RSS

תגית: קאובוי

על הקשר בין ערסים, אשת ראש הממשלה וקאובויים

על הקשר בין ערסים, אשת ראש הממשלה וקאובויים

המכונאי, איש העסקים, האופנוען, הגנגסטר והחייל. הספורטאי, הרוק סטאר, הסופר, המלח, האביר או הגולש. הגנדרן, האמן, הנסיך, הבלש או גיבור-העל, אף אחד מהייצוגים האלו לא מסמלים את הגבריות באותה עקביות והצלחה כמו שעושה הקאובוי.

אנשי עסקים שזכו לחשיפה עצומה לא הפכו לאייקונים גבריים. אופנוענים כריזמתיים הפכו ללא יותר מאשר סגנון לבוש. גנגסטרים שהתנהגו כאילו העולם שלהם החווירו ליד הקאובוי. הסופר המיוסר הפך מושא ללעג, נלחם בשדים שהם פרי דמיונו. האביר נעלם כמו התרבות שהולידה אותו והמלח מת ממחלת מין, הגולש הפך סמל לעצלנות וסמים קלים ולאף אחד אין ציפיות אמיתיות מגיבורי העל, בטח לא כל עוד הם לובשים טייץ וגלימה, אבל הקאובוי? הוא כאן.

המיתוס של הקאובוי הוא הנרטיב שגברים היו מאמצים לעצמם לו יכלו. בדמותו הוא מנסח את המניפסט של האגו ושל העצמאות. מה זה קאובוי? במישור המעשי הוא רועה צאן משוכלל. הוא מטפל בבקר, הוא מניח גדרות, הוא חי בפשטות, הוא לובש כובע רחב שוליים, מגפיים וחגורה עם אבזם בגודל של צלחת פסח.

במישור הפילוסופי, הקאובוי הוא גבר שמבלה את חייו ברתימת הטבע לצרכיו תוך שהוא נתון לחסדיו. פניו תמיד מספרות את סיפור שהכובע שלו עוזר להסתיר. הבדידות המזהרת שאופפת אותו, המסתורין, מאפשרים לנו למלא את החללים בדמותו עם תכנים של מחשבותינו אנו, בדומה למבחנים השלמת משפטים. הוא רכוב על סוסו ונישא על גבי תחושת צדק שלא זקוקה למערכת משפט שתגבה אותה, ושאין בכוונתו להיכנע לתכתיביה. הוא אף פעם לא חסר אונים. הקאובוי הוא הנסיך, רק בלי הרומנטיקה, ו… הוא קיים בעיקר בסרטים.

אני יודע את זה, כי נסעתי לבדוק. פעמיים.

בפעם האחרונה ביליתי 4 ימים בגן עדן לקאובויים: אליפות העולם בבר-בי-קיו, בטקסס. אחרי שעזבתי התקיימה שם גם תצוגת בקר וצאן, ואליפות העולם ברודיאו באולם סגור. 500 קבוצות מרחבי העולם הקימו אוהלים וחגגו שם, טקסס סטייל, ואני הבנתי שם משהו: מזה עשרות שנים שאנחנו ניזונים על ידי העתקים חיוורים או שיבוטים מוגזמים של תרבות שמעולם לא הייתה אפילו אפשרות עבורינו, ולא נותנים לעובדה הזו להפריע לדימוי לשגשג. בודריאר נתן לזה שם, סימולקרה (simulacra):

מציאות ללא מקור כתחליף לעולם אשר אינו קיים עוד או כזה שלא היה קיים מעולם, או לחילופין, מושג ללא מושא בעולם הממשי.

ובעברית? העתק ללא מקור. אשליה. חבר מכוכב אחר שבמקרה מדבר בשפה שאנחנו יכולים לזהות. כמו בפוסט על בארבי ועל בעיית הזיקפה של סופרמן, ובדומה לבובה הזו שנוצרה כהעתק לאישה ומזוהה ככזו, אף שלמעשה נשים כאלו אינן קיימות ולא היו קיימות, הקאובוי, התפאורה שהולידה אותו והמשמעות האמיתית של תפקידו בעולם כמעט ונעלמו.

העלילות שבתוכן קאובויים מגיעים לגדולה או נהרגים כלאחר יד הן מופרכות (מגן על העיירה מכנופיית פושעים, מקדיש את חייו לנקמת שמם של הוריו/אחיו/פלגשיו וכו'). גם הסביבה בה הוא מתקיים דמיונית: החוק הוא במקרה הטוב המלצה ובמקרה הרע מכשול שיש להסיר (אני אומר את זה ונזכר שיש לי חוב של 250 שקל לעיריית ירושלים על חניה בניגוד להוראות השילוט) ולמעשה, בין הגבר של היום ובין הקאובוי אין כמעט וכלום, למעט, ורק במקרים בודדים, מגפיים. אולי סוס.

ובכל זאת – הקאובוי מגלם, בהצלחה, נטיות פאשיסטיות שהולכות ומתרבות (אני השליט של ממלכתי, אני הוא החוק). הפאשיזם הוא גם מרידה בסדר הקיים, בדמוקרטיה, ברוב, באחר. הפאשיזם, כשהוא מגולם על ידי קאובוי שרוכב על סוס לעבר השקיעה, הוא למעשה המקום בו אינדיבידואליזם פוגש לאומנות. במקרה הזה הלאומנות היא למעשה האגו הגברי. היא האמת היחידה האפשרית. האגו הגברי זו הממלכה שעליה הקאובוי המודרני מגן, והיופי של ממלכה זו הוא בכך שגבולותיה הם הגבולות שמסמן הקאובוי לעצמו, בעצמו, כשהשאלה מתי ואיך לאכוף כל הפרה של הריבונות הזו נתונה אך ורק להחלטתו.

במובן מסויים, הביטויים השכיחים של הקאובוי כיום הם ערסים ועבריינים: הם מעמידים פנים של מי שחיים לפי חוקיהם בלבד. הם מורדים בכולם ובהכל, אך מרכינים ראשם לקבלת ברכתו של רב כזה או אחר. הם יחליטו בעצמם מתי גניבה היא פשע ומתי היא מעשה רובין הוד והם יסרבו לקבל את מרותה של מערכת חוק ומשפט שתחשוב אחרת מהם. הם ידקרו את מי שיסתכל על האישה שלהם בצורה הלא נכונה, אבל בתכלס' יתייחסו אליה כאל עוד גולגולת על החגורה שלהם (פוסט על ערסים ואהבה בעתיד).

האגו זו ממלכה דמיונית-למחצה שאנחנו משוטטים על גבולותיה, הודפים מסיגי גבול. האגו משול למדינה שמקיימת קשר עם מדינות שכנות כשזה מתאים לה ומנתקת יחסים דיפלומטיים כשאלו אינם תורמים למטרותיה. האגו אינו כפוף לערכים אוניברסאליים והוא לא דרוש לערוך הבחנות בין טוב לרע. האגו יכול להעלים עין מדברים מסוימים ולהדגיש אחרים, והכל כדי לשרת את מטרתו. כן, אני יודע. גם לי זה מזכיר את אשתו של ראש הממשלה.

ככלי שרת בידיהם של פורעי חוק, הדימוי של הקאובוי הוא הרסני, אך עבור גברים שמחפשים את דרכם בעולם, עבור אלו שעדיין מגבשים אמירה אישית, עבור אלה שעדיין מסדרים את היררכיית החשיבויות שלהם, הקאובוי הוא דימוי הכרחי: הוא העצמאות הרגשית, הרוחנית והכלכלית. הוא משל שמוסר ההשכל שלו הוא "היה עצמך, והיה נכון לשלם את המחיר על כך". יותר מזה, מוסר ההשכל הוא גם ההבטחה שהמחיר שגבר ישלם על המשך שלטונו בממלכתו יהיה שווה את התמורה, והרי מה יכול להתחרות בהבטחה לחופש מוחלט?

חופש מוחלט. זה יומרני, אני יודע, אבל זה אפשרי. קיימים שני סוגים של חופש: החופש השלילי, והחופש החיובי. החופש השלילי הוא "החופש מ…". זהו חופש מעול, מאילוצים והגבלות שמקורם בגורמים חיצוניים. החופש החיובי הוא "החופש ל…", לפיו רק אחרי שאדם זכה לחופש חיצוני הוא יכול לחוות חופש פנימי, שהוא החופש להיות, לעשות, להגיב לרצונותיו ולשאוף למיצויו כאדם וכגבר. הגבר שמציאות חייו היא תוצאת חיבורם של שני סוגי החופש האלו הוא הקרוב ביותר לקאובוי מודרני, וזה לא חשוב אם הוא רואה חשבון, ברמן או או מציל בבריכה העירונית.

זה סוד קסמו של הקאובוי וזו הסיבה שדמותו של היא הייצוג הדומיננטי ביותר לכל מה שגברי ולכל מה שגבר יכול להיות.

בחודש הבא "ביצים" חוגג שנה לעלייתו לאוויר, ושינויים רבים מתוכננים. אם אתם רוצים לקחת חלק בעיצוב פניו של האתר החדש, התכנים שהוא יעסוק בהם והאנשים שיכתבו אותם (או להיות האנשים האלו) שלחו הודעה דרך הדף של ביצים בפייסבוק.

בימים הקרובים תושלם הקמתו של הצוות שיחד איתי ימשיך לחקור להגיש לקוראיו את התכנים המקוריים והאיכותיים ביותר שעוסקים בחקר החוויה הגברית לסוגיה.

 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- 03/03/2012 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , , , , , ,