לזיין גיטרה ולמות: על מותו של ג'ימי הנדריקס

ג'ימי הנדריקס הוא בסך הכל גיטריסט, כמו ששירים הם בסך הכל דברים מעניינים שאפשר לעשות עם אוויר.

גיליתי אותו במקרה, בחנות הדיסקים בנתב"ג. העיניים שלי נמשכו לעטיפה שעליה הוצג איזה צועני שחור, משופם, עטוי מגבעת. הוא לובש חולצה פסיכדלית וז'קט קטיפה בצבע בורגונדי (פעם אחרונה שאני כותב "בורגונדי" בבלוג שמיועד לגברים, נשבע). הוא נראה כמו הטיפוסים שאמא שלך לא הייתה רוצה שתסתובב איתם. הדיסק שפניו כיכבו בו היה האוסף "החוויה של ג'ימי הנדריקס". העטיפה נראתה כמו משהו רע עם כוונות טובות. הימרתי על 17$.

לחצתי PLAY בכפתור של הדיסקמן, ושיר שקוראים לו "פרפל הייז" התחיל להתנגן. עם האקורדים הפותחים, הרגשתי שאני עושה את הצעדים הראשונים והמגושמים על קרקע חדשה. כמה שניות אחרי, התופים התלבשו על הקצב שהכתיבה הגיטרה ופתאום נהייתה שם מסיבה. הנדריקס התחיל לשיר, ולי לא היה מושג מה הוא אומר, למעט משפט אחד שהמשיך להדהד: "סלחו לי בזמן שאני נושק לשמיים". הגלגלים של המטוס ניתקו מאדמת ארץ הקודש והחיים שלי השתנו.

הנדריקס מעולם לא למד לקרוא תווים, וצ'יקצ'ק הבנתי שהוא לא היה צריך: "בלוז קל לנגן אבל קשה להרגיש", הוא אמר. אמר והרגיש. מודע לחלוטין למוסיקה שקדמה לו, הנדריקס הרחיב את מה שנהוג היה לקרוא לו "רוק'נ'רול". כשהוא מגייס את הפולק של דילן והרוק של צ'אק ברי, הנדריקס יצר שפה מוסיקלית חדשה והעולם המוסיקלי שקדם להנדריקס למיושן וכמעט לא רלוונטי:
פיט טאונסנד, גיטריסט The Who, כוכב רוק, סיפר שראה לראשונה את הנדריקס בחזרה לפני הופעה בפסטיבל מונטריי, ב 1968. הנדריקס אמור היה לעלות לפני "המי", וכך גם היה קורה אם טאונסנד לא היה נלחץ כל כך ממה שראה את הנדריקס עושה עם הגיטרה. הוא חזר לחבר'ה שלו ובישר להם שכשחוזרים ללונדון הם מתחילים לחפש עבודה חדשה – הבחור השחור עם הגיטרה יוציא אותם מהביזנס.

טאונסנד לא הסכים לעלות לנגן אחרי הנדריקס, והשניים נדרשו להטיל מטבע בשביל לברר מי עולה קודם. טאונסנד קיבל את מה שרצה, והעלה את החבר'ה שלו לנגן, לפני הנדריקס. הגימיק שלהם היה לשבור את כלי הנגינה בסוף ההופעה, מעין אנרכיה בריטית בזעיר אנפין, שהותירה את הקהל באכסטזה. הנדריקס שלא הסתפק בלהיות אפטר פארטי של אף אחד, המשיך מאיפה ש"המי" הפסיקו – עם טוויסט קטן.

באקט סמי-פולחני שנראה כמו הקרבת קורבן, הנדריקס הצית את הגיטרה שלו אחרי שנדמה היה שהוא מתנה איתה אהבים, ולפני שריסק אותה לחתיכות. "גבר חייב להיות מסוגל להקריב את הדברים שהוא אוהב במיוחד, זה חופש", הוא טען. העיתונים מצידם טענו שבאותו הערב, ג'ימי הנדריקס הפך משמועה, לאגדה.

הבלוז של הנדריקס נשען לא רק על המסורות המוסיקליות שקדמו לו, אלא גם התכתב עם המגמות הפוליטיות / חברתיות של התקופה: לצד המאבק של התנועה לזכויות האזרח, הביקורת שספג הנדריקס על כך שהוא מנגן עם מוסיקאים לבנים ויוצא עם בחורות לבנות לא השאירה אותו אדיש. מודע למעמדו ונתון תחת לחץ רב, הנדריקס נדרש להפסיק "לחפש את עצמו" וליישר קו עם הערכים של מי שזיהו בו פוטנציאל מחאתי. כששיגר לעולם את גרסתו המעוותת והמחושמלת להמנון האמריקאי – הוא אומץ בחום על ידי "ילדי הפרחים" והיה לסמל עבור מתנגדי מלחמת וייטנאם.

אורח חייו והלחצים שהופעלו עליו הורידו את הנדריקס מהפסים – כמו אצל רוקרים אחרים שעל מותם כבר כתבתי (כאן וגם כאן וכאן), הכתובת הייתה על הקיר – לעיתים יותר ויותר תכופות הופעותיו של הנדריקס בוטלו או הופסקו זמן קצר לאחר תחילתן.
המלחמה של הנדריקס עם עצמו גבתה קורבנות רבים בדמותם של מעריצים מאוכזבים: להופעתו האחרונה ב- 1970 עלה הנדריקס לצליל שריקות הבוז מהקהל. הנדריקס שמר על קור רוח יחסי וענה להם שהם יכולים להמשיך לשרוק בוז כל עוד הם לא מזייפים.

במקום אחר, בזמן אחר, הנדריקס אמר: "בסוף אני אהיה זה שימות, אז תנו לי לחיות כמו שאני מוצא לנכון", וכך הדף את הניסיונות של מעריציו להחזירו למוטב. בסופו של דבר, מה שמצא הנדריקס לנכון היה להתחיל לברוח. החופש שלו נשען על היכולת להיות כל הזמן בתנועה. הדלק היה אלכוהול, וסמים.

הגבלה חמורה נוספת שהוטלה על החופש האמנותי של הנדריקס הגיעה מכיוונו של אחד, מייקל ג'פרי. ג'פרי ניהל את "החוויה" והכתיב להנדריקס את החומרים שינוגנו בהופעות, ואפילו את האופן בו הם ינוגנו – מכונת המזומנים שהיא ג'ימי הנדריקס נצטוותה להשתמש באותם טריקים ובאותם חומרים שוב ושוב – לנגן עם השיניים, מאחורי הגב ומעל הראש, הכל כדי לשמר את ההצלחה של הלהקה ואת שמו של הנדריקס כווירטואוז. לג'פרי לא היה עניין בשיטוטים לא רווחיים בשדות מוסיקליים חדשים, אבל כן היה לו אקדח וקשרים עם הפשע המאורגן.

בגיל 27, נמצא הנדריקס במצב קשה, אבל נושם, בדירתו בלונדון. הוא התעלף, כנראה כתוצאה מכמות מופרזת של כדורי שינה (מתוצרת גרמנית!) ונחנק מהקיא של עצמו. רשלנות, אם כן, ולא מנת יתר היו שהרגו את הנדריקס. המחלוקת אודות נסיבות מותו היא הפער שקיים בין השעה בה נמצא הנדריקס מעולף ובין הגעת האמבולנס – עניין של כמה שעות. ההסבר לעיכוב בהזמנת האמבולנס הוא ככל הנראה הצורך להחביא את הסמים שהיו בדירתו.

המוות הזה – לא הרואי ולא מפואר, הגיע אחרי קריירה קצרה ורצופת סמים. הסיום הזה הוביל לכך שעיריית סיאטל, עיר מולדתו של הנדריקס התנגדה נחרצות לאנדרטה שתנציח את שמו של מי שהטיף נגד הממסד ובעד סמים ככוח יצירתי. אנדרטה קטנה, ליד גן החיות בסיאטל, הייתה כל שנשאר אחריו.

הנדריקס ידע שמותו יתווה את האופן בו זוכרים את חייו. הוא ידע שמותו בטרם עת הוא ההנצחה הטובה ביותר למוסיקה שלו, ואכן – כאשר זכרו נישא בלבבותיהם של מה שנקרא "המשפחה המורחבת" שלו – המעריצים, זכה הנדריקס להכרה ממסדית מסוימת. יותר מ- 20 שנים אחרי מותו הנדריקס הובא בשערי היכל התהילה של הרוק'נ'רול. בשנים שלאחר מכן נחנכה גם אחוזת קבר שהפכה למוקד עלייה לרגל ופארק מקומי נקרא על שמו.

כגבר, נדמה שהנדריקס עשה עבודה פחות או יותר טובה. למרות שלא חי את חייו כפי שהיה רוצה, הוא הגיב ללחצים שהופעלו עליו בענווה וביצירתיות. הוא לא ניסה להיות מה שהוא לא, ראייה לכך אפשר למצוא בעובדה שגם 40 שנה אחרי מותו זו המוסיקה שלו שזכורה לנו יותר מכל. מה שמעיב על זכרו הוא האופן בו בריחותיו היוו תחליף להתמודדויות אמיתיות – גיבוש זהות אידיאולוגית, התעקשות על חופש אומנותי… תחת הלחצים, כל אלו נדחו שוב ושוב עד שנעלמו לגמרי בים האלכוהול והסמים.

הלקח החשוב ביותר מחייו של הנדריקס עבור גברים הוא החשיבות של סתגלנות – היכולת להגיב מהר וביעילות לשינויים. היבט נוסף של אישיותו שאולי כדאי לאמץ הוא תושייתו הרבה – גבר צריך להיות יצירתי ויצרני, לא חסר אונים ופסיבי. הבריחה של הנדריקס הפכה למוסיקה שהיא המפלט של כולנו. הלוואי ובדבר אחד הוא טעה והמוסיקה תישאר עוד הרבה אחרי שכל השאר כבר ייעלם בים.

~ אפשר, וכדאי להירשם ל"ביצים"(צד שמאל למעלה, מעל השור הגברי) ~
הבלוג מתעדכן פעם בשבוע ונשבע לעולם לא יעביר את כתובות המייל של מנויו לאתרים מפוקפקים.