"אנשים מפחדים מעצמם. מהמציאות שלהם, ויותר מהכל – מהרגשות שלהם. אנשים מדברים על אהבה וכמה שהיא נהדרת, אבל זה שטויות. אהבה כואבת. רגשות מטרידים. אנשים לומדים שכאב הוא מרושע ומסוכן. איך הם יתמודדו עם אהבה עם הם מפחדים להרגיש? הכאב נועד להעיר אותנו. אנשים מנסים להסתיר את הכאב שלהם. אבל הם טועים. כאב זה משהו שנושאים איתך, כמו רדיו. אתה מרגיש את הכוח שלך דרך חוויית הכאב. זה הכל תלוי באופן בו אתה נושא את הכאב שלך. זה מה שחשוב. לכאוב זה להרגיש. הרגשות שלך הם חלק ממך. מהמציאות שלך. אם אתה מתבייש בהם ומסתיר אותם, אתה נותן לחברה להרוס את המציאות שלך. אתה צריך להילחם על הזכות שלך להרגיש כאב".
ג'ים מוריסון היה כל מה שהמעריצים יכלו לבקש, ואז עוד קצת. כריזמה עם שיער ארוך ומכנסי עור צמודים, תמהיל של מיסטיקה ורוק'נ'רול, עומק אינסופי לצד נהנתנות שלא יודעת גבול, התעסקות בנשגב מול התבשמות מהחומר – בלתי אפשרי להתחמק מקלישאות כשכותבים על הסולן של הדלתות, לפחות עד שנזכרים שאותו אדם שחתום על הציטוט מהפתיחה נעצר ונשפט, אחרי שנופף בזין שלו מול אלפי מעריצים. רק דרך הצצות כאלו אפשר לנסות לפענח את הפרסונה האניגמאטית שהנהיגה את אחת מלהקות הרוק החושובת ביותר אי פעם.
כשמדברים על ג'ים מוריסון צריך לבחור – האם מדברים על המוסיקאי הפרוע, המשורר המיוסר או הגבר הכרזימטי?
כשזה מגיע למוסיקה, גם מאזין חדש יכול להבחין בקלות בקול הייחודי של מוריסון והדלתות, היעדר בס והבחירה להשאיר את המלודיה נפרדת מהקצב… הטקסטים שנעים בחדות בין תסביכי אדיפוס למניפסטים ומחאה… הדלתות, הסיקסטיז, אי אפשר לפספס. כשמדברים על מוריסון המשורר מדברים על מוריסון המוסיקאי, בהבדל אחד: המוסיקאי כבר מת. ההכרה שמוריסון הוא משורר "על אמת", בעל שיעור קומה ואמירה משמעותית הושגה רק כשניתן היה להפריד בין האישיות הבלתי צפויה שלו ליצירתו – היה צריך להרוג אותו בשביל זה. לאחר מותו, המעריצים מצאו את עצמם מבלים יותר זמן עם האמנות ופחות זמן עם השערוריות, ורק אז הם גילו אדם שמסוגל לעורר גם השראה, ולא רק פרובוקציות:
"הסוג החשוב ביותר של החירות הוא להיות מה שאתה באמת. אתה מחליף את המציאות שלך בתפקיד. אתה מחליף את ההכרה שלך בעבור מופע. אתה מוותר על היכולת להרגיש, ובתמורה, עוטה מסיכה. לא יכולה להיות מהפכה בסדר גודל משמעותי עד שתהיה מהפכה אישית, של הפרט. זה חייב להתרחש בפנים, קודם. אתה יכול לקחת מאדם את החופש הפוליטי שלו, אבל לא תפגע בו עד שלא תיקח ממנו את היכולת להרגיש. זה יכול להרוס אותו. סוג כזה של חופש לא יכול להינתן לך. אף אחד לא יכול לזכות בו בשבילך"
מוריסון מת מריר. הוא מת כשהוא מרגיש שאף אחד לא באמת מבין אותו. הוא ראה בעיניים של המעריצים את הבורות, הניתוק והאפסות, וזה תסכל אותו. הגבר שהתאמץ כל כך להביא מסר של שחרור למאזיניו מצא עצמו בסחרור אינסופי בו ככל שתובנותיו מעמיקות כך גדל הפער בינו לבין אלו שאליהם הוא כותב. כשהפער בין מוריסון לעולם החיצון היה גדול מידי עבורו, הוא נדרש לראשונה להתנהג כמו גבר, להתרחק מהפרסונה הציבורית ולהקשיב לקול הפנימי שבשבחו הוא שר וכותב כבר שנים.
הדלתות סיימו להקליט את L.A Woman ומוריסון עבר לפריז. שם, היאוש היה יותר נוח. כל כך נוח, עד ששלושה חודשים אחרי המעבר, הוא מת באמבטיה. אחרי שנים של סקס סמים ורוק'נ'רול, מוריסון כבר ניסח רשימת העדפות מטשטשות תודעה ברורה למדי – והירואין לא היה בתוכה. כששאל את פמלה קורסון, בת זוגו דאז, מה פשר האבקה על השולחן, היא השיבה "קוקאין", כשהיא פוחדת מהתגובה שלו לו היה יודע את האמת. מוריסון שאף לקרבו את המנה הרגילה, ונכנס לאמבטיה. הכמות ששאף, אילו אכן הייתה קוקאין, הייתה מסתיימת באחר צהריים הזוי, אבל לא במוות ממנת יתר, אך כמות כזו של הירואין לא השאירה לו שום סיכוי. ב- 3 ליולי, 1971 מוריסון מת, ככל הנראה ממנת יתר, וכך הצטרף גם הוא למועדון ה 27, שנתיים בדיוק אחרי בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס.
החוק המקומי לא איפשר לבצע נתיחה שלאחר המוות בגופתו – שכן לא היו סימנים לפשע. העולם המוסיקלי התחיל להתרגל לרעיון של כוכבי רוק שמתים צעירים: ג'ניס ג'ופלין מתה שנה קודם לכן וצירופי המקרים הפכו למועדון חברים אקסקלוסיבי הגדל בהתמדה, מה שהשאיר את המעריצים עם ערימות של סימני שאלה. רוב סימני השאלה האלו יהדהדו לנצח. בפוסטים הקודמים עמדתי על איכויותיו של קורט קוביין כגבר, עד למסקנה שהיושרה האמנותית אותה נשא בגאון הובילה גם לאובדנו, מכיוון שהתהילה וההצלחה הבלתי צפויה פגשו אותו עוד בטרם התגבש כגבר, אלא כשהיה רק כעסים גולמיים וגיטרה חשמלית. הסיטואציה הקיצונית גרמה לו ל"השתבלל". קוביין חווה את החיים כמו ילד – אגוצנטריות וכניעה לרגשות עד להתאבדותו האלימה.
אחרי קוביין כתבתי כאן על בריאן ג'ונס, שחי חיים קצרים וכואבים שהסתיימו בנסיבות מסתוריות ומבלי שזכה ליהנות מפירות יצירתו. בריאן ג'ונס מת כשהוא נחבא אל הכלים, כשלזכותו הוא יכל לזקוף בעיקר הבטחות שלא קוימו ופוטנציאל שאולי ימומש בגן עדן, לצידם של רוברט ג'ונסון וג'ימי הנדריקס שעליהם אכתוב בשבועות הבאים.
אני רוצה להקדיש כמה מילים לג'ים מוריסון, כגבר. על פניו (ומכנסיו) – הוא ההתגלמות הבוטה ביותר של הגבר הנהנתן והפרוע, נטול העכבות והמוכשר שגברים רבים רוצים להיות כמותו. למעט הסמים והאלכוהול, מוריסון היה מוסיקאי חרוץ. בחייה הקצרים של הלהקה היא הספיקה להקליט 7 אלבומים, כולם בעלי ערך וכולם דורגו בין 10 האלבומים הנמכרים ביותר באמריקה לתקופתם. מוריסון היה בין 22 כשהלהקה החלה לתפקד ונדמה כי עד היום לא היה פרץ כזה של יצירתיות ושגשוג אומנותי בקרב אמנים בגילו, בוודאי לא כאלו שהשפעתם חצתה גבולות, שלא לומר – ריסקה אותם. גבר גבר.
הבעיה שלנו עם מוריסון מתחילה היכן שהגבולות שלו מיטשטשים – האדם שהטיף למאזיניו להיפטר מהפחד שלהם על ידי התמודדויות קיצוניות עם עצמם בחר להתמודד עם פחדיו בצורה קצת שונה – הוא ברח מהם, הסווה אותם ועירפל אותם עם סמים ואלכוהול. ההפך המוחלט מהתמודדות. מוריסון, כמו קוביין, אבל הרבה לפניו, דיבר דרך הרגש. הפחד. הכאב. לא הגבר השקול וקר הרוח שלמדנו להעריץ במערבונים. כל האמינות שהייתה נחלתו קורסת כשאנחנו נזכרים שהרגשות והפחדים של מוריסון נחוו בחסותם של חומרים מעוותי תפיסה. מעורר השראה? כן. מודל לחיקוי? לא.
אז מה בכל זאת? איך לזכור את ג'ים מוריסון? על ההבטחה שלו, שמשהו טוב יותר שנמצא בצד השני? בצד השני של מה? של ההכרה? של החוק? של החיים? מעורפל מידי. לאהוב את ג'ים מוריסון זה לקבל את הטוב עם הרע, לשכוח ממה שהיה יכול לקרות אילו… לאהוב את מוריסון זה להנות מהמעט שאנחנו יודעים: העתיד אינו בטוח, והסוף… הוא תמיד קרוב.
ביצים 