RSS

תגית: מוסיקה

גבריות ומטריות: מדריך לגברים שאוהבים כשרטוב

גבריות ומטריות: מדריך לגברים שאוהבים כשרטוב

חורף מביא איתו כמה הנאות שגם המושלמים בימי הקיץ אינם יכולים להן. מזג האוויר הקודר, הסגרירי, כולו אומר התכנסות וחשבון נפש. הוא מזמין התבודדות באותה המידה שהוא מזמין ביחד. הרבה יותר כיף להתחבק. הרבה יותר קל להתרכז. העולם והסחות הדעת שבו מורידים הילוך. אפשר, וכדאי, לשתות וויסקי. לא כל טיול לקיוסק הופך לסאונה רטובה. אפשר לנשום, בלי לפחד להזיע. וזה ממשיך: בחורף יש גם את התפוזים של תחילת העונה וסחלב חם עם קינמון וקצת בוטנים מפוררים בלמעלה שלו… טעים.

ויש גם מרקים. כבדים וסמיכים. לשתות מרק זו מדיטציה – צריך לשמור על המרק שלא יטפטף מהכף העולה על גדותיה, וזה דורש ריכוז. בקיץ אין שום סיבה להתעמק כל כך בפעולה כה פשוטה ויומיומית. בחורף אפשר גם לנעול מגפיים, ובכלל – אפשר להתלבש כמו שצריך ולהוציא מהארון את הסוודרים של סבא, צעיפים ומעילים. זה גם הכי קרוב שישראל תגיע לאיחוד האירופי בעתיד הנראה לעין.

אפילו מוסיקה בחורף זו חוויה אחרת. כשאתה יודע שהסיכוי שתפגוש חברים קלוש, אתה נוטה להקפיד יותר בבחירות המוסיקליות שלך. אתה שומע אלבומים עד הסוף. אתה גונב עוד כמה רגעים במיטה כל בוקר. וכשאתה כבר יוצא מהמיטה עם כוס קפה חזק ומתוק, המזגן באוטו נותן עבודה והחלון פתוח רק טיפ טיפה… הכל מריח טוב יותר. הבעיה מתחילה כשיצאת מהאוטו. יורד גשם, ושאלה נצחית תלויה באוויר הקר: "לקחת מטריה?"

הדילמה הזו ניעורה בראשי (יותר נכון – "על ראשי") מוקדם יותר השבוע. יצאתי מהמשרד כדי להביא איזה אוכל, וכמובן שלא לקחתי איתי מטריה. את הגשם זה לא הרשים, ונרטבתי כהוגן. את שאר יום העבודה ביליתי בלייבש את הגרביים, הנעליים והמעיל על רדיאטור בגודל של סמארטפון. למחרת למדתי לקח, וטרחתי לסחוב מטריה, למקרה ואצטרך אותה. יצאתי מחדר הכושר ובפני הייתה הליכה של 10 דקות. ירד גשם, לא מספיק בשביל לפתוח את המטריה, אך מספיק בשביל שארטב. עם יום עבודה שלם לפני, החלטתי להניח בצד שיקולים אופנתיים, ופתחתי את המטריה. זה היה כישלון. משב רוח אחד והמטריה התקפלה לתוך עצמה, הזרועות שלה שבורות ויריעת הניילון שלה מדליפה לי מים ישר לתוך הגב, ברווח שבין החולצה לגוף.

לבוש במעיל הרפתקאות חום, שמתחתיו סוודר סגול עם צווארון עבה, ג'ינס טוב וזוג מגפיים של LUCCHESE, הייתי במיטבי, והמטריה הרסה את הכל. הביטחון שגבר חש כשהוא לבוש במיטב בגדיו פשוט נעלם, בנוכחותה של מטריה. ואז, הבנתי: אם מספיק גשום בחוץ בשביל שתצטרך מטריה – אין באמת סיבה לצאת החוצה. ובכל זאת, כמו שכל חי"רניק יודע, אין דבר מבאס יותר מגרביים רטובים (רטובות?), ולכן, חייבים להוסיף הסתייגות מעשית לקביעה הנ"ל, והנה היא לפניכם.

סוף מעשה במטריה תחילה:

מטריה, למה כן:

  • סקס: דלקת ריאות זה לא סקסי.
  • פוליטיקה: אם אירופה לא תבוא לישראל, ישראל יכולה לעשות בכאילו.
  • רומנטיקה: זה כיף (או לפחות, כך קובע קיפי), ללכת בזוג תחת מטריה.

מטריה, למה לא:

  • סטטיסטיקה: הסיכוי שהמטריה תישבר גדול יותר מהסיכוי שירד כאן גשם.
  • פרקטיקה: לסחוב אותה כשלא יורד גשם זה כאב ראש רציני.
  • תדמית: קלינט איסטווד מעולם לא נצפה עם מטריה. או עם דלקת ריאות. והוא בן 81.

בדומה להתנהגויות גבריות אחרות, הבעלות על מטריה היא מעשה אלטרואיסטי שאנו מקיימים רק בכדי להיטיב עם סביבתנו, וכמו השרוולים המקופלים בצבא, גם לאקט הג'נטלמני של השאלת המטריה יש ערך רק כשיש בסביבה מישהי שעלולה להתרשם מזה. זה מגוחך, זה פרימיטיבי, וזה חלק מה DNA שלנו, ולכן יש להצטייד במטריה טובה באמת שלא תהפוך מעשה של אבירות למעשה של התקררות. מטריות מהסוג הטוב ניתן למצוא בחנויות בגדים או בחנויות של מתנות לגבר. רק תיזהרו לא להתבלבל ולקנות חרב סמוראית במקום, שכן זה אפילו פחות גברי (ופחות שימושי) ממטריה בישראל.

ועכשיו, למשהו אחר לגמרי:

השבוע פגשתי חבר, שסיפר לי את הסיפור הבא: מזה כמה חודשים שהוא מתכונן להקלטת אלבום, ביחד עם חבר נוסף, שאותו אני מכיר רק מסיפורים. הם החליטו ללכת עד הסוף עם העניין לפני שיתחייבו ללימודים ועבודות של מבוגרים. הכסף מהפיקדון, שאמור היה לשלם על הלימודים שלהם, נמשך מהבנק בתירוץ של "הקמת עסק" ולמעשה שילם על הציוד, על שעות האולפן ועל המחייה שלהם, בזמן שהם כותבים ומלחינים חומרים לאלבום.

לפני בערך שבוע הם ערכו חזרה גנרלית אחרונה, שאחריה הם תכננו להיכנס לסוף שבוע שלם באולפן. כשסיימו לנגן את השירים במלואם ובסדר בו הם יקליטו אותם למחרת, הם יצאו להתאוורר באיזה פאב. כל אחד שקע בבירה שלו וכעבור כמה זמן הם נפרדו. דין חתך לדירה ולאון נשאר לשתות. הם סיכמו שהראשון שמתעורר מעיר את השני ונפרדו בלי יותר מידי טקס בישבן.

דין התעורר רק כשהיה חם מידי להישאר במיטה, וכשהביט בשעון הבין שמשהו לא לגמרי בסדר. עם קמטים של שינה על הפרצוף הוא קרא ללאון, שלא ענה. דרך עיניים מפוצצות משינה הוא ראה שהחדר של לאון ריק ושהסלון נמצא באותו המצב בו הם השאירו אותו כשסיימו לנגן, ערב לפני. הטלפון של לאון היה סגור. בנקודה הזו דין הפסיק לדבר, ואני ניסיתי לשתוק כדי שימשיך.

ראיתי אותו מנסה להגיד משהו, אבל שום מילה לא יצאה. הבנתי שהוא קצת חנוק, והמשכתי לשתוק. "אחר כך מצאתי פתק בתוך המקרר", הוא המשיך לבסוף. "לא ליד המקרר, לא על המקרר, אלא בתוך המקרר". הוא אמר וניסה לצחוק. הגיחוך המאולץ שלו לא הפך לצחוק, והוא ויתר. בפתק שהשאיר לאון היה כתוב: "לטירוף הזה יש מחיר, ולא היה לי עודף. אני בטוח שתבין אותי, לאון".

שאלתי את דין מה זה אומר, והוא ענה: ש"אין לי מושג מה הפסיכי הזה רוצה להגיד". באותו הערב הגיע שליח, עם מעטפה עבורו, ובתוכה דיסק. דין הכניס את הדיסק למחשב והופתע לשמוע את החזרה הגנרלית שלהם מתנגנת. מאז עברו עשרה ימים, ולאון טרם יצר קשר, עד הבוקר. במייל שנשלח מכתובת שדין לא הכיר היה כתוב כך:

"דין,

יא פולניה, דירבלאק, אני מקווה שלא התקשרת למשטרה. אני מצטער להשאיר אותך ככה עם המכנסיים למטה, אבל לא ידעתי איך עוד לעשות את זה. בטח כבר קבלת את החומרים שלנו ואם תשמע אותם מספיק פעמים תוכל אולי להבין איפה אני ולמה הלכתי לשם, לאון".

ביקשתי לשמוע את ההחומרים המוקלטים ודין שלח כמה שירים שנשמעו לו מספיק טובים. באחד מהם מופיע המשפט: "יש אלף דרכים להפיק כאב ממטריה", ואפשר למצוא אותו כאן:

 
8 תגובות

פורסם ע"י ב- 19/11/2011 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , , , ,