RSS

יש זרע | סיפור אמיתי

11 אוג

מיסטר לזלי לקח אותי לסיור בחווה. הוא טיפס על עץ בקלילות של בן 16, למרות שכמה ימים קודם לכן חגג 60 ומשהו. לא מדברים על זה. הוא קרא לי לבוא אחריו והצביע על השטחים ששייכים למשפחתו. "מכאן מגיע החציר לבקר, כאן אנחנו דגים ולשם אנחנו שולחים את הבקר כשיש הצפות והוריקנים", אמר במבטא דרומי סמיך והצביע אל כרי הדשא העצומים במרחק. משם המשכנו לסיור דרך הצלקות שהשאירו שלושת ההוריקנים שפגעו בחווה, שנמצאת על אותה הקרקע כבר 4 דורות, וששום דבר לא יזיז אותה משם. מיסטר לזלי הוא אדם גאה. דרומי אמיתי, מינוס הגזענות. תמיד מגולח ותמיד במגפיים, הנד-מייד. ג'ינס – רק ליווייס או רנגלר. חולצה משובצת תחובה בתוך המכנסיים, ועליו חגורת נצרים, שמושחל עליה נדן עור, ובתוכו סכין. על כל בגדיו רקומות הספרות "111" – הלוגו של החווה, וכמו בקלישאות – הוא גם מתחיל כל משפט ב"סיר" או "מא'ם". בג'ינס וכפכפים דשדשתי אחריו בבוץ, בעוד הוא לוקח אותי לראות את הרכש החדש שלו – פר הרבעה שעלה 25,000 דולר. הוא סיפר לי על המכירה הפומבית, על חליבת הזרע ועל מחזורי ההרבעה והמודל הכלכלי שנשען עליהם. בסוף ההסבר הוא שלף כרטיס ביקור ונתן לי אותו. צד אחד מציין את פרטי ההתקשרות ובצד השני יש תמונה של הפר, ומתחתיה הכיתוב "יש זרע" (בתמונה. הפרטים טושטשו בכוונה).

חזרנו לכיוון הבית, והצטרפו אלינו דוד שלי וג'ארד, הבן של מיסטר לזלי וחבר של דוד שלי מהקולג'. הם התפתחו בכיוונים מנוגדים לחלוטין, אבל זה לא הפריע להם להישאר קרובים כמו שרק ישראלים חושבים שאפשר. הם עברו ביחד הכל, ואת רוב הדברים שהם חלקו בניהם אני לא יכול אפילו לספר בלי לפגוע בפרטיות שלהם. זה מצחיק, כי אם הם היו כאן בשביל לספר זה היה אחרת,  נטול עכבות לחלוטין וכנראה שאי אפשר היה לשמוע כלום חוץ מצחוקים והשקת בקבוקי בירה או טפיחות על השכם. שני החבר'ה האלו, נושקים ל- 40 בגיל ולשני מטר בגובה, הם טריפ משוגע. האחד ג'ינג'י מזוקן עם גב ברוחב של מקרר פתוח ואחר עם החיוך הכריזמטי בעולם ועיניים כל כך שובבות שרק מלהסתכל עליהן אתה מרגיש שותף לדבר עבירה. שניהם חולקים גם מטענים רבים עם האבות שלהם, והיעדרם, הפיזי או הרגשי. האחד גדל בריחוק נפשי ורגשי מאביו, שעדיין מאפיל עליו כמו צל, והאחר גדל בלי להכיר את אביו כלל. התיישבנו מתחת לאחד העצים הענקיים ששרדו שלושה הוריקנים, ופיצחנו בקבוקי בירה. דוד שלי החליף דברי נימוסים עם מיסטר לזלי ושיבח את ג'ארד, כדי לנסות לפרק קצת את המתח שתמיד היה בין השניים. השיחה הייתה תקועה, והזרקור עבר אלי, דה קאזין פרום יזראל.

בשלושה משפטים עברנו מ"אז מה אתה חושב על לואיזיאנה?" ל-"מה עשית בצבא?". סיפרתי לו קצת על השירות של  והשיחה התחילה להתפתח. דיברתי קצת על חברים מהצבא וקצת על ההכשרה והפעילות המבצעית. הוא היה מאוד סקרן, התעכב על פרטים קטנים ושאל הרבה שאלות. תו"כ השיחה הוא התחיל לשתף מהחוויות שלו, כחובש שעשה שני סיבובים בוייטנאם. בהתחלה הוא דיבר על הציוד והנשק והתנאים בג'ונגלים, אבל בלי טיפה של נוסטלגיה או מעורבות רגשית. כאילו זה קרה למישהו אחר. הרמז היחידי לכך שאולי היה שם קושי, היה בזה שהוא הרכין את מבטו כשדיבר, והידיים היו משולבות על בטנו. ניצלתי את העובדה שהוא לא מביט בנו בשביל לנתק ממנו את עיני ולראות איך דוד שלי וג'ארד מגיבים למה שהתחיל לקרות כאן. שניהם היו מרותקים. ג'ארד ישב על קצה הכסא, רכון לפנים. הבירה שלו נחה על השולחן, מזיעה, חצי מלאה. חריג מאוד בשביל בן אדם שמוריד שישייה עם האוכל ושבדרך כלל אפילו לא מניח את הבקבוק לפני שהוא נגמר.

הכדור חזר אלי וסיפרתי קצת על מה שאני עושה במילואים ומשהו בסיפורים כנראה הצית אצל מיסטר לזלי איזה ניצוץ, כי הוא התחיל לספר על אחד המפקדים שלו, שנפצע במארב. הוא הגיע לתיאורים של הפציעה והחבישה וסיפר ואיך שפינה את מפקדו לכיוון הלא נכון בגלל איזה ורטיגו ג'ונגלים שלקה בו תחת האש. הוא סיפר על ההתגנבות חזרה לשורות הפלוגה שלו, כשהוא מנסה לא להיהרג על ידי אף אחד מהצדדים. אם לשפוט לפי הדממה ששררה כשהוא דיבר, ג'ארד מעולם לא שמע את הסיפורים האלו של אביו. מיסטר לזלי עשה פאוזות ארוכות בין המשפטים וג'ארד השתמש באווירה שנוצרה כדי לשאול שאלות ולחקור. כל שאלה של ג'ארד גררה מבט של מיסטר לזלי, שכל הזמן היסס ונלחם בעצמו כדי להמשיך ולהיפתח בפני בנו.

היינו כבר בסיבוב השני של מיסטר לזלי בוייטנאם. בשלב הזה הוא כבר החלים מפציעה, הכיר את אישתו לעתיד (ואמא של ג'ארד) ונשלח בחזרה למלחמה. השיחה הפכה לדיאלוג בין אב ובנו, ודוד שלי ואני לא היינו רלוונטיים. לא זזנו ולא דברנו ולא ביקשנו עוד בירה, הכל כדי לא להפריע. רק כשהשעה התאחרה ויתושי הביצות של לואיזיאנה הקימו מושבות מתחת לעור שלנו, החלפנו מבטים. הקרח בצידנית כבר נמס כמעט לגמרי והיא הייתה ריקה מבירות. על השולחן נערמו פקקים רבים וזה נראה כמו היד האחרונה במשחק פוקר ענק, רק שבמקום קלפים, הימרו על סיפורים ורגשות שאי אפשר לדעת איך יתקבלו בצד השני. פגי, אשתו הנוכחית של מיסטר לזלי, קראה לנו מהחלון, בלי שהיה לה מושג מה מתרחש מתחת למטבח שלה. היא רק ידעה שהג'מבלייה מתקררת, וזה הספיק. תלשנו את עצמינו מכסאות הגן ובדרך לבית הבנתי שמאתמול בערב לא אכלתי כלום חוץ מבירה.

אני ודוד שלי נשרכנו מאחור, וג'ארד הלך עם מיסטר לזלי לפנינו. אני לא חושב שהם דיברו, וגם יד על הכתף לא הייתה שם, אבל בשביל אב ובן שבילו חיים שלמים בשיחה על הקיום הטכני ביותר, מעלימים לב ועין מכל השאר, זה היה דבר גדול. התיישבנו לשולחן, והשיחה נעה בין הג'מבלייה לממרח הפלפלים החריפים והצורך לכלול גם את פגי באירועי היום. דוד שלי לקח את הפיקוד בשלב הזה, אני הייתי עסוק מידי בלמלא את הבטן, אבל בתור האטרקציה התיירותית, לא הגיעה המנה השנייה וכבר נקראתי לקחת חלק פעיל בשיחה. שיחזרתי חלקים משיחת ההיכרות שעשינו למטה, והשתדלתי לא לגעת בדבר השביר הזה שהתרחש שם. אחרי האוכל לחצנו ידיים והתחבקנו, אמרנו תודה לפגי על ארוחת ערב מפוארת, ונכנסנו לטנדר. ג'ארד ומיסטר לזלי ליוו אותנו עד שיצאנו מהחניה ונפנפו לנו לשלום.

היה כבר לילה. נהגנו את מפרץ מקסיקו עד הכניסה ליוסטון. חושך מוחלט. נתיב אחד לכל כיוון, ולמרות הנהמות של הטנדר העצום, נקישות מוזרות, דמויות גשם, נשמעו בחוזקה. זה לא יכול היה להיות גשם, כי השמיים היו בהירים וצלולים, ורק אחרי שני וישים של המגבים שמרחו עיסה צמיגית לכל הכיוונים הבנו שהנקישות הן התרסקותם של יתושי ביצות וברחשים אחרים על השמשה. הגילוי הזה הוציא מאיתנו צחוק שהיה תקוע עמוק בבטן והדבר הבא שדוד שלי עשה היה להדליק סיגריה ולהגביר את המוסיקה. אני התרווחתי בכסא העור המתכוונן של הטנדר, ונשמתי לתוך הבטן, ממלא אותה ומוציא את האוויר לאט לאט. בקול רם, מעל המוסיקה וכאילו זה דבר של מה בכך, דוד שלי אומר: "אתה יודע, זו הפעם הראשונה שהם יושבים סביב לאותו השולחן בשביל לדבר, ולא רק לאכול, ב- 20 השנה שאני מכיר את המשפחה הזו". זה בהחלט הרגיש ככה. "מיסטר לזלי לא דיבר עם אף אחד על המלחמה, בטח לא עם ג'ארד", הוא המשיך. "זה דבר גדול מה שעשית שם". לא הרגשתי שעשיתי משהו מיוחד, אבל אולי הנוכחות המתווכת שלי איפשרה למשהו לקרות. לא המשכנו לדבר לא על זה, ולא בכלל, עד שהטלפון צילצל. ג'ארד שאל אם כבר הגענו הבייתה, ואמרנו לו שעוד כמה דקות. Ya'll come back, הוא אמר, ואני הבטחתי שכן, בהזדמנות הראשונה.

~אחרית דבר~

הסיפור הזה קרה הרבה לפני שפתחתי את "ביצים", ושלוש שנים אני שומר אותו קרוב ללב. הערב, בלי לשאול אותי בכלל,  הוא קפץ החוצה מהאצבעות שלי. זה רק הגיוני: "ביצים" הוקם, בין היתר, בשביל לשמש צינור להעברת ידע גברי, ועד כה הקדשתי לכך רק מעט זמן. היום שביליתי עם ג'ארד ומיסטר לזלי הותיר בי רושם עמוק ובעקבותיו התלבטתי ארוכות כיצד אני יכול להגשים את המטרה הזו – חיבור בין דורות וכיוון זרקור לקשרים הגבריים המשמעותיים בחיינו. בעקבות תמונה ישנה שמצאתי באחת המגירות בבית החלטתי לצאת בפרויקט חדש שיוקדש לעיון סנטימנטלי בקשר שבין אבות ובנים. הפרויקט הזה, "יא איבני" שמו, יושק השבוע. ניתן לעקוב אחרי הבלוג על ידי הרשמה במייל (צד שמאל למעלה) או דרך דף הפייסבוק של "ביצים", ושם יינתנו עדכונים.

 
11 תגובות

פורסם ע"י ב- 11/08/2012 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , , , , , , ,

11 תגובות ל-“יש זרע | סיפור אמיתי

  1. Etay Furman

    12/08/2012 at 1:13

    כל כך חי, כל כך נהדר. תודה ששיתפת, כולנו מרגישים כמו האדם החמישי שישב בשולחן.

     
  2. shmueli shaul

    12/08/2012 at 14:23

    מאיפה הבאת את הביטוי "יא איבני"?

    בעיניי זה ביטוי חם ואוהב…..

    ככה אבא שלי היה קורא לי כשרצה לומר לי משהו ברכות…..

    כל כך אהבתי שהוא דיבר אלי כך…..

    אבל,

    הסר דאגה מליבך, זה לא קרה הרבה פעמים…..ממש לא…..

     
    • טל שמואלי

      12/08/2012 at 23:04

      אבא, מאיפה אתה חושב שקיבלתי את הכינוי הזה? גם בעיני זה ביטוי רך ואוהב.
      (אני חייה להגיד שזה מוזר להתכתב איתך פה)

       
  3. נונה

    12/08/2012 at 15:57

    מרגש ביותר, כל פעם אתה מפתיע מחדש עם הכתיבה ועם הגישה.

     
  4. עורך: טיפול שורש

    12/08/2012 at 17:48

    הפוסט מגניב, אבל אז אני עושה תרגיל של את מי זה משרת למי סוג הדיבור הזה עושה טוב ולמי לא. יאללה:

    מדינת ישראל בתור מדינת צבא. ישר שאלו אותך על הצבא, הא? ועוד בין גברים. אחלה ידע גברי שעובר- איך להיות חייל. אבל לא מפתיע. ואז יש את הקטע שמה שמקרב בין אב לבנו הוא לדעת מה האב עשה כשהיה בצבא. אני מנסה לא להיות צינית לגבי זה, כי הצבא הוא חלק מהחיים עד כמה שאני מייחלת (ולא רק, גם עושה) לכך שלא יהיה. קורים שם דברים משמעותיים לאללה וטמונות שם לעיתים החוויות הכי עקרוניות בחייו של אדם. ועדיין, לחלוק זיכרונות מהצבא, גם אם עצם הדיבור עליהם בכלל בכלל בכלל לא מובן מאליו, במקום זכרונות מגן הילדים, זכרונות מאהבות נכזבות או כל דבר אחר- זה לא קטע מקרי. מה שמדאיג אותי בדיבור בין גברים על צבא הוא שיש לו יותר מדי פוטנציאל לשמר שיח של גבורה גברית כזאת ולא של רגש. למסגר את העשייה ולמחוק את החשיבה וההרגשה. אבא שלי למשל, מתגאה בכך שהרג ארבעה סינים שטמנו לו מארב. יכול להיות שהוא בכלל ממציא ת'סיפור הדוחה הזה, אבל הוא מתגאה בזה. פויה.

    ו…כמובן שהכל קורה צעד צעד, וזה תלוי אך ורק בכם, גברים יקרים, אם תבחרו להקשיב אחד לשני, ליצור מקום אפשרי של שיתוף, או לשמר את הגבריות שלכם, הן באמצעות טפיחות על השכם והן באמצעות "העברת ידע". ולהפיל את הרגשות, כמו גם את הבישול על האישה. כאילו, אני הכי אוהבת להקשיב למעט הרגשות שאתם מוציאים מעצמכם ולחלוק ולחלוק ולחלוק, אבל עד שלא תתחילו לעשות את זה בינכם לבין עצמכם ותמשיכו להעביר ידע ולא בהכרח רגשות, הגבריות לא תתנתק מהיותה מוגדרת ביחס לנשיות ותישאר דיי ילדותית.

    3>
    מאשה.

     
    • טל שמואלי

      12/08/2012 at 23:08

      יש פה דיסוננס אדיר. מצד אחד השאיפה התמידית ש"כשאני אהיה אבא הילדים שלי לא ילכו לצבא", ומצד שני, לראות אותם נהפכים למשהו. אני רואה את זה עם אחי שצעיר ממנו ביותר מעשור. החיים שלו, כמו שהיו שלי, מרופדים, נוחים, מוגנים, וזה רע. 0 מסוגלות עצמית. 0 מיומנויות חיים.

      מכיוון שהצבא זו ברירת מחדל כרגע, אני חושב שנכון להוציא מזה את המירב. להשתמש במשקעים האלו כחומר גלם להתפתחות אישית, ולא להתכחש למה שקרה שם. סיפורי צבא לא מסתכמים באיקסים על הנשק. הם גם חוויות רגשות עצמתיות, לא כולן מלחמתיות, שמצעידות גברים שנות אור קדימה, בכל הנודע להתפתחות שלהם.

       
  5. אריאל

    18/08/2012 at 10:10

    כתיבה מצוינת, תודה.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: