RSS

על חייו, מותו ונשמתו של רוברט ג'ונסון

20 אוג
על חייו, מותו ונשמתו של רוברט ג'ונסון

בחור שחור צועד על שביל עפר והאופק שלפניו לא מסגיר דבר, מלבד עוד עפר ועוד אבק. מאחוריו, פרט לצומת שבילים, אין כלום. רק עקבותיו על העפר, והן הולכות ומיטשטשות. רכבים כמעט ולא עוברים, ובמכוניות המעטות שכן חולפות על פניו בימי הליכתו הרבים, נוהגים גברים לבנים. הוא יודע שקיים סיכוי סביר שאם הם יראו אותו הוא יסיים את חייו תלוי מעץ, לצליל שריקותיהם של המוני לבנים גזענים. ליבו העייף חרד לגורלו. הוא נושא על כתפו גיטרה, ועל ראשו מגבעת. פרט לכך, אין לו דבר בעולם. אפילו לא נשמה. את נשמתו, הוא מכר לשטן, באותה הצומת, רק כמה שעות לפני כן.

הוא אינו יודע מתי יידרש להחזיר את חובו לשטן, אך זה לא מפריע לו כלל. הוא יודע שני דברים שאף אחד אחר לא יודע עדיין: השטן אינו אדום עם קשקשים וזנב, והוא אינו נושא קלשון ואינו מדיף ריח גופרית. למעשה, השטן הוא לבן, בדיוק כמו הנהגים שחולפים על פניו ומותירים אותו להתהלך בענן האבק. לשטן יש עיניים ריקות וקול חלול והוא מסתובב עם כלב ציד. והוא יודע עוד משהו: נכון לעכשיו, הוא, רוברט ג'ונסון, הוא הגיטריסט הטוב ביותר על פני האדמה. עם או בלי נשמה.

כמה שנים לאחר מכן, רוברט ג'ונסון ימות, כשהוא בן 27, ועל ידי כך ייסד את אותו המועדון הידוע לשימצה. הוא ישאיר אחריו רק 29 שירים, ובמשך יותר מ 20 שנה הוא יישאר הסוד הכמוס של כמה מוסיקאים שחורים וקומץ חוקרים לבנים. ישנן רק שתי תמונות ידועות שלו, כשתמונה שלישית נשלחה לבדיקה של ה CSI (הגוף שאחראי על חקירת זירות פשע), שטרם הצליחו לקבוע בוודאות אם זה אכן ג'ונסון שמצולם בה. וזה, בערך, כל מה שאנחנו יודעים על רוברט ג'ונסון, שלימים ייחשב על ידי רבים כמוסיקאי המשפיע ביותר בהיסטוריה.

אריק קלפטון, בוב דילן, ג'ימי פייג' (לד זפלין) וג'ימי הנדריקס הם רק חלק מהאנשים שציינו אותו כהשפעה מוסיקלית משמעותית בחייהם. למען האמת, קלפטון כינה אותו "הבלוזיסט הגדול ביותר שאי פעם חי". במקרה אחר, מסופר על קית' ריצ'רדס, מהאבנים המתגלגלות, שקיבל תקליט שלו מבריאן גו'נס (עליו כבר כתבתי כאן). כשריצ'רדס שמע את רוברט ג'ונסון מנגן בפעם הראשונה, הוא אמר שהוא באמת מנגן יפה, אבל לא הבין מי זה הבחור הנוסף שמנגן איתו. מבט קפוא מבריאן ג'ונס אותת לו לשתוק. לא היה בחור נוסף.

הכתבות הקודמות בסדרה עסקו במוסיקאים גדולים (למשל הבחור הזה, שלא להזכיר בכלל את הבחור הזה), שחייהם וגם מותם תועדו בפרוטרוט. אינספור תצלומים וקטעי מוסיקה שלהם הוקלטו, עלייתם לגדולה ונפילתם נחוו בזמן אמת על ידי מיליוני אנשים ועצם היותם שינה את פני התרבות הפופולארית בכלל והמוסיקה בפרט. רוברט ג'ונסון, לעומת זאת, מת הרבה לפני שהם נולדו ובאותה אנונימיות יחסית בה הוא חי. הנדריקס היה צריך להופיע בפסטיבל וודסטוק בפני 200,000 איש בשביל להפוך משמועה לאגדה, בעוד שג'ונסון היה צריך, בסך הכל, להמציא מחדש את המוסיקה, למכור את נשמתו לשטן ולמות בטרם עת ובנסיבות מסתוריות שיצרו את המיתוס המפורסם ביותר במוסיקה הפופולארית.

המשפט Blues is the roots, everything else is the roots כמו שנאמר על רוברט ג'ונסון ובכוונה לתאר את אילן היוחסין המוסיקלי של כל האמנים ממנו, וצפונה: הבלוז, סגנון מוסיקלי שהוא בן-התערובת של מוסיקת הקאנטרי הלבנה עם מזמורי העבדים השחורים ושירתם הדתית זכה להכרה פומבית ומבנה קלאסי רק לאחר שנוגן על ידי רוברט ג'ונסון. היו אמנים אחרים, מוכשרים ממנו ומפורסמים ממנו שזכו להצלחה עוד בחייהם, אך היה זה ג'ונסון על נסיבות חייו ומותו, על כישרונו והגיוון שביכולותיו כווקליסט וגיטריסט שאפשרו לבלוז לבצע קפיצת מדרגה אבולוציונית שכזו.

כיום, כל מוסיקאי שמחזיק גיטרה, מצטט במודע או שלא במודע אן המוסיקה של רוברט ג'ונסון. אם אתה מושפע מלד זפלין, אתה מושפע מרוברט ג'ונסון. אם אתה מושפע מהביטלס, אתה מושפע מצ'אק ברי שהושפע מרוברט ג'ונסון. אם אתה מושפע מקולדפליי (ותנחומיי על כך), אתה מושפע מרדיו הד, שהושפעו מפינק פלויד שהושפעו מבוב דילן שהושפע, כצפוי, מרוברט ג'ונסון. אפשר לשרטט את ההתפתחות המוסיקלית של העולם בצורה הזו, ולדלג רק על שייגעצ.

רוברט ג'ונסון נולד עני. הוא חי כנגן מפוחית בינוני וכגיטריסט עלוב. לא פעם היה נכרך אחרי רגליו של אחד המוסיקאים שחלפו בקלארקסדייל, מיסיסיפי, על מנת ללמוד ממנו את רזי הנגינה. גם המנומסים שבהם לא מצאו לנכון להשקיע זמן בילד הרזה והעקשן שהסתובב סביבם. בידיו של ג'ונסון הגיטרה הייתה לא שימושית, עד כדי טורדנית. הקהל העייף והמזיע בבארים הקטנים לא היה סבלני כלפיו, וג'ונסון הורד מהבמה פעם אחר פעם.

מתישהו בתחילת שנות ה 30 של המאה הקודמת, ג'ונסון הבין את הרמז, ארז את מיטלטליו ונעלם לחצי שנה. הניחוש היה שהוא הולך לחפש את אביו הביולוגי, אך איש אינו ידע באמת לאן פניו מועדות ואם אי פעם יחזור. עבור בחור שחור ועני, לנדוד לבד בין שבילי העפר המאובקים של הדרום הייתה זו חוויה מסוכנת, מטילת אימה, אם תרצו. בנקודה זו של הסיפור על הקורא לבחור במה הוא מסתקרן באמת – במיתוס שנולד, או בשיירי העובדות ההיסטוריות שהולידו אותו. אני מעדיף את המיתוס:

המיתוס מספר על מפגש דרכים בו ניתן, אם ידעת כיצד לעשות זאת, לזמן את השטן ולמכור לו את נשמתך בתמורה למשהו שיקר לך. המפגש היה קצר. התנאים היו ידועים. ג'ונסון ניגש לצומת הזו, בדקה לחצות ביום שישי בערב, כשהוא מנגן מנגינה מאוד ספציפית. השטן הופיע, ולקח ממנו את הגיטרה שלו. הוא הביט בג'ונסון, שהנהן, כמי שמבין מה עתיד להתרחש. השטן, בכבודו ובעצמו כיוון מחדש את מיתרי הגיטרה של ג'ונסון, ונעלם. את החוב שלו הוא יגבה בשנת 1938, כ 7 שנים אחרי המפגש ההוא.

כשג'ונסון חזר לעיירה שלו, מי שהכירו אותו לא הצליחו להסביר את השיפור הדרמטי בכישוריו כמוסיקאי, והמיתוס התעצם כשג'ונסון מצידו לא נידב אינפורמציה, אבל התחיל לנגן את הבלוז שלו שעסק בדרכי עפר, צמתים מאובקים ובשטן. הוא החליט להקדיש את חייו, שלא ידע כמה קצרים הם עתידים להיות, לבלוז. ג'ונסון יצא לדרך והחל לנגן בבארים, ג'וק ג'וינטס ופינות רחוב. הקהל שהתאסף החל להמטיר עליו כסף וחבורת מעריצים נדדה בעקבותיו ממקום למקום. משהחליט שהספיק לו, קם ג'ונסון, קד לקהל והמשיך הלאה. את הכסף שהעניק לו הקהל הוא לא טרח להרים מהרצפה.

הייתם מצפה מהשטן לקצת יותר קלאסה, אבל ברגע התשלום, לקח לרוברט ג'ונסון כשלושה ימים של גסיסה איטית וכואבת לפני שהעסקה הושלמה. המיתוס מספר שג'ונסון חש ברע אחרי הופעה, פרש לחדרו, ומת, מקץ שעות של ייסורים. אם אינכם מאמינים לשטן, קיימת גירסה נוספת של הסיפור הזה, אפשר אפילו לשמוע אותה כאן. אבל בנינו… אם אינכם מאמינים בשטן, אינכם אמורים להאמין גם באלוהים, ואם אינכם מאמינים באלוהים, כיצד תסבירו את המוסיקה שנולדה כשרוברט ג'ונסון מת?

~ תם ~

~ אפשר, וכדאי להירשם ל"ביצים"(צד שמאל למעלה, מעל השור הגברי) ~
הבלוג מתעדכן פעם בשבוע ונשבע לעולם לא להעביר את כתובות המייל של מנויו לאתרים מפוקפקים.

בהמשך השבוע תפורסם הרשומה שמסכמת את סדרת הכתבות על הגברים של מועדון ה- 27 ואת מה שאפשר ללמוד מהם. בשבוע הבא חוזרים לחקר החוויה הגברית לסוגיה, עם פיליפ זימברדו, הפסיכולוג הפסיכי שטוען שהגבריות, פג תוקפה.


 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- 20/08/2011 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , , , , ,

תגובה אחת ל-“על חייו, מותו ונשמתו של רוברט ג'ונסון

  1. גיאחה

    02/09/2011 at 0:20

    התחלף לך ה-fruits ב-roots במשפט המפורסם 🙂

    יופי של (עוד) פוסט.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: