RSS

להתאבד כמו גבר? על מותו של קורט קוביין

16 יול
להתאבד כמו גבר? על מותו של קורט קוביין

לפני חודשיים הגעתי, בשעה טובה, לגיל 27. המספר עצמו אינו משמעותי כלל – הוא לא טוב יותר מכל מספר אחר על הסקאלה שבין לידה ומוות ובשום פנים לא טוב פחות מהמספרים שסביבו, ובכל זאת – המספר 27, יש סביבו הילה מסוימת.

מותם של כמה מגדולי האמנים של המאה העשרים הפכו את גיל 27 – לקו פרשת מים: אם הראית סימנים של גדולה לפני גיל 27 ומתת – תיזכר כקדוש, בעוד שגם קריירה עשירה אחרי גיל 27, סופה שתסתיים בחליפות נוצצות מול עדרים של עקרות בית, ביד אליהו. תשאלו את רוד סטיוארט.

ההקדמה הזו מובילה אל הבלתי נמנע – סדרת פוסטים על גברים שהמשותף להם הוא שהם כולם כוכבי רוק שמתו כשהם בני 27, ובשיא תהילתם. הראשון במסורת המפוארת-אך-מפוקפקת הזו הוא כנראה רוברט ג'ונסון, שהשנה גם יכול היה לחגוג את יום הולדתו ה 100, אלמלא היה מוכר את נשמתו לשטן. ממשיכי דרכו-הרעה הם בין היתר ג'ימי הנדריקס, עליו השלום, בריאן ג'ונס (שהקים את הרולינג סטונז) וג'ים מוריסון הבלתי מפוענח.

את הפוסט הראשון בסדרה אני פותח (סלחו לי על המורבידיות) בחלקים ממכתב ההתאבדות של אחד מחבריו המכובדים ביותר של מועדון ה 27, שהוקדש, למרבה הפלא, לחברו הדמיוני, Boddah.

"לבודה,

 מלשונו של שוטה מנוסה, שוודאי מעדיף להיות מתלונן מסורס, אינפנטילי. המכתב הזה אמור להיות די קל להבנה… לא חשתי בהתרגשות שבהאזנה למוזיקה וביצירתה, כמו גם בכתיבה של משהו אמיתי, כבר שנים רבות. אני מרגיש אשם, יותר משמילים יוכלו לתאר, בגלל הדברים האלו.

הפשע הגרוע ביותר שאני יכול לחשוב עליו יהיה לסחוף אנשים על ידי זיוף והעמדת הפנים שאני נהנה במאה אחוז… ניסיתי כל מה שביכולתי כדי להעריך את זה, ואני מעריך, אלוהים האמן לי שאני מעריך את זה, אבל זה לא מספיק. אני מוקיר את העובדה שאני ואנחנו השפענו ובידרנו הרבה אנשים. אני חייב להיות אחד מהנרקיסיסטים האלה שמעריכים דברים רק כאשר אני לבד. אני רגיש מדי. אני צריך להיות מעט רדום על מנת להשיב את ההתלהבות שהייתה לי פעם כילד.

 …היה לי טוב ואני מודה על כך, אבל מאז גיל שבע הפכתי להיות שונא של כל בני האדם באופן כללי. רק משום שנראה שכל כך קל לאנשים להסתדר ולהיות אמפתיים. רק משום שאני אוהב ומצטער יותר מדי בשביל אנשים, כנראה. 

…אני יותר מדי מעורער, מצוברח, תינוק! אין לי את הלהט יותר… אז זכרו, טוב יותר להישרף מאשר להתפוגג. קורט קוביין".

חוסר היכולת של קוביין להרגיש בזמן-אמת את מה שרצה להרגיש, את שחשב שהוא אמור להרגיש, יצר אצלו דיסוננס בלתי אפשרי. אותה יושרה אומנותית (שההורים שלי קוראים לה "רעש") הכתיבה לו הרבה יותר מאשר התקדמות אקורדים ונושאים לשירים. היא יצרה מוסיקה שסייעה לדור שלם להתפכח מההבטחות שהחברה הבטיחה להם, אבל לא התכוונה לקיים. נירוונה, הלהקה שעליה נאמר שהיא גילתה לאמריקה "שילדיה מאוד לא שמחים", יצרה תנועת-נגד שמנתה מיליוני צעירים שראו בקורט את נביאם, תפקיד שהוא מעולם לא ביקש לעצמו.

התאבדות נתפסת בקרב רבים כבריחה, ומה גברי כל כך בלברוח ממשהו? למה להעריץ אדם שחייו היו רצופי התמכרויות והתעללות עצמית? מוסיקאים גדולים ממנו אינם זוכים לפולחן האישיות דומה, ואף אחת מההתנהגויות הקורט-קובייניות האלו אינה תצוגה מרהיבה של גבריות. הבחירה של קוביין לצטט את ניל יאנג בשורה "עדיף להישרף מאשר להתפוגג" עוזרת לעשות קצת סדר, במיוחד כשיודעים שהמילים של יאנג כוונו לאלביס, ושהפזמון של השיר מושתת על השורה האלמותית:

 "Hey hey, my my, rock'n'roll can never die" 

כשניסיתי לחבר הנקודות בין נקודות השיא והשפל בחייו של קוביין ונירוונה לא קיבלתי תמונת דיוקן של גבריות מתפרצת, אלא שובל של הרס, שהשאיר אחריו גבר רווי כישרון שהרגיש שהוא מאבד את השליטה על חייו. השימוש במילה "הרגיש" חשוב על מנת להבין לעומק איך אובדן השליטה הוביל למותו של קוביין, ולא, למשל, לפירוק הלהקה ופרישה לחיים כאדם פרטי.

גבר ש"חושב" שהוא מאבד את השליטה על חייב יוכל לנסות "לחשוב את עצמו" החוצה מאובדן השליטה הזה. קצת קור רוח, תושייה ונחישות, והבעיה תיפתר. קוביין, שקנה המידה על פיו הוא שפט את העולם הוא הרגשתו הסובייקטיבית והאינטואיציה שלו, אינו יכול "להרגיש את עצמו" החוצה מהמצב הזה. הוא תקוע עם המרה השחורה שמקיפה אותו ואינו רואה דבר זולתה. כמו אדם רעב שדוחה סיפור צרכים אחרים, כך גם קוביין וחוסר האונים שלו.

שליטה היא אחד האלמנטים שמזוהים עם גבריות, וההסברים לכך הם מגוונים ונעים בין אבולוציה וטסטוסטרון לקיבעון אנאלי והתפתחות האגו. הגבריות מתכתבת עם הנטייה לשליטה פעמים כה רבות עד שהיא נדמית כנטייה גנטית כמעט. רובינו חווינו את הצדדים החיוביים והשליליים של אובדן שליטה זמני ואנחנו יודעים באיזה צד של המשוואה אנחנו מעדיפים לחיות. מעבר לכך, אם אנחנו כאן כדי לספר על זה, כנראה שזה לא כל כך נורא.

אז מה באמת הפחיד את קורט קוביין? מה היה מספיק חזק בשביל לגבור על כל הטוב שבחייו?

כנראה שיש אמת בקלישאה שאומרת שמצבים קיצוניים קוראים לפעולות קיצוניות – על ידי נטילת חייו במו ידיו הוא קיווה להפסיק את המסחר שנעשה במסריו ובדמותו. "לקיחת האחריות האולטימטיבית", אם תרצו. לא ניתן היה לצפות להתנהגות שונה מאדם שצוטט כשאמר "אני מעדיף שישנאו אותי בגלל מי שאני מאשר שיאהבו אותי בגלל מי שאינני".

באמירה הנ"ל טמון המפתח להבנת הנסיבות שהביאו להתאבדותו: הסבל שנגרם לו מתחושת אובדן הזהות (הפרסום, המחויבות ללהקה ולתדמית) בשילוב עם אישיותו הנרקיסיסטית (עיסוק מוגזם בעצמו וברגשותיו, היעדר יכולת אמפאתית) הוביל אותו למצב בו הוא הרגיש שהוא חי בשקר.

יכולתו להוקיר תודה ותחושת האשמה שגברה ככל שהבין שחייו יהיו כרוכים במידה גדולה של זיוף והתכחשות לעצמו, כמו גם הצורך שלו לחלוק עם העולם את עולמו הפנימי ובה בעת להרגיש שליבו נשבר בכל פעם שמסריו מסולפים או שנעשה בהם שימוש למטרות שהוא אינם מזוהה עמם – כל אלו והשהייה ארוכה במצבי הכרה שונים ומשונים הובילו לתוצאה בלתי נמנעת: גופתו נמצאה 3 ימים לאחר שהתאבד ביריית רובה לראשו, והוא בן 27.

האם יש משהו להעריץ בהתנהגות כזו? לדעתי לא. הדבר בקוביין שראוי להערצה הוא הנכונות לשלם את המחיר האולטימטיבי על כוונתו לחיות חיים של יושר. רצונו לחיות חיים מלאים, וההכרה בכך שהחיים הם בעלי ערך רק אם אתה חי אותם כשאתה נאמן לעצמך, היא זו שהופכת את מותו לנסבל ואת חייו למקור השראה עבור גברים ונשים ברחבי העולם.

וכמה מילים על המוסיקה: "סמלז לייק טין ספיריט", הסינגל הראשון מהאלבום הראשון השני, שהקנה לנירוונה את מעמדה ושהיווה את ההמנון של שנות ה 90, יכול לפרנס לפחות פוסט אחד בעצמו. בקצרה, אני נוטה להאמין שהשיר הזה, שנדמה כרצף אסוציאטיבי מלא סתירות, ניסה לבטא את הכעס של קוביין על האנשים שמעדיפים לחיות בהכחשה רוויית בידור והסחות דעת על פני הסיכוי לחולל מהפכה, בלי קשר לתוצאות שלה.

הנה הוא כאן, בביצוע הראשון שלו, אי פעם:

 
13 תגובות

פורסם ע"י ב- 16/07/2011 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , ,

13 תגובות ל-“להתאבד כמו גבר? על מותו של קורט קוביין

  1. תו זמיר

    16/07/2011 at 19:59

    בהמשך לשיחתינו מאתמול, אני מכירה עוד מוסיקאי מוכשר שחייו הסתיימו בגיל 27.
    דווקא בשנה שבה היתה תחושה שהוא סיים לברוח. אם אתה רוצה לקרוא אפשר לקרוא כאן: http://www.shai.maivar.com
    באתר כתוב שהוא היה בן 28, אבל יום ההולדת שלו חל באוגוסט והוא נהרג בפברואר.

     
    • טל שמואלי

      16/07/2011 at 21:18

      תו, תודה.

      הקשבתי. אי אפשר שלא להצטער כששומעים משהו כזה ויודעים שלא יהיה עוד.

       
  2. אוריה

    16/07/2011 at 20:12

    מילים יפות על אדם עצוב. תודה.

    אני רק חייב להיות מעצבן ולהגיד ש"מריח כמו רוח נעורים" הוא מהאלבום השני (נוורמיינד), ולא מהראשון (בליץ')

    מעניין אם קטנוניות זה גברי…

     
    • טל שמואלי

      16/07/2011 at 21:19

      אוריה,

      קטנוניות זה אולי לא גברי, אבל דיוק זה כן.
      ההערה מוערכת מאוד, וגם ההגשה שלה.

      תודה 🙂

       
  3. רוני

    17/07/2011 at 0:59

    אני מבינה שמצאת.

    נירוונה. הלהקה הראשונה שאהבתי אחרי חבורות מתוקות של בויבאנדז, לנצח מבתקי הבתולין המוזיקליים ה"אמיתיים".
    כל הקלטות שאספתי והדיסקים שקניתי בכלום כסף שהרגיש המון במדרחוב פתח תקוה (אל תשאל), מכתב ההתאבדות ששונן לבלי היכר, התרגום האובססיבי לכל שיר אפשרי וערבי הפולחן! הו ערבי הפולחן!

    כנראה בגלל זה אני מתביישת להודות שאני עדיין נורא אוהבת אותם.

     
  4. טל שמואלי

    19/07/2011 at 15:40

    לא ידעתי שיש מדרחוב בפתח תקווה… חוץ מזה, מה יש להתבייש באהבה לנירוונה? אם כבר יש משהו להודות בו ולהרכין מבט, זו העובדה שברבות השנים מצאתי דווקא את "מממבופ" כשיר לא רע בכלל.

     
  5. מומלצי הבלוגוספירה

    01/08/2011 at 1:15

    תסמונת ה 27. יפה כתבת
    מומלץ ב-מוזיקה
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2011/07/18-58.html

    אסתי

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: