RSS

תגית: רוק

מועדון ה- 27, כתבה אחרונה בסדרה.

מועדון ה- 27, כתבה אחרונה בסדרה.

 ב 13 במאי 2011 התעוררתי בשעה 5 לפנות בוקר, סמוך לשעה שבה נולדתי, 27 שנים לפני כן.

היום עצמו עבר ללא אירועים מיוחדים. ויסלבה שימבורסקה הפליאה לתאר את שאני מרגיש כשאני מנסה להיזכר באותו יום:

"…אחד התאריכים הלא מעטים,
שכבר אינם אומרים לי דבר.

לאן הלכתי ביום ההוא,
מה היו מעשי – אינני יודעת.

 לו בוצע רצח בקרבת מקום
–  לא היה לי אליבי.

 השמש נצנצה וכבתה
בלי ששמתי לב.

כדור הארץ הסתובב
בלא אזכור ביומן.

 …אולי באותו היום
מצאתי דבר-מה שאבד קודם לכן.
אולי איבדתי דבר-מה שנמצא לאחר מכן…"

וכך, מבלי לתת על העניין את הדעת, הפכתי בן 27. לא התעכבתי להבדיל בין הגיל הזה לאלו שקדמו לו, ולא התעקשתי להפוך את הבאים אחריו לשונים. המשכתי בחיי, למרות הידיעה שיהיה נכון לעצור ולהרהר בחיי ובמה שהשגתי עד עכשיו. עמוק בפנים רציתי לעשות חשבון של ההבטחות שהבטחתי לאחרים ולעצמי, להפחית מהם את אלו שכבר קיימתי ולנסות להבין לאן כל זה מוביל.

27.

אני לא יודע לציין אדם אחד שבשנתו ה 27 יצר משהו שהיה משמעותי עבור שאר העולם, למרות שאני בטוח שהיו רבים כאלו. תחקיר קצר בוודאי יגלה ערימות של תקליטים, ספרים או רגעים אחרים שהיו משמעותיים מאוד ונולדו כשהאחראי להם היה בן 27, אך הגיל הזה נצרב בתודעתנו בעיקר הודות לאלו שמתו בו אחרי שחיו חיים קצרים למדי, שהיה בהם בכדי להסיט מעט את העולם ממסלולו.

הדיסוננס האדיר בין מידת השפעתם של אותם כוכבים ובין גיל מותם הצעיר מעביר בי צמרמורת. אני קורא את קורות חיי ולא מוצא הקבלות ביני ובינם. אולי מכנסי פדלפון, אולי שפם, אבל לא סמים ולא תהילה-חובקת-עולם וגם לא רמזים לכך שאלו יהיו חלק מחיי בעתיד. וזה סימן טוב, לדעתי, אך איני יכול להימנע מההשוואה הזו, עקרה ככל שתהיה, וגם לא מאחרות, דומות לה:

אני זוכר שכילד נהגתי לחקות את מייקל ג'ורדן כששיחקתי כדורסל. הייתי נעמד על קו העונשין, מכדרר כמוהו ומסובב את הכדור בין כפות ידיי. הייתי רוכן לפנים, מוציא לשון, וזורק. הייתי מחקה את שפת הגוף שלו כשהטבעתי בסל מפלסטיק שהיה תלוי על הארון בחדרי. אימצתי את דמותו, כפי שזו נחרטה בזיכרוני. השתמשתי במייקל ג'ורדן שרציתי לאהוב, מתעלם מהצדדים הלא נעימים באישיותו –  כוחנות, שחצנות ואגואיזם. התפיסה החד ממדית של דמותו שירתה אותי כילד ואפשרה לי לשאוף לקיום אידיאלים גבוהים יותר בחיי.

השאיפה הזו לאידיאלים תפסה כיוון אחר, כשהתבגרתי: הייתי בן 12 כשביקשתי מאבי שיקנה לי דיסקים, כי "אני רוצה להבין במוסיקה". ערב אחד הוא חזר מהעבודה עם האוסף הכפול של פרינס. המוכר בחנות אמר לו שזה טוב. מכל השירים המעולים שהכיל האוסף הזה התעקשתי לנגן שוב ושוב את השיר SEXY MF, וזה מבלי לדעת כלל מה זה סקס.

זו הייתה ההתחלה: רצון מודע, כמעט גחמה, שהתחילה אוסף דיסקים שמונה כיום מאות (אולי אלפי) אלבומים. חישוב קל שערכתי גילה שיכולתי לשלם  מקדמה על בית קטן עם הכסף שהשקעתי עד היום בדיסקים והופעות. בחישוב הזה לא נכללה גיטרה שקניתי אך מעולם לא ניגנתי עליה, למרות שקיים סיכוי סביר שאני עדיין משלם עליה.

גיליתי שיש מוסיקה לכל מצב רוח, ולכל שעה ביום. יש מוסיקה לכל עונה ולכל מערכת יחסים. לכל טיול יש את המוסיקה שלו. המוסיקה שימשה ומשמשת כמעין "מגבר" למציאות שלי. העצוב שלי עצוב יותר עם השיר הנכון. השמח שלי שמח במיוחד כשיש שיר שמאפשר לו לפרוץ החוצה. המוסיקה והסיפורים שהיא מספרת חייבו אותי להתעכב על חייהם ויצירתם של חברי מועדון ה- 27, והפעם לא רק כדי ללוות רגע חולף בחיי, אלא בניסיון לזקק משהו מחייהם ואומנותם וליישמו.

מצד אחד, זה קשה לבחון את עצמך רק ביחס לעצמך כל הזמן. אתה משתנה, החיים דינמיים ולמי בכלל יש לזמן לעצור, ולהביט פנימה. למי בכלל יש אומץ לעצור, להביט פנימה וגם להתמודד עם הדברים שעלולים להביט בך בחזרה.

מצד שני, זה הרגל רע, למדוד את עצמך רק ביחס לאחרים. אני מקווה שבחירתי ב"אחרים", שחייהם מתועדים ושיש בהם שמץ של משמעות עבור כל מי שניזון מהם וממורשתם התרבותית מפחיתה מעט מההיבט השלילי של הישענות על מודלים רעועים ובלתי ניתנים לחיקוי כמו חברי מועדון ה- 27.

חשבון, בבקשה:

רוברט ג'ונסון, האיש שהמציא את הבלוז, נולד לנסיבות בלתי אפשריות שהכילו, חוץ מעוני מרוד וגזענות, גם חסך מסוים בכישרון. הוא ניחן באומץ וכנראה במידה מספקת של נחישות, שליוו אותו כשהחליט להגשים את ייעודו. אלו תכונות שראוי לאמץ, וכשהן גובו באמונתו של ג'ונסון בעצמו (ובעזרתו של השטן) הן יצרו אגדה שחיה הרבה אחרי גיבורה ומוסיקה שמתעלה הרבה מעל יוצריה.

אחריו למות, היה זה בריאן ג'ונס. אז – ילד יפה ומוסיקאי מוכשר, ובמותו – מייסד להקת הרולינג סטונז המודח, ו… נרקומן. עדינותו ואדישותו של האיש לא איפשרו לו להתמודד עם שניים מהאגואים הגדולים ביותר בעולם הרוק – קית' ריצ'רדס ומיג ג'אגר – והוא נדחק הצידה, מהלהקה, ומחייו שלו. התאמצתי למצוא נקודה ראויה לציון בחייו של האיש, אבל לא בטוח שצריך נוכח העובדה שאלמלא הוא, עולם המוסיקה היה נשאר כיתה. מה שבטוח – אל תעשו סמים. ואם כבר עשיתם – אל תכנסו לבריכה כשאתם עדיין מסטולים.

שפם. לפני הכל, אני מציע לכם לגדל שפם. זה עבד נהדר עבור ג'ימי הנדריקס, שחי ויצר תחת לחצים אדירים. לחצים, שאולי יכול היה להתמודד איתם אם היה פוגש את ההצלחה מאוחר יותר בחייו. הבן אדם המציא מחדש את הגיטרה, ונדמה שעצם היותו הכריחה את שאר המוסיקאים הפעילים באותה תקופה להתאמץ קצת יותר. הנדריקס הוכיח תושייה רבה בחייו ובמוסיקה שלו וסירב לקפוא על שמריו (כפי שאפשר לקרוא כאן). הוא היה קולו של דור שלם והשראתו שימשה רוח גבית לכמה מהתהפוכות המשמעותיות באמריקה של המאה ה- 20.

מכנסי עור זו הרפתקה נחמדה שהייתי מציע להימנע ממנה, לפחות עד שאוגוסט יסתיים, אך למרבה המזל, חייו של ג'ים מוריסון לא הסתכמו בכמה אמירות אופנתיות שנויות במחלוקת. הבן אדם קרא תיגר על כל תפיסה קונבנציונלית של ההוויה האנושית – החל מבחירתו שלא לצרף נגן בס ללהקה ועד ההזמנה הפתוחה למעריציו למרוד במציאות שלהם ולהתקדם בחייהם דרך התגברות על פחדים. רוק'נ'רול היה רק פלטפורמה לפריסת ה"אני מאמין" שלו. מעבר ללקח המתבקש "לא לסמוך על מילה של נרקומנית" (שאפשר ללמוד כאן), מוריסון היה מוסיקאי חרוץ. האמת שלו לא נולדה בראשו, בוקר אחד, ואז שוחזרה אינספור פעמים מעל במות העולם. היא נוסחה והשתנתה במשך 10 שנות יצירה אינטנסיביות שאפשרו לו לחדד את מסריו ולחיות לפיהם. עבודה קשה, בקיצור.

אחרון ברשימה, והאמן שחייתי לראותו מת, הוא קורט קוביין. בחירתו להקדיש את מכתב ההתאבדות שלו לחברו הדמיוני מימי בית ספר אולי מעידה על המצב בו היה שרוי כשכתב אותו. לדעתי היא מעידה גם על דבר נוסף: זה בסדר להרגיש.

זה בסדר, לגבר, להתחיל משפט ב "אני מרגיש", ולא ב "אני חושב".
הכתיבה של קוביין, הנגינה שלו והמוות שלו – היו כולם תוצאות של המרחק הקצר בין איך שהרגיש לבין רצונו לבטא זאת. זה שינוי רציני בתולדות ההוויה הגברית שאני מתיימר לעסוק בה כאן, ואני מאמין, באמת, שהיכולת להתמודד עם רגשות ולנתב אותם היא המפרידה בין הילד, לבין הגבר: עבור גבר, איפוק ושליטה צריכים להיות רק כלים להתמודדות, ולא דרך חיים.

קוביין מסמל בעיני את המרחק שעשינו מהמודלים הגבריים הראשונים, קרי המזג והכוחניים לבין מצבינו כיום, מבולבל ככל שיהיה. הוא נמצא במקום אפשרי באמצע, בין הגבר שאיבד כל סממן לגבריותו ובין הגבר שמתכחש להווייתו האמיתית, כחלק מאיזה סדר חברתי שאליו הוא נולד ושאיתו הוא בוחר לשתף פעולה, מבועת מהתוצאות האפשרויות של מרד, אם הוא בכלל מעלה את האפשרות הזו במחשבתו. קוביין תמצת זאת יפה,כשאמר:

"לנסות להיות מישהו אחר זה בזבוז של האדם שאתה"

ועוד משהו: ביום רביעי, ה 24.8, פורסם במוסף גלריה של עיתון הארץ אייטם קצרצר, 53 מילים, על "ביצים". אני לא יודע מי מהקוראים היה אחראי לכך, אבל תודה – זו מחמאה גדולה.

~ אפשר, וכדאי להירשם ל"ביצים"(צד שמאל למעלה, מעל השור הגברי) ~
הבלוג מתעדכן פעם בשבוע ונשבע לעולם לא להעביר את כתובות המייל של מנויו לאתרים מפוקפקים.

 
4 תגובות

פורסם ע"י ב- 27/08/2011 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , , ,