכל קריאה בו מזכירה לי שזה בסדר להיות בחיים, שזה בסדר להתחיל מאוחר ושזה בסדר להמשיך ולשאול שאלות, בלי למהר כל כך להתקבע על תשובה:

"אתה צעיר כל כך, כל כך לפני כל התחלה… הייתי רוצה לבקשך כמיטב יכולתי, אדון חביב, שתנהג אורך-רוח בדברים הלא פתורים בתוך לבך ותנסה לאהוב את השאלות עצמן, כדרך שאוהבים חדרים נעולים או ספרים הכתובים בשפה זרה מאוד. אל תתור עכשיו אחר התשובות, שאין לתתן בידיך מפני שאין ביכולתך לחיותן. ומה שעומד על הפרק הוא לחיות את הכל. חיה עכשיו את השאלות. אולי אז תגיע בהדרגה, בלי להרגיש בדבר, באיזה יום רחוק, לחיות את התשובה."

~ יש לכם משהו להגיד? דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

גבר גבר: על 5 טקסי חניכה משוגעים ובר מצווה אחת

זה מתחיל כשזכרים הצעירים הילדים נלקחים מאימותיהם ומובלים הילדים ל"כפר הקטן". זה הכינוי של אוסף אוהלים המבודד בו הם יחיו לצד גברים אחרים, ובו עליהם לעבור מסכת התעללויות שתהפוך אותם מ"ילדים נשיים" לגברים אמיתיים. טקס המעבר מתחיל כשאחד מזקני השבט מחדיר ענף עץ לנחיריהם ופוצע אותם. רק כשהם מדממים וסביבת נקווית בריכה קטנה של דם, אפשר לעבור לשלב הבא. כמובן שמי שינסה לברוח יזכה ליחס אכזרי יותר מהשאר. הסיבה לבידוד, אגב, היא כי בני שבט הסמביה מאמינים שנשים הן מקור כל הרוע ויש ללמוד לשנוא אותן, ולפחד מהן. וכן, זה נכון גם לגבי האמא שלהם.

אחרי ההפרדה מהמשפחה וההיטהרות שמתחילה עם הקזת הדם, מוצמדים הצעירים לגברים הרווקים, וכדי להפוך אותם ללוחמים מבפנים, הם מצווים לקיים מין אוראלי עם הלוחמים האחרים ולבלוע את זרעם, שטומן בחובו סגולות החשובות ללוחמים האמיצים. בימים הקרובים עליהם להספיק ולגמוע כמה שניתן מהנוזל הנחשק. עם תום השלב הראשון עורכים בני השבט ארוחה לגברים הצעירים, ומכאן ועד שהטקס יסתיים נותרו בממוצע, רק עוד 15 שנה של מבחנים, פולחנים ואקטים הומוסקסואליים.

אחרי הסעודה על הגברים הצעירים לעבור טיהור נוסף שינקז מהם כל נוכחות נשית שאולי עדיין יש בהם, ומכיוון שדימום מהאף אינו מספיק, הם מולקים עם מקלות ועצמות. עכשיו הם קרויים "רווקים" ויכולים להזריע ילדים אחרים שעושים את דרכם אל הגבריות, אבל למעשה, יש להם עוד דרך ארוכה: הם ייחשבו גברים אמיתיים רק אחרי שיחטפו אישה, יהרגו לוחם משבט אויב ויביאו ילדים משלהם לעולם. ילדים זה אכן שמחה, לפחות בקרב בני שבט הסמביה.

המעבר בין ילד לגבר (עוד על הטקס, כאן) אצל אנשי הסמביה קשה יותר מזה שלנו. אבל בסופו החברה מכירה בילד כגבר, וחייו משתנים בהתאם. בעוד שעבור שבט הסמביה "גבר" הוא רק מי שצלח את טקס המעבר רב-השנים הזה, אצלנו ההגדרות לגבר נשענות בעיקר על המין הביולוגי ותפקידי מגדר מנוגדים. אצלנו הגבר הוא "זכר לא נשי", בעוד שההגדרה הנכונה והבריאה היא  "זכר שאינו ילד", אך בהיעדר טקס מעבר מוסכם ורלוונטי קשה לסמן את המעבר מילדות לגבריות, והחיים יכולים להתקיים באזור דמדומים שבין ילדות לבגרות, במשך שנים.

מכיוון ששאלת הגבריות אינה רק שאלה סמנטית (המעבר מילד לגבר מביא איתו זכויות רבות וחובות רבות, ולחברות השונות יש אינטרס "לייצר" גברים), טקסי המעבר השונים יכללו בדרך כלל הפגנה של המיומנויות החשובות בחברה הספציפית (ציד, למשל), לצד מבחני אומץ או הפגנת איתנות וכוח סבל. המשותף לטקסי מעבר השונים הוא החלוקה לשלושה שלבים: שלב ראשון, ניתוק,, בו מנותק הפרט מהסביבה בה חי עד כה. שלב שני, מעבר, שנקרא גם "עמידה על הסף", בה הפרט מצוי בשלב מעבר, בין ילדות לגבריות, ושלב שלישי, המציין את שילובו מחדש של הפרט בחברה, וקבלתו את זהותו החדשה כגבר. הנה כמה מהדוגמאות המטורפות ביותר לטקסי מעבר:

צלילת רצפה: הטקס הזה, שדומה לקפיצת בנג'י, מבוצע על ידי תושבי האי פנטוקוסט, שנמצא כמה מאות קילומטרים מזרחית לאוסטרליה. בטקס מטפסים הגברים הצעירים על מגדלי עץ מאולתרים בגובה של 20-30 מטרים, וקופצים מטה, כשהם קשורים בקרסוליים עם חבלים שיוצרו מענפים. את החישובים לאורך החבלים המאולתרים מבצעים זקני השבט בהסתמך על ניסיונם ועל משקלו של הקופץ. המגדלים מתוכננים כך שאם החבל יהיה קצר מידי – הקופץ ייתקע במגדל וישופד, ואם החבל יהיה ארוך מידי, הקופץ ייחבט ברצפה, ואולי ימות. מטרתה של הקפיצה היא להוכיח את מידת גבריותם של הקופצים, ואת אומץ לבם (פעול יוצא של הגובה ממנו קפצת, כמובן). מי שרוצה להשתתף בטקס נדרש לסגור את כל ענייניו וליישב את כל הסכסוכים שלו בטרם הוא קופץ. אה, ועוד משהו – אם הראש שלך לא פגע ברצפה, אז הקפיצה לא נחשבת לך. (קליק לסרטון).

ציד אריות: שבט המסאי הם קבוצה אתנית גדולה שחיה בקניה ובצפונה של טנזניה. כחלק מתהליך חניכתו של ילד בקרב הגברים, והכנתו לקראת מילוי חובותיו, הוא נדרש לצוד אריה. בעבר הציד היה יחידני, כלומר ילד אחד = אריה אחד, אך התמעטות באוכלוסיית האריות הכתיבה שינוי של הטקס וכיום הציד מתבצע בקבוצה, והוא סודי עד ליום היציאה לציד, מהחשש שקבוצות המתנגדות לציד ימנעו אותו. עם עלות השחר, לפני היציאה לציד, זקני השבט ממיינים את הגברים ולוקחים איתם את החזקים והאמיצים ביותר, בעוד האחרים מושבעים לשמור על האירוע כסוד. אגב, מכיוון שנשיאה של יותר מהחנית האחת הדרושה להרג אריה נחשבת כעילבון, הזקנים גם מוודאים כי כולם מצייתים לכלל הזה. הלוחם שהנחית את המכה הראשונה זוכה בכבוד הגדול ביותר והוא מקבל לבוש מיוחד, תשומת לב רבה מהנשים ומקום של כבוד בחגיגת הניצחון שאורכת שבוע.

כפפות הכאב: בטקס הזה נדרשים הילדים לעטות על ידיהם כפפות גדושות בנמלים אדומות. הנמלים ידועות בשל עקיצתם הכואבת, ולמעשה, עקיצתן היא הכואבת ביותר במשפחת החרקים, עם כאב שמדורג בעוצמה של 4+ באינדקס הכאב של שמידט ומתואר כ"גלים של כאב מכלה-כל, שורף ופועם שנמשך ללא הפוגה עד כ-24 שעות". העונג הזה שמור לגברים הצעירים בשבט ברזילאי בשם סאטיר-מאווה, שנדרשים לתחוב את ידיהם לכפפות שורצות נמלי-קליע (השם ניתן להם כי עקיצתם כואבת כמו פצע ירי), שנארגות  לתוך הכפפה עם העוקץ שלהם כלפי פנים. עליהם להשאיר את ידיהם בתוך הכפפות כעשר דקות, בזמן שסביבם רוקדים ומזמרים הלוחמים האחרים. את זה הם צריכים לעשות 20 פעמים במהלך חייהם, ורק לאחר מכן ייחשבו לגברים ויורשו להימנות עם הלוחמים של שבטם (קליק לסרטון).

חתך אמצעי: טקס המעבר מילדות לגבריות אצל האבוריג'ינים בני שבט המרדודג'רה מורכב משני חלקים – ברית מילה, וחיתוך של איבר המין הגברי. כאשר נער הגיע לגיל גבורות, 15-16, הוא נלקח על ידי זקני השבט ומושכב לצידה של מדורה, כשמצד אחד שלה עומדת קבוצה שמחה וצוהלת של בני שבט, ומצידה השני קבוצה אחרת, שעומדת ומקוננת ביגון. אחד מזקני השבט מתיישב אז על חזהו של הצעיר, תופס בעורלה שלו, מסובב אותה וחותך אותה עם להב שהוטמעו בו "תכונות קסומות". כמובן שהדבר נעשה ללא הרדמה, אלא אם לנשוך בומרנג נחשב כחומר מאלחש. בעוד הצעיר מתפתל מכאבים, זקן השבט מאלץ אותו  לפתוח את פיו ולאכול את "הבשר הטוב". הצעיר, מטושטש מהכאב נאלץ לאכול את העורלה של עצמו.

כמה חודשים אחר כך הגבר הצעיר נלקח שוב למדורה, ובטקס דומה מוחדר לפתח השופכה שלו מקל עץ קטן, שישמש כקונטרה לסכין. איבר מינו של הצעיר נחתך אז בחלקו התחתון, מהשופכה ועד שק האשכים. הכמעט-גבר נעמד מעל המדורה ומדמם, מאפשר לעשן המיתמר לחטא את פצעיו. יש הטוענים שהטקס נועד לעורר הזדהות עם נשות השבט, שכן מאותו הרגע ואילך, הגברים יכולים להשתין רק בכריעה, אך גם ההיבט ה"פמיניסטי" הזה לא עזר לשמר את הטקס שכנראה נעלם מהעולם.

בר מצווה: כשהגיע לגיל 13, נחשב הילד היהודי כגבר לכל דבר ועניין. חטאיו מיוחסים אליו, ולא אל אביו, כפי שהיה עד שהגיע למצוות. לציון התאריך, וגם כדי להוכיח לקהילתו שהוא אדם יצרן ומועיל לחברה, הבקיא בתורת עמו, נדרש הנער להקריא בקול רם ובנוכחות משפחתו וחבריו, קטע מהתורה. זה נכון ש"עם הספר" סיגל לעצמו טקס טראומטי מעט פחות מאלו המובאים מעלה, אך בחברה היהודית הדתית – הוא שימושי מעט יותר: כאשר פרנסת המשפחה היא פועל יוצא של היותך אברך, קרוא וכתוב הן דרישות סף. וחוץ מזה, הכאב של סוכריה שנורית אליך מעזרת הנשים, לצד האימה שבחילופי הקול של גיל ההתבגרות, לצד העובדה שפחד קהל הוא אחד הפחדים הגדולים ביותר שלנו, נדמה כי בר המצווה הוא טקס מעבר ראוי.

הבעיה היא עבור אלו מאיתנו שאינם מתפרנסים מלימודי דת, ושמסלול חייהם אינו מתכתב עם המסורת היהודית בצורה כה יומיומית. למעשה, החברה הישראלית, ובמידה גדולה גם החברות המודרניות האחרות, נכשלות בהעברה של ילדיהם מנערות לבגרות. גיל ההתבגרות הפיזי אולי מסתיים בתחילת שנות העשרים, אך התפתחות נפשית ורגשית, לצד סימנים אחרים של עצמאות (כלכלית, למשל) נדחים עמוק לשנות ה-30, ולפעמים אף אחרי.

התרבויות שמהן לקוחים הטקסים אולי נראות פרימיטיביות ומפגרות במובנים רבים, אך הן מבינות משהו שהחברה הפוסט מודרנית שלנו שכחה – על מנת לאמוד התקדמות, יש להשתמש בנקודות ציון בולטות, מוסכמות, שגם בוחנות את הגברים הצעירים וגם מעמידות לרשות החברה כולה את הכישורים ההכרחיים להישרדותה ושגשוגה של התרבות. הגמול של אותם אלו הנושאים בעול ועומדים למבחן היא מעמד משודרג בקרב קהילתם שמתבטא בזכויות יתר ובתחושה שעבורנו כה חמקמקה – סיפוק עצמי הנובע ממילוי ייעודו כגבר, וכאדם.

 ~ דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 
3 תגובות

פורסם ע"י ב- 15/12/2012 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,