הבעיה הגדולה של המין הגברי

אחד החבר'ה שהוזמנו להרצאה שאל אותי על מה אני הולך לדבר, וזו, בערך, הייתה תשובתי: "השנים האחרונות ראו צניחה בביצועיהם של גברים בכל מיני מדדים – רגשיים, מיניים, אפילו אבולוציוניים, ואני הולך להראות את זה ואיך זה יכול לסיים את הסיפור של המין הגברי, ולאחר מכן להסביר איך לדעתי אפשר להתגבר על זה". אני כבר מתורגל בשיחות כאלו. "וואלה, טוב, אני לא קונה את זה", הוא פסק, ומכיוון שנתקלתי בספקנות הזו בעבר שוחחתי איתו קצת כדי לראות מה בדיוק "הוא לא  קונה". כשהרגשתי שעליתי על זה, שלחתי אותו לעשות מבחן לדוגמא, שאמור היה להוכיח לו את הנקודה שלי, לפחות במדד אחד.

המבחן (קליק לאתר) בודק את היכולת שלנו לזהות בהבעות פנים את הרגשות שמסתתרים מאחוריהם. הטענה היא שגברים, שפחות מוכוונים לביצוע משימות כאלו יבצעו את המשימה הזו פחות טוב מנשים, ועוד נטען – שככל שהגברים צעירים יותר ובילו יותר זמן מחייהם מול מסכי המחשב ופחות בחברת בני האדם, כך ביצועיהם יצנחו. לא מסקנה מפתיעה במיוחד, אבל תחשבו רגע על ההשלכות של זה – על חוסר הנוחות שנוצר כשיושבים מול אדם שאינכם מסוגלים לפענח איך הוא מרגיש. אני לא מדבר על טלפתיה, אני מדבר על המינימום ההכרחי – האם הוא נהנה? מפוחד? האם היא סקרנית או שמא, משועממת? זו חוויה מתסכלת מאוד. מתסכלת מספיק בשביל שלא נרצה לחזור עליה ונחזק את העדפתנו למדיומים מגבילים כמו אינטרנט וסמסים, על חשבון היכרות עם אנשים חדשים והעמקת הקשרים איתם.

ובכן, המבחן הזה אומנם באנגלית, אך הוא לא מוגבל בזמן, וניתן לבדוק את פשרן של מילים לא מוכרות, כך שהשפה היא לא תירוץ לתוצאות נמוכות. הממוצע למבחן הזה עומד על 26 תשובות נכונות (מתוך 36). תוצאה של פחות מ-22 תשובות נכונות מרמזת על זה שאולי יש כאן בעיה. הבחור המדובר, יליד 1990, ניחש נכונה 16 מההבעות, אבל ייחס את התוצאה לחוסר סבלנות: "עזוב, זה שטויות, בסוף רצתי על זה כי כבר לא הייתה לי כוח", הוא אמר. מה שמביא אותי לבעיה נוספת שהולכת ומחריפה: לבני דורי יש תוחלת קשב של זבובים לייד מנגל.

אבל! הדרישות של עולם העבודה למולטי-טאסקינג, והנוכחות של ריבוי גירויים בחיינו, לצד ההעדפה למסרים קצרים ופשוטים לא יכולים להצדיק את העובדה המצערת שקריאת ספר, כזה עם עמודים וכריכה, הופכת למטלה כמעט בלתי אפשרית ככל שהזמן חולף. הכניעה הזו יוצרת מנעד רגשות צר יותר, דמיון דל ובאופן בלתי נמנע, בורות. לא שזה מונע ממישהו לכתוב טור שבועי על יחסים, כן? בטור האחרון שקראתי המילים "לי", "שלי", "אני" ו-"בעצמי" הופיעו כמעט 50 פעם, על פחות מ-600 מילה. אם אמנה מילים כמו "עשיתי", "רציתי" וכו', מתקבל פוסט שיותר מ10% מהמילים בו, הן הטיות של "אני".

זה נכון שבלתי אפשרי לקבוע מה בא קודם – ה"השתבללות" בעולם המסכים והגירויים הנשלטים, או היעדר הכלים להתמודדות בחברת בני האדם, אבל ברור שכאשר טורים על "יחסים" נכתבים רק מנקודת המבט של "האני", על ידי אנשים שבכלל לא יודעים מה לעשות עם העובדה שיש גם "אחר", הסיכוי שלהם להדהד בצורה קונסטרוקטיבית בעולם האמיתי היא אפסית, וסיכוי דומה יש להם ביצירת שינוי חיובי או מתן תובנות אמיתיות על התחום האניגמטי הזה, אבל לך תתווכח עם "לייקים".

בכל אופן, ובחזרה לעניין, הבחור ההוא לא השתכנע שיש משהו בטיעונים שלי, ובחר שלא להגיע. מול גברים אחרים הייתי צריך להשתמש בטכניקות רטוריות נוספות כמו ניים דרופינג, ציטוט מחקרים ומה לא. חשבתי שאחרי שלוש הרצאות ויותר מ-150 איש שכבר ראו אותן, זה יהיה קל יותר, אבל שאלה אחת, שחזרה על עצמה – "יהיו כוסיות?" – הבהירה לי כמה עבודה עוד יש לעשות. אגב, נשים ששמעו על ההרצאה הזו נרשמו בהמוניהן, וגם חברים הומואים שמחו עליה מאוד. את הנחמה שלי שאבתי מהעובדה שדווקא גברים שחושבים על עצמם שהם מעדיפים תקשורת ישירה, מגיבים טוב לא פחות לתקשורת עקיפה, (הפרסומת של אולד ספייס בה מוצרי טיפוח לגברים "נמכרים" לנשים, היא דוגמא טובה) וההחלטה לרתום את הנשים להצבת הרף החדש למין הגברי זה פיתרון מתבקש.

גברים אולי טובים בלהסתער ולקפוץ על רימונים, אבל כדי שנלבש ורוד או נסיר שיער לא רצוי בלי להתבייש בזה, אנחנו צריכים שמישהו אחר יוכיח לנו שזה בסדר… זה מוזר, נכון, אבל היעדר חזון או חדשנות זו לא הבעיה הגברית הבוערת. גם לא חוסר יכולת לקרוא הבעות פנים, ואפילו לא הירידה באיכות הזרע, או הכישלון בהתאמה לעידן פוסט-מודרניסטי ופמיניסטי. הבעיה הגדולה של המין הגברי היא שהוא בכלל לא חושב שיש בעיה.

ולמה, בעצם, אפשר לצפות מאלו שמעדיפים ללכת לאיבוד מאשר לשאול כיוונים? למרות שאני מקבל לחלוטין את הטענה שהקשר בין הכישלונות האקדמיים, המיניים והרגשיים לא מסמנים בהכרח את הכיוון להיכחדותו של המין הגברי, ושכל אחת מהטענות האלו (שמנוסחות בצורה מצויינת בהרצאת TED קצרה של פיליפ זימברדו) פתוחה לפרשנות, אני לא מקבל את עצימת העיניים הקולקטיבית והנסיגה האוטומטית לטריטוריה המוכרת: מגננה פינת הכחשה, ולראייה, כמה טוקבקים מהכתבה הקודמת:

"ידוע שיש קבוצה… של גברים שחשים שנכשלו "אקדמית, חברתית ומינית". שמעתי עליהם לא מעט מנשים מצחקקות, אבל אתה בטח יודע שרוב הגברים דווקא לא נכשלו אקדמית וחברתית – בטח ובטח לא מינית – נכון? שזו תופעה שמאפיינת גברים שמקשיבים יותר מדי לשיח המגדרי". קשה לענות למי שחושב ש"להקשיב לשיח המגדרי" זו עילה לגיחוך, וזה עוד יותר קשה כשבמקום לטפל בבעיה אפשר פשוט להגדיר מחדש את ההצלחה, למשל, לחיפוש המילים "שפיכה מוקדמת" יש כמעט 100,000 תוצאות, בעוד לחיפוש המילים "שפיכה מוקדמת טיפול" או "פתרון", יש ביחד כחצי מהתוצאות. הרי למה לטפל, אם אפשר פשוט להתעלם מ"השיח המגדרי", על הדרישות החדשות שהוא מציב בפני גברים?

כמובן, יש גם את המנמקים: "בלבול ביצים אחד גדול. חוץ מרצון לצומת לב אין שום דבר רציני" או את המרוצים מעצמם: "עובדים, מזיינים. מסתדרים. הכל סבבה." ואי אפשר בלי רוויי השנאה העצמי: "זה לא שההיצע הגברי של היום הוא "לא משהו" אלה הגברים הישראלים שהם לא משהו…", וגם -"הגברים הישראלים בתחת, מי שיצאה קצת וראתה עולם – קשה לה אח"כ לחזור לנבור באשפה המקומית", שאגב, נכתב ע"י גבר.

והרי… אם אין הסכמה על הבעיה, לא תיתכן הסכמה על הפיתרון. כבר עכשיו הנשים פתוח פער ענק על גברים בכל הקשור למידת התאמתם לעולם המודרני, פתיחותן ויכולתן להסתגל למציאות החדשה, אך אסור להיכנע לנטייה להפוך את הדיון לעוד במה מקטבת בין גברים ונשים. הדיון מזכיר לי יותר את הילד שמסתתר מאחורי כפות ידיו ובטוח שאם הוא לא רואה אף אחד, אף אחד לא רואה אותו. מלחמתו של המין הגברי בבעיות שציינתי אינה מלחמה בנשים, אלא בהעדפתם של גברים להתנהג כמו ילדים ולהאמין שאם הם אינם משהו, הוא אינו קיים.

ביום רביעי, ה- 12.12.12 אקיים את ההרצאה האחרונה בסבב ההרצאות הנוכחי של "גברים: מין בסכנת הכחדה".
 הפרטים מצויינים בהזמנה. מי שכבר נכח באחת ההרצאות לא יגלה משהו חדש, אבל הוא יכול לעשות משהו טוב בשביל חבריו אם יפיץ את הבשורה. הרשמה בעמוד האירוע בפייסבוק, ובמייל חוזר אלי: beytzim.blog@gmai.com

 ~ דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~