RSS

ג'יימס בונד: זונה, הומו, הגבר מושלם.

27 אוק
ג'יימס בונד: זונה, הומו, הגבר מושלם.

השבוע הגיע לבתי הקולנוע הג'יימס בונד החדש. זו הפעם הראשונה שסרט חדש של 007 מגיע למסך כש"ביצים" באוויר, כך שגם אם היכולת שלי לכתוב על קולנוע שווה ליכולת שלי כמחליק על קרח (למרות שאני נראה דווקא סבבה בטייץ), לא יכולתי לתת לדבר הזה לעבור מבלי שאתייחס אליו. אבל לפני כן – האם יציאתו של סרט בונד חדש הוא אירוע בקנה מידה בינלאומי? יש הרבה אנשים שתפקידם לגרום לנו לחשוב שכן, אך בראייה אובייקטיבית, האם היינו נוהרים לקולנוע באותה ההתרגשות אלמלא מערך השיווק האגרסיבי שמלווה את יציאתו לאקרנים, בפעם ה-23, של ג'יימס בונד? התשובה לא חד משמעית, אבל מה שכן חד משמעי הוא שג'יימס בונד, הגבר שאינו מתכופף לעולם, הוא זונה של מותגים.

למעשה, ג'יימס בונד מפשק את הרגליים בשביל כל מותג שמוכן לממן את ההרפתקה הבאה שלו. במקרה הנוכחי, אגב, הפקת ההרפתקה הזו עלתה כ-150 מיליון דולר, ועל פי דניאל קרייג בעצמו, בקידום שלה הושקע סכום דומה. העלויות המטורפות האלו יכולות להסביר את הפיכתו של בונד לכלי קיבול של זרגים תאגידיים: שליש מהעלות להפקת הסרט הגיעה מחברן הייניקן, ששילמה כ-40 מיליון דולר על הזכות שבקבוק בירה ירוק שלה יילגם על ידי 007 באחת בסצנות המוקדמות בסרט, כשקוקטייל הוודקה-מרטיני המסורתי (מנוער, לא מעורבב) הפך ללא יותר מנוסטלגיה.

רשימת הלקוחות התאגידיים של מר בונד כוללת גם את סוני, קוקה קולה (עם קמפיין מקסים), שעוני אומגה, חליפות של טום פורד, אסטון מרטין ואפילו… בית המלוכה בעצמו: בטקס פתיחת האולימפיאדה בלונדון צנח בונד, ביחד עם המלכה, אל האצטדיון. לא ברור אם קיים קשר כלכלי בין האירוע לבין הסרט, אך תזכורת בקנה מידה בינלאומי לחזרתו של הסוכן החשאי הכי פחות חשאי בעולם היא לא דבר מקרי, בטח לא כאשר למשימה נרתם מוסד המלוכה הבריטי, במעמד שבו צפו יותר ממיליארד איש.

אבל, יאללה, קדימה. מטרת הפוסט היא לא להיכנס לכיס של בונד, בעיקר כי התשובה לשאלה "זה אקדח בכיס שלך או שאתה רק שמח לראות אותי?" ידועה מראש (כן, זה אקדח, וגם: כן הוא שמח לראות אותך). מטרת הפוסט היא להבין מה זה אומר שג'יימס בונד עדיין קיים, האם יש משהו ללמוד ממנו על מצבו של המין הגברי ואם כן, מה? אני נדרש לכל השאלות האלו כאן, ונסה לעשות זאת בלי לחשוף פרטי עלילה. כל המידע שריכזתי פורסם כבר במקומות אחרים, וחוץ מזה, כשהשטנצ של הסרט לא השתנה כבר 50 שנה, מה כבר אפשר להרוס?

גם הפעם, כמו בכל הפעמים שקדמו לה, 007 נשלח למשימה, נלכד, נמלט, מזיין ומציל את העולם, כשעל הדרך הוא משתמש בגאדג'טים, נודד בין נופים מרהיבים ומשתמש במספר רב של כלי תחבורה, כשכמעט בכולם השימוש שלו בהם חורג מהייעוד המקורי שלהם. לכאורה, אין חדש תחת השמש, אך מכיוון שאנחנו בסוף אוקטובר, והסרט מתאר סוכן חשאי בריטי, שמש היא לא משהו שצריך לקחת בחשבון. מה שכן צריך לקחת בחשבון הוא שהתפקיד של ג'יימס בונד כמותג לא השתנה: להיות נערץ על ידי גברים, לרגש נשים ולמכור מכוניות, רק ששנות ה-2000 מכריחות אותו לעשות זאת על רקע הביזוי המתמשך והצניחה במעמדם של גיבורי הפעולה המסורתיים (ע"ע 'לופר' עם ברוס וויליס והבלתי נשכחים 2' עם כל השאר).

למעשה, שנת 1953, אותה השנה שבה נולד ג'יימס בונד כדמות בספרו של איאן פלמינג, הייתה השנה בה נולד עוד מותג גברי עם השפעה אדירה ומתמשכת: The Marlboro Man. אז נכון, בעוד שהקאובוי של מרלבורו נולד כדי לשנות את הרגלי הצריכה של המעשנים האמריקאים, בונד נולד מתוך כוונה ספרותית, ולאו דווקא צרכנית, אך גם הספרות וגם הצריכה מספקות את הדחף האסקפיסטי של האדם ושתיהן עוזרות לו לשנות ולגבש מחדש את תפיסותיו על עצמו ומקומו בעולם.

הקאובוי של מרלבורו תלה את מגפיו ב-1999, בעוד בונד מודל 2012 ניצב בפני שבירת שיאי הצפייה וההכנסות של קודמיו. הסיבה לשגשוגו של האחרון היא יכולתו להתאים את עצמו לרוח התקופה, כשהוא נשען על הצורך החברתי בגיבורים והכמיהה חוצת המגדרים והגילאים לגבר-גבר בעל אישיות מובחנת ומגובשת. בונד, ג'יימס בונד, מצליח להישאר רלוונטי פעם אחר פעם, כשדמותו משמשת כברומטר לגבריות, כך שזה התבקש שמי שתפנה אותי לגרף הבא היא מיכל חי, שמתמחה במיתוג וייעוץ שיווקי:

אז מה באים ומראים לנו כאן החבר'ה מהאיקונומיסט? אני מניח שמספר הפרשנויות לגרף הזה תהיה דומה למספר הפרשנים, אך הגירסה שלי היא שהשמרנות שאפיינה את הממסד הגברי החלה להיסדק, ושבונד של שנות ה-90 הראה את זה. ג'יימס בונד, בגילומו של פירס ברוסנן הגיב להיסדקות הזו עם כוחנות אקססיבית שמתבטאת במספר הרוגים חריג, גם עבור מי שיש לו רישיון להרוג. אך הדבר המפתיע ביותר בגרף הזה הוא בעיני הסטטיות שהפגינו כל הבונד-ים עד שנות ה-90. הם כולם שותים, הורגים ומזיינים בתדירות ממוצעת ובהיקפים דומים. אוי, אלוהים, רק מבט בגרף הזה עשה לי חשק לפהק. אני מכיר פקחי תנועה עם רקורד יותר מרגש מזה.

אבל אז הגיע דניאל קרייג, ואשכרה טרף את הקלפים: הוא הגיח לחיינו עם הסרט קאזינו רויאל כשהוא חובק קריירה קולנועית רבת שנים שלעד תחסה בצילן של הופעותיו כג'יימס בונד הטוב ביותר אי פעם. וזה לא דבר פשוט לעשות, בטח לא כשאחד מקודמיך בתפקיד הוא שון קונרי. אני יודע, זו נשמעת כמו פרובוקציה, אבל רק מי שראה את 'סקייפול' יוכל להבין כמה מוחלט הניצחון של קרייג על כל השאר. בחן, חוצפה וחליפות מהממות הוא מרסק את כל מה שנחשב ג'יימס בונדי, ועל הדרך מסביר לנו מה זה אומר להיות הגבר המושלם במאה ה-21.

הסרט נפתח בסיקוונס אקשן של איזה 10 דקות במהלכו מתקיים (איך לא) מרדף וירטואוזי. את חלקו הראשון בונד עושה כנוסע במושב שלייד הנהג, כשאת הנהיגה עושה סוכנת אחרת (נעמי האריס). "איזה יופי", חשבתי, "אצבע משולשת לסטריאוטיפ של האישה הנוהגת", אבל צ'יקצ'ק בונד עזר לגברת לסיים את המרדף עם תנועה אחת החלטית והמשיך, סולו, לרדוף אחרי הנבל,  כשברגע שהאקשן הסתיים, ולפני כל דבר אחר, בונד עובר לעמידה ומסדר את החפתים שלו במחווה גנדרנית. הדואליות הג'יימס בונדית ממשיכה, וניחוחות נוסטלגיים מרחפים לאורך הסרט כולו: בונד מתגלח עם תער – הכי אולד-סקול בעולם – כשבקלות ניתן היה לדמיין את ג'ילט מספקת חסות של שבע ספרות על הגילוח הזה. בהמשך גם הגאדג'טים האולטרה-עתידניים הרגילים מוחלפים על ידי טכנולוגיות סטנדרטיות וההתפכחות הזו מהעולם הבדיוני של סוכני הביון מנגישה את כל הווייתו של הגיבור העל זמני הזה.

אם נחזור רגע לגרף, ניתן לראות שדניאל קרייג, הבונד הטוב ביותר אי פעם, הוא גם האלכוהוליסט ביותר. השאלה המתבקשת היא האם ישנו קשר בין הרגלי השתייה של הסוכן החשאי ובין יכולתו לרגש את הצופים. זו אמירה בעייתית משהו, בעידן שכולו פוליטיקלי קורקט, אבל ייתכן שהאמירה היא בכלל אחרת – שתייה מוגזמת פוגעת בתפקוד המיני. בונד מודל 2012 מציג התנהגות מינית מאופקת יחסית לקודמיו, ובין אם הדבר מיוחס לאלכוהול, או לכך שהוא אינו נדרש לכבוש נשים על מנת לבסס את גבריותו, זו התפתחות מעניינת, כמעט כמו הרגע ההומו-אירוטי שישנה את כל מה שחשבתם על ג'יימס בונד ועל האפשרויות של קולנוע שמגיע מהממלכה הכי אנאלית בעולם.

התחושה בסרט היא של עידן חדש: אחרי שב-2006 התפקיד של הסוכן הבריטי נתפס על ידי שחקן בלונדיני בניסיון להתחבב על קהלים חדשים, הפעם התווספו לרוטציה גם כמה מבעלי התפקיד החשובים האחרים בסרט וביטוי נוסף ניתן למאבק בין העולם הישן והחדש, האנלוגי והדיגיטלי. הפרשנות העדכנית והמסקרנת שמציג הבמאי סם מנדז היא חלק מירושה שקיבל מכריסטופר נולאן, אחרי שהוא הגדיר מחדש את תפקידו של גיבור העל עם הטוויסט של 'האביר האפל'. היופי בבונד החדש הוא שבניגוד לברוס וויין שזקוק למסכות על מנת לבטא את כל הצדדים באישיותו, מג'יימס בונד רק מתקלפות שכבות, שחושפות גבר-גבר שמצליח לקרוא תיגר על התפיסה החד מימדית וההטרוסקסואלית-עד-כדי-שעמום שאפיינה את גיבורי הפעולה שעיצבו דורות של גברים.

נ.ב

1. אחרי שנה וחצי של "ביצים" אני יוצא בסדרת הרצאות המבוססת על הנושאים שעלו בבלוג. פרטים ניתן לקרוא כאן. המקומות להרצאה הראשונה עפו מהחלון בפחות מ- 48 שעות, אז תאריך נוסף כבר מתבשל (סמנו לעצמכם את ה 21 לנובמבר).

2. כמו בכל שנה, בנובמבר נציין את "מובמבר", שילוב המילים 'מוסטאש' ו-'נובמבר' ונגדל שפמים כדי להגביר את המודעות לבריאות הגבר תוך כדי איסוף תרומות למלחמה בסרטן הערמונית. פרטים ניתן לקבל בעמוד הפייסבוק שלנו. עזרו לנו לנצח.

~ דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 
4 תגובות

פורסם ע"י ב- 27/10/2012 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , , , , ,

4 תגובות ל-“ג'יימס בונד: זונה, הומו, הגבר מושלם.

  1. אפרת

    28/10/2012 at 8:49

    ואוו… מעולם לא ראיתי ג'יימס בונד, עם הפיסקה האחרונה שכנעת אותי לעולל לעצמי שעתיים של גבריות מבחילה, נקווה שהרגע ההומו-אירוטי שהבטחת יהיה שווה את זה…

     
  2. אייל מרדיו פרימיום

    24/11/2012 at 12:31

    אני חושב שהגרף המעניין שהצגת מטעה. התחושה העיקרית שלי מווטרפול לעומת הסרטים הקודמים של ג'יימס בונד שראיתי (לא ראיתי את כולם, אבל לפחות עשרה) שהדמות הגברית שלו השתנתה לגמריי. מצד אחד קילוף שכבות וחשיפה של רגשות. מצד שני הלך כל הפאן. ג'יימס בונד החדש הרבה יותר תכליתי, הרבה יותר מכונה אידיאולוגית. זה בא על חשבון קסם אישי שהיה מלווה תמיד בנרקסיזם. זה מושפע לדעתי מסרטי פעולה אחרים כמו "משימה בלתי אפשרית" וכן מדמותו של ארלונד שוורצנגר בסרטי פעולה שונים. זה מושפע גם מתרבות הוורקואולית שאנו חיים בה. ג'יימס בונד החדש הוא גבר מיוסר ומתוסבך, שמזיע על כל דבר שהוא עושה גם כשהוא שוחה. לא יודע להנות מהחיים גם כשהוא שותה מרטיני בלובי של המלון. בלי שום חיוך שובב, בלי קריצה, ובלי הומור. בדיוק ההיפך הגמור מרוג'ר מור.
    רק בשביל ההבהרה אוסיף שלמרות הרושם שיכול להיווצר מאד נהנתי מווטרפול. ויכול להיות שאם לא היו מרעננים את הדמות הוא לא היה טוב.

     
  3. ויברטור

    05/12/2012 at 21:17

    אהבתי

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: