ביום רביעי בערב, מצאתי את עצמי נוסע נגד כיוון התנועה ומתעלם מהסימונים על הכביש עד שהצלחתי להתמקם בנוחות בתוך מה שאמור להיות חניה על דרך יפו. למרות איחור של כמעט שעה אני מתעכב עוד כמה דקות באוטו כדי לסיים לשמוע את החדשות, ומתמסר לנימה מבשרת הרעות של הכתבים השונים. המיעוט היחסי של ההתרחשויות לא הפריע לכתבים לשמור על הקצב הגבוה וטרגדיה משפחתית פינתה מקומה לדיווח מהשטח שאחריו הגיע סיכום הביניים והכל בטון של סוף העולם. אם לא להיות במילואים, לפחות כן להיות בחרדות, חשבתי לעצמי, ודוממתי את הרכב. נכנסתי לבניין מטונף וניסיתי למצוא את המדרגות. גיבוב של תיבות דואר וזבל קמעונאי בדיוור ישיר הציף איזה מעבר, וניחשתי שמשם עולים למעלה. ידעתי שאני צריך לחפש בקומה 1 את הדלת האחרונה משמאל, ואחרי דילוג בין מפלסים וכמעט מעידה על שקית זבל רטובה, התייצבתי מול שלט שעליו נכתב: "דלת אחרונה משמאל".
נכנסתי פנימה ואי אפשר היה לטעות – הצחוק המתגלגל מהמרפסת היה שייך לרון, ולמשמע צחוקו כבר היה לי ברור שהוא נשען לאחור עם הבעת התינוק-שעומד-להטיל-ביצה שלו. סקרתי את הדירה וגיליתי את התפאורה האופיינית לערב שכזה: דירת סטודיו ערומה עם קצת פוסטרים, ברקע איזה בוב מארלי ובאוויר ריח של בשר צלוי. נכנסתי פנימה ואחרי הסיבוב של החיבוקים תפסתי מקום, וניסיתי להתכייל על התדר של השיחה. 5 דקות בתוך הבירה, אני עדיין לא מבין מי נגד מי. שיחות צולבות, סמול טוק מתנגש עם ויכוח פוליטי, יותם מנגן משהו על הגיטרה שמתנגש עם המוסיקה מהמערכת וכולם נכנעים להתרגשות של הפגישה המחודשת. העיניים של שוגי מחפשות אותי ואני מפסיק לרדוף אחרי הזנב של שיחות אחרות וממקד בנסיך התימני את כל הקשב שלי, מנסה להבין מה הוא עושה עם החיים שלו ולהסביר את מה שבחרתי לעשות עם שלי.
עברו כמה חודשים מאז מפגש הצוות האחרו וגם אז זה בטח היה בחתונה, כך שהיה לנו הרבה קאצ'ינג אפ לעשות, רק שעם האנדרלמוסיה של חירנ"יקים שיכורים למחצה ומרוגשים לחלוטין לא היה לנו סיכוי. כשהתעייפנו לדבר כולם ביחד, פנינו לאלכס שיארגן שתהיה פה שיחה. הוא הכריז שכל אחד מדבר רצוף במשך דקה, ולאחר מכן עושים עוד סבב, רק של שאלות. מסרתי לשוגי את פותחן הבקבוקים ואמרתי לו, בצחוק, שרק מי שמחזיק את הפותחן יכול להיפתח וכל השאר צריכים להיות בשקט. הוא התחיל לדבר וזה לקח חצי דקה יותר ממה שחשבתי עד שהשיחה הידרדרה לסקס. בגלל הקצבת הזמן של אלכס השאלה "גמרת לה בפה?" נותרה ללא מענה ועברנו אל מיכאל.
מיכאל לא הצליח להשלים משפט. מבול של שאלות והתפרצויות מלודיות של יותם עם הגיטרה סירסו את התרגיל הקטן שלנו, אבל מעט האינפורמציה שדלינו מיקמה את מיכאל בירושלים עם חברה ושלושה כלבים. "גוד אינאף", חשבתי לעצמי והתור עבר ליותם. הוא לא הסכים לשחק. הוא קרה לנו אנאליים ולא הסכים שההגדרות של המשחק יחולו עליו. זרמנו איתו כי כולם היו סקרנים לדעת מה קורה עם הג'ף באקלי הישראלי וגילינו שהוא אוטוטו מתחיל לצלם סדרת בישול עבור אחד הערוצים. חוץ מזה, הוא רווק, הוא חושב שהתחלקנו על השכל עם המשחק הזה, והופה, תורי.
הרגשתי כאילו יש לי מעט מאוד בשורות לחלוק עם הצוות. הפורומים האלו תמיד קשים לי. השתחררתי רע מהצבא אז כשהתחלתי לדבר נצמדתי לנוסח של הקורות חיים. הרצתי את הפעילות שלי בחודשים האחרונים, מקפיד להישאר ברמה האימפורמטיבית. כשסיפרתי שאני גר בעג'מי התחיל ויכוח על כיווני השמים ומיקומה היחסי של השכונה. כרגיל במקרים כאלו, פנינו אל פלס, שהיה הנווט הראשי ועד היום אחראי על רוחות השמים. הוא אומנם הכריע, אבל כשזה קרה נותרו לי רק שניות בודדות לדבר, אז יריתי בקצב של ראפר: משרד-פרסום-מרתון-ביצים-שפם-והזמן-שלי-עבר.
למרות שהשתדלנו להתעלם מזה, הייתה באוויר הרגשה שעוד רגע עולים על מדים. הנוסטלגיה ניצחה את כל השמאלניות שצברנו בשנים שמאז השחרור. 10 דקות איתם והתקווה לא ללבוש מדים יותר לעולם התמוגגה. המפגשים האלו תמיד קצרים מידי. תמיד נשאר משהו שלא נאמר, סיפור שלא שוחזר במלואו ובדיחה פרטית שלא העלינו מהקבר. וכשאני אומר קבר, אני מתכוון לאשכרה קבר. לכולם יש צמרמורת כשאנחנו נזכרים במוות של חבר שהיה בדיחה גרועה שהפכה למציאות גרועה עוד יותר. רק ליותם אין צמרמורת. הוא היה שם כשהמוות הזה קרם עור וגידים. או, בעצם, פשט אותם, אם להיות נאמן לתוצאות התחקיר שפורסם בסוף המלחמה. הוא שואל את כולם אם אנחנו רוצים שבמקום המשחק המפגר של אלכס כל אחד יספר על ה PTSD שלו. נדמה היה שלרגע שקלנו את ההצעה, אבל מבט חטוף בשעונים הבהיר לנו שלא כדאי לפתוח את זה. עד שהיינו מסיימים לדבר כבר היו מגיעים צווי המילואים ואנחנו היינו מנשלחים בחזרה אל היחידות כדי לשוב ולהצטייד בעוד קצת מהקסם הארצישראלי הזה. בכל זאת, סביר להניח שכולנו נעלה בחכה כשהקברניטים ידוגו 75,000 חיילי מילואים.
* ההרצאה שמתוכננת ל-21 בנובמבר מתקיימת כרגיל!
** אירועי 'מובמבר' מתקיימים גם הם, כרגיל!
~ דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~
ביצים 