RSS

תגית: מובמבר

השפם נמצא בתוכך: מובמבר 2012, הסוף

טל שמואלי מובמבר 2012חודש של גידול שפם ותשומת לב בלתי פוסקת הגיעו לסיומם הרשמי אתמול בלילה, שעה שהתכנסנו לחגוג את סופו של קמפיין 'מובמבר 2012'. המטרה המוצהרת של הקמפיין היא גיוס כספים והגברת המודעות לבריאות הגבר בכלל, ולסרטן הערמונית בפרט. סרטן הערמונית הוא הסרטן הנפוץ ביותר בקרב גברים, אך אחוזי התמותה הנמוכים ממנו נתפסו כלא מצדיקים קמפיין בקנה גדול. כל מי שיחיה מספיק זמן כנראה ימות מסרטן כלשהו, כך שאי אפשר ואין הצדקה לתפיסה זו. מי שלוקח חלק ב'מובמבר' מגלה שהשפם מייצר מחוייבות אמיתית למטרת הקמפיין. בכל פעם שגבר משופם יושב לאכול בשולחן עם המשפחה שלו, יושבת איתם גם תזכורת למשהו לא-כל-כך-נעים שאסור להתעלם ממנו, וכך גם מי שאינו נמנה על קבוצת הסיכון יכול לקחת חלק במאבק. אם לסכם את החודש הזה אז שיחקנו אותה. ביג טיים.

מידע נוספים על המחלה ניתן למצוא באתר העמותה "חיים עם סרטן הערמונית" שבראשה עומד חנוך מליס, ושפעילה, בהתנדבות, במהלך השנה כולה ומסייעת לחולים ולמחלימים להתמודד.

ועכשיו… לחלק החגיגי באמת. לא ייאמן כמה שותפים לדרך נאספו בשבועות האחרונים. הקמפיין הזה העסיק במשך יותר מחודש, ובהיקף של חצי משרה 4-5 אנשים, בניהם ים רגב, עמרי עופר, בן קול ואורן צור שביט, שתפעלו את האתר, עמוד הפייסבוק וכמובן… את כל הפעילות החוץ-אינטרנטית שלנו. אבל… העבודה שלנו על 'מובמבר' לא הייתה זוכה לחשיפה והתהודה שלה זכה אלמלא ההירתמות של השותפים הבאים:

בראש ובראשונה נמצא מועדון המוג'ו בתל אביב, שרק נפתח לפני כמה שבועות וכבר לקחו אותנו תחת חסותו. לדבר הזה אחראים ג'וש מנסון, שקד מינוסקין, אסף בלוקה ודודי הגבר שחיברו, תפרו והרימו ביחד איתנו את ההפקה המשוגעת הזו. ביחד איתם ומי שתיעדו את הערב הזה עם שני צלמים מוכשרים, אדם פרימר וקובי גרינברג מ'קוביקו צילום מקצועי'.

החימום לאירוע הזה היה ערב "שפם על הבר" שקיימנו בהרלינגר, פאב שמלא באנשים שיודעים להגיד רק "כן", ובראשם אביעד אגמי האלוף והצוות שלו, שהעמידו לרשותנו את כל מה שהיינו צריכים.

מתחת לכל הזוהר והחשיפה הזו היו כמה מנגנונים שפעלו במקביל, הראשון הוא החבר'ה הנהדרים של 'גלאי תקשורת יחסי ציבור' ובמיוחד רונה דיויס, שלקחו את העמותה פרו-בונו וחיברו בנינו ובין הגופים התקשורתיים השונים וליוו אותנו באהבה גדולה עד אירוע הסיום ודרך ראיונות ואייטמים בערוצים 2, 10, 24, 11, 23 ואפילו עם מכבי תל אביב בכדורסל ועיתון 'ידיעות השרון'.

תודה גדולה נוספת שלוחה מכאן לכל מי שכתבו עלינו, צילמו אותנו או הפיצו תכנים שלנו. צריך אומץ ותושיה לקחת נושא איזוטרי כמו 'גידול שפמים למען בריאות הגבר' ולהפוך אותו לאייטמים שלוקחים את עצמם ברצינות: רן יבנאי מגל"צ, ניר גולדשטיין מ'מצמן את מרוץ', רועי פברשטיין מ'הפטריה', רפי ברבירו וחדר החדשות, שחר שילוח מ-XNET, מגפון, קונסטנטין מ10גאג, אילנה ברודו מ'חורים ברשת', גיא חג'ג' מהעונג, תאיר קסלר מהקבוצה "בחורים שווים בין חברות", אלעד שמילוביץ' הנהדר, ואחותי, האחת, היחידה והמפרגנת עד בלי די, נועה שמואלי. תודה רבה רבה על שנרתמתם להפצת התכנים ומתן עזרה במהלך החודש כולו.

אם שכחתי משהו, אנא קבלו את התנצלותי, תקנו אותי וקחו בחשבון שהרבה מהאינטראקציות האלו נעשו בהשפעת אלכוהול. התמונות, המספרים והפעילויות העתידיות שניזום עד הקמפיין הבא יתעדכנו בעמוד של מובמבר ישראל בפייסבוק, ובינתיים, לפרידה, קליק לסרטון שיסביר לכם "איך להרוג שפם" רק אל תתגלחו תוך כדי צפייה (הסרטון מצחיק וחבל שתיפצעו).

תודה אקסטרה ספיישל הולכת למי מכם, קוראי 'ביצים' שנמאס לו לשמוע על העניין הזה עם השפם, ונשאר/ה סבלני ונאמן לבלוג עד עכשיו, ותודה אקסטרה ספיישל עם סוכריות למעלה הולכת אל מי מכם שלקח חלק פעיל בקמפיין. דעו לכם שאתם משמשים כבסיס להצלחה של 'מובמבר' ומסה קריטית בכל אירוע שנערך החודש, ובכלל – אתם הרוח הגבית של העשייה המבורכת הזו והביטחון שלי בכל פעם שאני יוצא להרפתקה כזו. לעוד הרפתקאות ותכנים, הצטרפו אל 'ביצים: החוויה הגברית לסוגיה', בפייסבוק.

*אה, וגם, שכחתי להגיד: זוכרים את תחרות 'סימניית הזהב'? ובכן… ניצחנו.  תודה לכם גם על זה.

מקום ראשון - סימניית הזהב - ביצי - טל שמואלי

 ~ דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 01/12/2012 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , , , , ,

ניוזגבר #3 – הניוזלטר של ביצים

ניוזגבר #3 – הניוזלטר של ביצים

כשהתותחים רועמים, המוזות ממשיכות לנסות. רק שקצת קשה לשמוע בין האזעקות לפיצוצים, בין הקולות שבעד והקולות שנגד. "אין לך מה לבוא לכאן, אנחנו עם 130% גיוס, תעשה לכולנו טובה ותישאר בבית", אמרה קצינת הקישור. היא לא הבינה מה רוצה ממנה איש מילואים בקבוצת הריצה של צה"ל שנזכר, 7 שנים מהשחרור, שיש לו עבר קרבי כלוחם ומפקד. אם הקצינה הייתה שואלת "מה קרה פתאום?", לא הייתי יודע לענות לה. כנראה שאם הייתי עושה ערימה של שיקולים לא ענייניים כמו פוליטיקה ומאצ'ואיזם, מה שהיה נשאר לי ביד זה הרצון להגיע להכרעה כלשהי בשאלת העתיד במדינה הזו. הפרשנות לגבי העתיד הזה עוברת דרך פריזמה שונה אצל כל אחד, אבל הבסיס הוא הרצון להיות 'אחרי זה'. כמו טיפול שיניים שמתחיל להטריד גם כשהוא רק תאריך ביומן. רק תנו לנו להיות 'אחרי זה'. אחרי מה שזה לא יהיה שבצידו השני אפשר יהיה לישון בשקט.

אני לא זוכר אם זה הופיע בסרט או בספר, אבל ב'נסיכה הקסומה' יש רגע גדול. גדול בקטע רע, אבל עדיין, גדול: ווסלי מוצב כפות באותו החדר עם 'המכונה', ויש לו 24 שעות לפני שינסו אותה עליו. הרוזן בעל חמש האצבעות מבין משהו בסיסי בהוויה האנושית: עצם הציפייה למשהו יכולה להעביר בני אדם על דעתם, ולהכאיב לא פחות מאשר הדבר עצמו. משני קצוות הקשת הפוליטית ניצבים בני אדם שיודעים, בוודאות שאין גדולה ממנה, שהחיים לא יכולים להימשך כך: הציפייה לכך שמשהו – כל דבר – יקרה, היא מורטת עצבים, עד כדי טשטוש מוחלט של סולם הערכים שלנו. בסיפור, בסופו של דבר, ווסלי מחובר אל המכונה, והרוזן מפעיל אותה על העצמה הנמוכה ביותר ומבקש ממנו לתאר את שהרגיש, אחרי שנשאבה ממנו שנת חיים אחת. "תהיה כן, זה לטובת הדורות הבאים", הוא מבקש. ווסלי פרץ בבכי שמפתיע את הרוזן, ואף אחד  מהם לא יכול היה לדמיין כמה נוראי זה יהיה כשהמכונה תופעל בעצמתה הגבוהה ביותר. ההישג הגדול ביותר שמכונת ישראל יכולה לשאוף אליו הוא שלעולם לא נדע איך זה יהיה לפעול בעוצמה הגבוהה ביותר.

ובנימה קצת אחרת, הניוזגבר של היום ירכז מעט מכל הדברים שקורים עכשיו במקביל, אבל לא לפני שאבטיח כאן משהו בפומבי: השבועות האחרונים, בין סדרת ההרצאות של "גברים: מין בסכנת הכחדה", 'מובמבר' וגם השגרה הרגילה-אך-מחייבת לא אפשרו לי לכתוב כמה פוסטים שמתבשלים כבר חודשים, בניהם "למה גברים צריכים לקרוא שירה", סדרה שלמה בשם "ארון הבגדים הגברי" ועוד כמה זרעים ששתלתי בראש ועדיין לא הניצו, כמו "קילר אינסטינקט: למה כדאי ואיך להשיג אחד כזה", ואפילו "איך רוק'נ'רול הציל את החיים שלי", אז ההבטחה שלי היא שהם בתנור, ובינתיים, בואו נסיים את החודש השמח ביותר בלוח השנה הגברי כמו שצריך.

משהו להודות עליו: הדבר הראשון ברשימה הוא להגיד תודה לכל מי שהגיע והגיעה להרצאה ביום רביעי האחרון. הייתי מעורער מאוד במהלך היום כולו, וכמוני גם הנוכחים. הפיגוע בתל אביב, רוחות המלחמה המנשבות והביטולים הרבים של חברים שנקראו לדגל או פחדו לצאת מהבית היו מספיק בשביל לפגוע בחוויה, לפחות שלי. סמס, טלפון, מייל, האחד רודף את השני ובכולם השורה התחתונה זהה: "לא הפעם, סליחה". זה מובן, וזה אפילו התבקש, ואני מבטיח הזדמנות נוספת לכל מי שרצה ולא יכל. ההקדמה הזו באה גם להגיד שכל מי שכן הצליח/ה – מעבר לשמחה הרגילה שבמעבר מהאינטרנט לחיים האמיתיים, הנוכחות שלכם הייתה מרגשת בצורה יוצאת דופן. דעו שיש חלקה קטנה עם השם שלכם עליה, ישר באמצע של הלב שלי.

משהו מעניין: כמו שאתם בוודאי כבר יודעים, החודש אנחנו מציינים את 'מובמבר', החודש בו גברים בכל העולם מגדלים שפם על מנת להגביר את המודעות לבריאות הגבר בכלל ולסרטן הערמונית בפרט. אנחנו רוצים לשנות את פני בריאות הגבר בארץ, ועושים זאת על ידי שינוי סמלי ומעורר שיחה בפנים שלנו – גידול שפם. כחלק מהמאמץ אנחנו מקיימים שני אירועים השבוע, הראשון נקרא "שפם על הבר" ובו נשב לשתות בירה ב'הרלינגר', הפאב שהוא הבית של השפם (בן יהודה 69 ת"א). בערב נשמע קצת על פעילות העמותה 'חיים עם סרטן הערמונית', ועל הקמפיין שלנו, ולאחר מכן, אני אתן את ההרצאה "גברים: מין בסכנת הכחדה". הכל באווירה לא רשמית, מחוייכת, ו… שתויה. פרטים על האירוע והרשמה, כאן.

משהו מטורף: אירוע השיא של 'מובמבר' זהה בכל העולם – מסיבת גאלה מטורפת בה כולם מגיעים מחופשים בהתאם לסגנון השפם שלהם, ובה נאספות תרומות שמועברות ישירות לעמותה. השנה נרתמו לעניין החבר'ה של המוג'ו, מועדון תל אביבי חדש וסופר-סקסי שרצה לתת יד. כל הפרטים בהזמנה, וההרשמה (הרשמה = כניסה שהיא תרומה לעמותה+צ'ייסר+שפם חד פעמי למתקשים/ות) דרך עמוד האירוע שלנו. אם אתם רוצים לתקלט, לצלם או להציע רעיונות נוספים ועזרה, דברו איתי, כאן.

משהו מרגש: המיקום של האייטם הקצר הזה בתוך הפוסט לא מרמז על החשיבות שלו, ולמעשה, אם אני נדרש להכריע בין החשיבות שלו ובין החשיבות של שאר הדברים שקורים… אני ממקם אותו ראשון, מתעלם מכל השאר ורק מבקש את תמיכתכם. אבל… מכיוון שעתידו של המין הגברי כולו מונח על המאזניים, ולא רק עתידי ככותב, נאלצתי להתאפק עד לשלב הזה של הניוזגבר:

גיאחה, AKA גיא חג'ג', מ'העונג', אוהב כתיבה מגזינית ופעילות תרבותית עצמאית, ועושה כל שביכולתו לקדם את שני המישורים האלו. הוא יזם תחרות שנקראת "סימניית הזהב" ובו הוא ריכז פוסטים שהוצעו על ידי קוראים כפוסטים הטובים ביותר מהבלוגים העצמאיים, ומתוכם נבחרו 10 מעולים במיוחד, כשאחד מהם ייבחר על ידי גולשים כמצטיין, ויזכה בתואר "סימניית הזהב 2012". גיאחה לא אמר את המילה 'תחרות' ומקפיד להתמוגג, בצדק, מהעובדה שלמעשה יש שם 10 פוסטים מצויינים שיגיעו לקוראים שאולי היו מפספסים אלמלא הוא.

ו…כאן אתם נכנסים לתמונה: אני לא שלחתי שום דבר, אבל מישהו מצא לנכון להמליץ על "יש זרע" שכתבתי בעקבות חווייה מרגשת במיוחד בביצות של לואיזיאנה, והופ, הפוסט מועמד. אני אשמח לזכות להכרה נוספת על הפוסט הזה, כמעט כמו שאשמח לגלות שהמסורת של גיאחה תשגשג ותנגיש טקסטים מעולים של בלוגרים עצמאיים לקהל קוראים גדול יותר. תקראו את מה שנראה לכם מעניין ותצביעו לפוסט שאתם מאמינים שראוי לקול שלכם. ההצבעה מסתיימת ביום חמישי, ככה שיש לכם מה לקרוא לכל ערב בשבוע, כולל הפסקות שירותים. כל מה שאתם צריכים לדעת נמצא בקישור הזה ואם אתם נהנים מ'ביצים' וממה שהולך כאן, זה יהיה נהדר אם תבחרו להביע את זה בצורת הצבעה עבור הפוסט "יש זרע".

משהו לסיום: בתוך כל החורף הזה, רגע אחרי האזעקות, מצאתי את עצמי באזכרה בבית עלמין צבאי. חורף על אמת, כולם חנוטים במעילים וצעיפים, הכל שחור, חום, ירוק, ואפור. מאוד קודר ומאוד אחיד, כיאה למעמד. הרוח שרקה ולאט לאט הצטרף אליה גם טפטוף סולידי שהלך והתגבר. הרעשים של המטריות הנפתחות גברו על קולות הנואמים, ובתוך ים-האדם הקודר הזה היה מוזר לראות את המטריות הצבעוניות, השמחות האלו. חלקן היו מטריות שבכלל לא נועדו להיפתח, אלא רק לשכב באוטו למקרה ויצטרכו אותן… ציורים של וולט דיסני, מטריות ילדים שקופות, וגם סתם, שברי מטריות מזדקרים שזו הייתה שעתם האחרונה.

נשגבת ממני הסיבה בגינה באירועים מהסוג הזה מי שהכיר את המנוח הכי פחות, מדבר הכי הרבה. סגנית ראש העיר לשעבר שבכלל לא הכירה אותו, עדיין הרשתה לעצמה לתת נאום ארוך וחלול. מזל שהאל מלא הרחמים קטע אותה ובישר את סופו של הטקס. שמונה שנים לפני הטקס הזה, נולד הפוסט 'זובי תקבל' שקטע מתוכו יסיים את הניוזגבר השלישי.

"בשבעה שלו הייתי מאוד נבוך אפילו שידעתי בדיוק מה להגיד, ולמי ללחוץ ידיים. ידעתי גם מתי להרפות ואת מי מחבקים, ובאיזה סדר. החיוכים שלי היו מנומסים, בלי שיניים, אבל מספיקים בשביל להגיד "אני כאן" או "הכל יהיה בסדר", למרות שידעתי שאלו שקרים. כולנו ידענו שאלו שקרים, אבל העמדנו פנים שהכול באמת יהיה בסדר, ובשביל להפוך את העמדת הפנים לאמינה, הקפדנו מאוד: בלי בכי."

 ~ דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

תודה.

קודם כל, וואו: ביום רביעי התקיימה ההרצאה "גברים: מין בסכנת הכחדה", שסיכמה כמה מהבולטים בנושאים שנדונו בבלוג מאז שעלה לאוויר, ב-1 לאפריל 2011 ואני לא יכול להמשיך הלאה בלי להודות למי שהגיע/ה ל'בית בנמל' ביום רביעי והביע תמיכה בתרגיל הכתיבה הזה שלי, שהפך לכרטיס הביקור שלי באינטרנט, כרטיס הטיסה שלי בשמי הנפש וכרטיס הכניסה שלי לחייהם של אנשים כה רבים שלא הייתי מכיר בשום דרך אחרת.

למיקום ברצף התודות אין חשיבות מיוחדת, הוא אסוציאטיבי לחלוטין, אבל הוא חייב להתחיל עם אחד, גיא חג'ג'. כמעט מהרגע הראשון גיאחה תמך בי מוראלית ואינטלקטואלית, כשהאזכורים שלו את 'ביצים' בבלוג שלו חשפו אותי לקהלים שלא הייתי מגיע אליהם בחיים, אבל יותר מזה – אחרי כל המילים החמות והחיבוקים הוא גם טרח לעשות עוד משהו, וזה להגיד לי את האמת. במקרה של גיאחה האמת היא תמיד קצת יותר ממה שהעין משגת ועם התיווך שלו היא הופכת גם לכלי עבודה. אם אתם עדיין לא מכירים את האיש ופועלו, כנסו לעמוד של "העונג" בפייסבוק ותקבלו את כל מה שטוב בעולם (ושיש לו קישור) הישר לווריד.

תודה רבה גם להורים, קוראים, חברים ומחוללי ההשראה הרבים שבאו וסמכו עלי עם הזמן שלהם והאהבה שלהם: אמא-אבא-נועה, דורון ורחל אשכנזי שחוץ מלהלביש אותי יפה יודעים גם לפרגן. לאדון רגב שהוא כוכב ים שמצליח לזהור כאילו היה כוכב שביט. מולי, מילה שלך עושה לי הרבה טוב. תודה גם לחבר'ה מהמכינה שפעם היו חניכים שלי ועד היום עושים לי בית ספר, ולאיה, תאיר, רגליים וכנפיים – אתן נהדרות. מוטולה, כל זה לא היה קורה בלעדיך וחצי מזה קרה בגללך. כומי, דנה, שירי ושמילו, אתם הדלק של היומיום שלי. בעז, נאוה, אתם אי של שפיות ומגדלור של נאמנות. תודה אקסטרה ספיישל לכל מי שהימר עלי הזמן שלו וניצח פקקים, מגרשי חניה מלאים וטעויות בניווט כדי לקחת חלק ביום רביעי, ובכלל.

'גברים: מין בסכנת הכחדה' #2: הספריה של 'בית בנמל' יכולה להכיל 50 איש בלחץ, ו-60 איש בחוסר נוחות. זה אומר שמספר דומה של נרשמים לא יכול היה לקחת חלק בהרצאה הראשונה והחלטתי לקיים עוד אחת ב-21 לחודש, באותו המקום ובאותו הפורמט. ההזמנה מצורפת כאן, אז רק אדגיש שבשביל להירשם צריך לשלוח אלי מייל עם שם וכמות המקומות שתרצו שאשריין, לכתובת: beytzim.blog@gmail.com. כנסו גם לעמוד האירוע בפייסבוק ותעשו לי טוב על הנשמה עם תחלקו אותו עם אנשים שיכולים ליהנות מערב שכזה.

מובמבר 2012: אם ישנתם על האף בנובמבר של 2011, ועם מתחת לאף הזה אין שפם, אז תרשו לי להסביר לכם מה הסיבה שבגללה הרחובות, הפאבים והמשרדים הולכים ומתמלאים גברים משופמים – זו השנה השנייה שבארץ מציינים את 'מובמבר' באופן רשמי. 'מובמבר' הוא קמפיין בינלאומי ששם למטרה את הגברת המודעות לבריאות הגבר ולסרטן הערמונית וכל זאת… על ידי גידול שפמים. שמו לקוח מחיבור המילים 'נובמבר' ו-'מוסטאש' (שפם) ובעזרתו אנחנו נשנה את פני הבריאות הגברית בארץ.

על הדרך אנחנו גם נגייס כספים, נעשה כיף חיים, נשנה את האקלים החברתי שסביבנו ונעזור להאיר כמה מהחלקים החשוכים ביותר בחוויה הגברית. לצורך העניין הקמנו אתר אינפורמטיבי, פתחנו דף פייסבוק ורתמנו את מיטב המוחות היצירתיים, השפמים המסוגננים והכוונות הטובות של החברים שלנו לדרך, וכאן אתם נכנסים לתמונה: עזרו לנו להפיץ את הבשורה ובואו לקחת חלק במה שהופך להיות החודש השמח ביותר על לוח השנה הגברי. הדרך לעשות זאת היא בהצטרפות לעמוד הפייסבוק שלנו, שמלא אקשן, שפמים וסיבות ללחוץ על LIKE. אם עדיין לא הבנתם איך עובד הקמפיין, מצורפת תמונה שמסבירה את הכל, אבל לפני כן, יש כמה אנשים שעובדים מאוד קשה ומאוד בהתנדבות כדי שכל זה יהיה יותר מאשר בדיחה פרטית:

ים רגב: ים היה הראשון לגייר את הקמפיין, להקים את הקבוצה ולהפוך רעיון משעשע לתרומה אמיתית לחברה. ים הוא המנוע של כל החודש הזה ובלעדיו עדיין היו חולפים על פני ברחוב ומצביעים תוך כדי הרחקת הילדים הקטנים מהמקום.

אורן צור שביט: אורן, או אצ"ש כפי שהמשופמים קוראים לו, הוא התשתית הקריאטיבית ואחד מעמודי התווך של 'מובמבר ישראל'. הוא היחיד שמצליח לעשות את זה גם כשהוא נרדם במקום להגיע למסיבת הסיום שלנו, אבל כנראה שכשאתה כל כך טוב במה שאתה עושה, זה רק הגיוני שתתעייף. הוא אחראי על כל הפוסטים המקוריים שעלו בעמוד שלנו, והקשה עוד לפניוץ תעודדו אותו עם LIKE קטן או פליק על התחת.

בן קול: בן, AKA האיש 'הכי קשוח בפייסבוק', הקים את האתר שלנו בזמן שלוקח לגבר אחר לטגן חביתה. בן הוא גם האבא של האתר  אני לקבל יכול פלאפל, והוא מחולל ממים ששמו, שפמו וכישרונו הולכים לפניו, אבל לא הייתי מציע לתת לו פליק על התחת. הוא יודע קראטה.

הצטרפו אלינו בפייסבוק, קחו חלק בשינוי של פני הבריאות הגברית ועל הדרך תרוויחו כמה חברים, וזיכרו:
עם שפם גדול מגיעה אחריות גדולה.

ועוד משהו: אתמול מת שאול אברון. העליתי בעניין סטטוס בפייסבוק שלי, אבל לטובת אלו מכם שאינם נמנים על האתר, הסטטוס מבוסס על קטע אמיתי לגמרי שצובט לי בלב: "שמעי, חייבים לעצור אצל שאול ולשמוע ממנו את כל הסיפורים שלו לפני שהוא מת", אמרתי לחברה, בדיוק היום לפני שבוע, כשחלפנו לייד 'יועזר בר יין'. "זורם לו שומן אווז בעורקים, לא ברור לי איך הוא עדיין חי" היא אמרה, ואני צחקתי, מתעלם מתחושת הדחיפות שבערה בי רק שנייה אחת קודם. 

היום מת שאול אברון, האדם שהפך את המשפט "אכול ושתה כי מחר תמות" לפילוסופיה קולינרית. בשביל הצמחונים בנינו זה אולי יום חג, אבל מקומות כמו היועזר ואנשים כמו שאול אברון היו מה שמשך אותי ליפו מלכתחילה, רק שלא הספקתי להגיד לו את זה. ועכשיו מה נשאר לעשות? לדבר אל הלאמפה. מזל שהיה לו טעם טוב גם בעיצוב.

אז בפעם הבאה שמזדמנת לכם לייד כוסית של וויילד טרקי או בקבוק של שאבליי, תעשו "לחיים" קטן לזכרו של האיש מהיועזר ותוכיחו שרוחו עדיין כאן, ושכל עוד יש אנשים שיודעים להנות מאוכל ומשקה, היא גם תישאר.

 ~ דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 

 
2 תגובות

פורסם ע"י ב- 03/11/2012 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

ניוזגבר #2 – הניוזלטר של ביצים

ניוזגבר #2 – הניוזלטר של ביצים

דברים רבים העסיקו אותי בשבועות האחרונים, אבל הנה, בשעה טובה הגענו לניוזגבר #2: מוקדם יותר השבוע נתבשרנו כי מישהו חשב שזה יהיה רעיון טוב לפזר בין הפאבים בתל אביב גיניקולוגים שידברו עם נשות העיר על פוריותן ההולכת ומידלדלת. הרגשתי ש"ביצים" צריך להגיד על זה משהו אך מכיוון שלמעט החבר'ה שיזמו את הרעיון הזה, כל השאר מצאו אותו מיותר במקרה הטוב ופוגעני במקרה הרע, לא היה לי מה להוסיף. תרומתי הצטמצמה לסטטוס שפורסם בעמוד הפייסבוק של "ביצים": "מאוד לא אהבתי את הרעיון להכניס גניקולוגים לפאבים ולתת להם לצעוק "הרחם שלכן נובל!". דמיינו מה היה קורה אם ליד כל קופאית בסופר פארם היה עומד מומחה לפוריות שמסביר לגברים שקונים קרם ידיים שאוננות מול סרטי פורנו פוגעת ביכולתו ליהנות מיחסי מין ומשבשת את תפיסתו בכל הקשור לדימוי גוף ומיניות."

משהו מרגש: לפני שבוע סיפרתי על פרויקט צד שלי – בלוג קטן שנקרא "יא איבני" –  שמוגדר כבלוג על זמני להעברת ידע גברי. הפילוסופיה שמאחוריו היא שבנוסף לכך שפער הדורות הולך וגדל, אורח החיים שלנו גם הוא מפריד בין הורים לילדיהם בכלל, ובין אבות ובנים בפרט. כוונתי היא ליצור אלבום תמונות אינטרנטי אליו יוכלו אבות ובנים להעלות זיכרונות, שיעורי חיים ופיסות ידע גברי, מתוך תקווה שהנבירה בזיכרון תעודד קירבה מחודשת בין הדורות ושהשיתוף של החומרים יהיה בעל ערך עבור גברים אחרים ויועבר הלאה. ידע גברי הוא כל דבר מ"איך להתגלח?" או "איך בוחרים אבטיח?" ועד רגעים סנטימנטליים שמאחוריהם סיפור כמו "פעם ראשונה עם אבא במגרש כדורגל". פוסט לדוגמא כבר באוויר ומחכה לכם שתקראו אותו.  ~ חומרים יש לשלוח לכתובת yaibni.blog@gmail.com ~

משהו טוב: כזכור, בשנה שעברה ציינו גברים בכל הארץ את "מובמבר", חודש השפם הבינלאומי, שמטרתו היא לעורר מודעות לבריאות הגבר בכלל, ולסרטן הערמונית בפרט. "ביצים" לקח חלק בעניין ובעזרת חברים טובים מכל הארץ הרמנו בומבה של אירוע עם 500 אורחים והרבה באזז חיובי. חודש נובמבר כבר בפתח ואנחנו מתחילים את הארגונים לקראת אירועי השנה, שיהיו גדולים עוד יותר. לטובת העניין אנחנו מכנסים פגישה של כל מי שרוצה לקחת חלק ביוזמה: גברים או נשים, רעיונאים או מפיקים, משופמים או חלקים – כולם מוזמנים לסיעור המוחות שיתרחש בטמפל בר בסינמה סיטי ביום שלישי הקרוב בשעה 18:00. עוד פרטים אפשר למצוא בקבוצה של מובמבר בפייסבוק, או עם הודעה אישית אלי.

משהו לשמוע #1: לפני שבועיים יצאתי עם ההורים שלי לדייט. הלכנו לצוותא, לראות את מוריס אל מדיוני הגדול מופיע עם הרכב צעיר, עשיר ומעולה בשם דיאלנא. אל מדיוני הוא פסנתרן שמשלב מוסיקה אלג'יראית עם מוסיקה קובנית בסגנון שנקרא "ראי". הוא שר בערבית, צרפתית ומיני ניבים של שתי השפות. אחרי קטעי הפתיחה המרהיבים של ההרכב, אל מדיוני עלה לבמה לבוש בבגדיו הפשוטים ועם חיוך ענק. הקהל התאהב בפסנתרן בן ה-84, ובאמת שאי אפשר אחרת. בפער בין ירידתו מהבמה ובין הקטע הבא שנוגן אפשר היה לשמוע אותו שואל את החבר'ה בבק-סטייג' "איך היה?" בקול גדול ומתרגש.

מוריס אל מדיוני באתר "הפרויקט"

משהו מגניב: השבוע נתקלתי בקישור נהדר, לעמוד שמרכז בתוכו 25 תמונות של דיויד בואי עושה "דברים נורמליים". מה מגניב בזה, אתם שואלים? ובכן, בואי הגדיר מחדש את המושג "גבריות", או יותר נכון – הרחיב את גבולותיו. הוא קרא תיגר על כל דבר, מהמוסיקה של תקופתו, דרך האופנה ועד התפקידים המגדריים. דיויד בואי הוא תמצית המילה "סטייל" ואני מרגיש שהעולם עדיין מנסה להדביק פערים עם הפעילות החלוצית שלו, ובדיוק בגלל זה המראה של בואי בתפאורה יומיומית הוא כל כך מרגש – יש בו הוכחה לכך שיותר משבואי הוא אייקון תרבותי, הוא בן אדם, ממש כמונו. קליק.

משהו לעשות: הבנות שהקימו את קבוצת הפייסבוק והתופעה המפלצתית "בחורים שווים בין חברות" מפיקות מסיבה נוספת, הרביעית במספר. כשהן יותר מנוסות ומגובות בקבוצה עם יותר מ- 7000 נשים, הן מוציאות את הקהילה שלהן מהמסכים ומפגישות רווקים ורווקות בגילאי 24-35 לקצת פארטי פארטי. בהרשמה מראש ותשלום של 50 שקל אתם יכולים להבטיח לעצמכם מקום במסיבה וסיכוי לא רע לאהבה. פרטים בעמוד הפייסבוק של האירוע.

משהו לשמוע #2: יום אחרי הופעתו של מוריס אל מדיוני נכנסתי למועדון הבארבי, שהיה מפוצץ עד אפס מקום. הסיבה לכך הייתה הופעה חד פעמית, שתירשם בדברי הימים של תל אביב. ההופעה הזו הייתה נקודת ציון חשובה בתהליך הטמעת הבלוז כחלק מהנוף המוסיקלי שלנו, תהליך שמתקיים כבר שנים על אש קטנה, הודות לפועלם של אנשים כמו ערן סבג, אלי מרקוס, והאחת והיחידה – ימית הגר. הגר יזמה את הגעתו של רוברט בלפור אלינו אחרי שסירבה להשלים עם המחשבה שהבלוזיסטים הגדולים ימותו לפני שתראה אותם. סיבה נוספת שהפכה את הערב הזה למיוחד כל כך היא שבלפור, בורן&רייזד במיסיסיפי, יחגוג השבוע יום הולדת 72. זה הופך אותו לאחד הצאצאים המבוגרים ביותר מקרב נגני הבלוז השורשיים שעדיין חי. מדובר בענק מוסיקלי ומייצגו של אחד החיבורים התרבותיים העמוקים ביותר בן בני אדם, קרקע גידולם והמוסיקה שלהם. בלפור הוא ספר היסטוריה מנגן וההופעה בבארבי הייתה כמו מעמד הר סיני לבלוזיסטים, שקיבלו את התורה ישירות מהאדם שלמד אותה כשגדל על ברכיהם של טיטאנים כמו מאדי ווטרס והאולינג וולף.

משהו לחכות לו: מחר יעלה הפוסט השבועי הרגיל של "ביצים", ובו אוסיף עוד ספר למדף הספרים הגברי. בפרקים הקודמים של הסדרה הבאתי את "זיונים זה לא הכל" הפרובוקטיבי והנהדר, את "זורבה היווני" שמשמש כמו תנ"ך מעשי לגברים מבוייתים-מידי ואת ספרי הילדים המבוגרים "הנסיך הקטן" ו-"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". הפעם אני כותב על "בדרכים" של ג'ק קרואק, שעליו נאמר ש"פרסומו הוא מאורע היסטורי… עבודת אומנות אותנטית שעוסקת ברגע גדול, בעידן בו תשומת הלב מפוצלת והרגישויות מוקהות על ידי אופנת הסופרלטיבים". יומן המסע הענק הזה שימש השראה לגיבורי תרבות רבים, כדוגמתם של האנטר תומפסון (פחד ותיעוב בלס וגאס), ואן מוריסון, ג'ים מוריסון ובוב דילן. מחר אתן עליו את דעתי, שתגובה במיטב הציטוטים מהספר.

משהו לסיום: מתישהו בשבוע שעבר הבלוג חצה את קו ה-50,000 צפיות. שמונה עשר החודשים ש"ביצים" באוויר מרגישים לי היום כמו טיסה ארוכה. טיסה שמתחילה במקום אחד – עם אקלים אחד וסביבה אחת, ומסתיימת במקום אחר, במציאות אחרת. למרות שכתבתי יותר מ- 80 פוסטים, את המילים כדי להודות לכל החברים לדרך, עדיין לא מצאתי. אני רק יודע ש"ביצים" לקח אותי למציאות חדשה ומבורכת, וכל שנותר לי לעשות הוא להגיד "תודה" לכל מי שקרא, הגיב, תיקן, התעצבן או תרם בצורה כלשהי לפעילות הבלוג. תודה על 18 חודשים של עבר מפואר, ואל תשכחו: העתיד עוד לפנינו.

הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

תזכירו לי מה קרה שם בדיוק: מובמבר 2011, הסוף

תזכירו לי מה קרה שם בדיוק: מובמבר 2011, הסוף

אחרי פור-פליי של 11 חודשים ועוד חודש של עבודה קשה, ההרפתקה השמחה ביותר בלוח השנה הגברי הגיע לכדי סיום. ביום חמישי הגיע לשיא המאמץ המרוכז של הרבה אנשים טובים, באירוע הסיום של "מובמבר 2011". למי מכם שלא הגיע, או שהגיע ואינו זוכר דבר, דאגנו שערוץ 2 יהיה במקום ויתעד את הכל. או לפחות, את כל החלקים שניתן לשדר בטלוויזיה מסחרית. אם אני צריך לסכם את הערב, אפשר להגיד בקצרה: "וואו". או "שיואו!". גם "ג'יזס קרייסט, היה מטורף", זה סיכום הולם.

וברצינות? היה אדיר: ההיענות הייתה עצומה – הרבה מעבר למה שחשבנו – וזה הזמן להודות לכל מי שבא, תמך, תרם ורב עם החברה שלו כדי לא להתגלח חודש שלם. צועד בראש, זה הוא ים רגב הבלתי נלאה. ים הוא מי שהקים את קבוצת האינטרנט והיה המנוע העיקרי מאחורי כל ההתקדמות שהשגנו השנה. תודה גדולה גם לאישתו, הגברת יעל אודם, שעזרה לנו מאחורי הקלעים (ולפני המצלמה). האכסניה לערב המפואר שלנו ניתנה באדיבותו של מר ביבו, הידוע גם בשם אביעד אגמי. הג'נטלמן הזה הוא האיש שבזכותו באנו בשערי ההרלינגר על שפמינו ונשותינו ויצאנו בלי אחד מהשניים, במקרה הטוב. שאפו ענק הולך לחבר'ה הפעילים של קבוצת הפייסבוק שלנו, אורן צור שביט, המורה הרוחני, שמואל הרשברג, הנציג שלנו בעיר הקודש שעשה עבודה מדהימה בגיוס כספים באינרטנט, בן קול, שהתגלה כבחור הכי קשוח בפייסבוק (וכאחלה גבר במציאות). תודה רבה גם למייקל ריגן הנחוש, שגידל את אחד השפמים המפוארים ביותר שנראו החודש. תודה אדמיניסטרטיבית נלהבת לאדון זיו רובין ששימש כאיש יחסי הציבור של מובמבר.

תודה נשית במיוחד מגיעה לעינת נתיב הנהדרת, שעמלה, טרחה, עידכנה ודחפה את מובמבר בכל הזדמנות שניתנה לה, וגם בכמה כאלו שהיא לקחה בכוח. תודה גם לשירי מן הנפלאה שעיצבה את הואוצ'רים (אותם הואוצ'רים שזיכו את התורמים בצ'ייסרים חינם ושבגללם איני זוכר הרבה ממה שקרה). ועכשיו, לפני שאני מגלה לכמה אנשים נהדרים שכחתי להודות, אני רוצה לעשות כבוד לנועה שמואלי, אחותי, שהייתה שם ברגעים הקשים ושבזכותה אני כותב עכשיו ולא שוכב מחוסר הכרה באיזו פינה אפלולית של הפאב. את אלופה, תודה.

בתוך כל המוסיקה והאלכוהול והאנשים שנכחו, קל לשכוח מדוע בכלל התחיל העניין הזה שנקרא "מובמבר". כפי שמי שמבקר בבלוג יודע, אני מאמין שגבריות נמדדת לא מול "נשיות", אלא מול "ילדותיות". הקמפיין הזה התחיל כמאמץ קטן, מקומי, של חבורת אוסטרלים, בשביל לעורר את המודעת לבעיות בריאות שגברים, בהכללה גסה, אינם מודעים להן ואינן ששים לטפל בהן.

בדומה לילד המכסה את עיניו ומאמין שאם הוא אינו רואה אף אחד, אף אחד גם לא רואה אותו, כך נוהגים גברים רבים. הבעיות הרציניות שהן סרטן הערמונית, סרטן האשכים ודיכאון גברי הן בעיות אמיתיות שפוגעות, ולעיתים אף שמות קץ, לחייהם של גברים רבים. הרעיון מאחורי מובמבר הוא להראות שאדם יכול לחגוג את היותו גבר ועדיין להישיר מבט אל נושאים רגישים, ולטפל בהם, בלי לאבד אפילו לא טיפת גבריות, אלא להפך – להוריד את כפות הידיים הילדותיות מעיניו ולהבין שכגבר מצופה ממנו לקחת אחריות על בריאותו וחייו, שכן הבעיות שמאיימות עליו לא תיעלמנה אם יסרב להכיר בקיומן. בשנים הקרובות "מובמבר" ימשיך לגדול ואנחנו תקווה שיחד איתו גם המודעות של גברים לבריאותם ושל נשים לבריאות הגברים שלצידם, ולאגו שלפעמים עומד בניהם.

החל ממחר, "ביצים" חוזר למתכונת הרגילה כשעל הפרק פוסטים אורחים, ספרים חדשים למדף הספרים הגברי ומאמרי המשך לסיפורים ישנים. התמיכה הגדולה של קוראי הבלוג במהלך החודש עודדה אותי להמשיך לקדם אירועי תרבות (וחוסר תרבות, כמו שהתמונות שיופיע כאן ובמיוחד – כאן, יכולות לספר) מעל דפיו, וכך אעשה גם בעתיד. הנה, למשל, התערוכה הזו.

אני אסיר תודה לכל מי שבא ועודד, מרחוק ומקרוב. אני אסיר תודה לכל מי שתרם מכספו, מזמנו (ולעיתים – מכבודו העצמי) כדי שהחודש הזה יצליח. גם אם שמכם לא צויין כאן במפורש, אך הייתה לכם יד (או שפם) בהצלחת הקמפיין, דעו שתודה זו יוצאת אליכם מעומק ליבי השיכור.

בברכת שפם עליכום, ועד העונג הבא, אנחנו נפרדים.

~ תם ~

 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- 03/12/2011 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

ספירת מלאי

ספירת מלאי

הבית הפוך. נעליים בכל מקום. קרביו של הארון שפוכים. בגדים מפוזרים על כסא הנדנדה, על הריצפה, בתוך הכיור. פריטים רבי משמעות אך נטולי ערך מחכים בפינה, לגזר דינם. המחבת שאמורה הייתה להפוך אותי לאלוף הארץ בסטייקים מחלידה לה באי נחת. היא לא תשרוד את המסע. הספרים שמרכיבים אותי מגובבים בערימה, רוטנים האחד כנגד משקלו של האחר. קלוד לנצמן, כתף אל כתף עם יואל הופמן. בוקובסקי יושב על ראשו של מישל וולבק, שדי נהנה מהסיפור. טרי פראצ'ט צוחק ליורם קניוק בפרצוף, שעה שבודריאר ופרויד יושבים מעליהם, מגחכים. הגיטרה שמעולם לא למדתי לנגן בה, מזעיפה פנים. היא יודעת שפרט לכך שהחל מהשבוע היא תישען על קיר אחר, בשכונה אחרת, מצבה לא ישתנה. ניסתי לנחמה: "נהיה קרובים לים", אמרתי. היא יודעת שתפקידה, הוא לא להפיק מוסיקה אלא נזיפות. להיות תזכורת לפוטנציאל שלא מומש.

לפני כמה שבועות פגשתי, במקרה, את אחד המרצים שלי. את הקורס שלימד, משהו בפסיכולוגיה, עברתי רק בקושי. בשיחת חולין משועשעת שאלתי לשלומו. שלומו בסדר. הוא היה חולה. הוא רזה. 4 קילו. תכלס'? מחמיא לו. "ומה חדש בחזית המחקר הפסיכולוגי?" שאלתי, בחנופה שמודעת לעצמה. "אף אחד עדיין לא יודע שום דבר", הוא פסק. שתקנו מספיק זמן בשביל לתת לאמת הקטנה הזו להדהד, ופרצנו בצחוק. "ככה זה, הא? אף אחד לא יודע כלום", הסכמתי. "נשבע לך", הוא ענה, ועם טפיחה על הכתף נפרד ממני. 6 שעות של פלוראסנטים מחכות לנו.

בקרים כאלו, בכיתת לימוד, הם פשעים נגד אמא טבע. התיישבתי ליד החלון, לחצתי "ריפרש" בפייסבוק, ובמייל כל עשרים שניות, מנסה בכוח לא ללמוד, ומצליח. הרגתי זומבים. התרסקתי עם אופנוע. ניצחתי את עצמי בסוליטייר. על עדן החלון קיפצץ נחליאלי. בשיחה אחרת השבוע אמרתי למישהי שלדעתי, חינוך תמיד גובל בתעמולה והנחליאלי הזכיר לי למה: כחלק מההכנות לחורף, הושיבו אותנו בגן כלנית, והסבירו לנו על השלכת ועל השלג ועל הנחליאלי. אחרי שגילו לנו את החורף, נתנו לנו לצבוע אותו. ההנחיות היו מפורטות. הטושים, היו מעטים. בחרתי לצבוע את הנחליאלי שלי בצבעים מחמיאים יותר. הסינר, למשל, היה כחול. איני זוכר מה צעקה הגננת, אך ניכר היה שטעמינו באופנה היה שונה. היא חטפה טוש שחור מידיו של ילד אחר, ודחפה אותו לידי, ביחד עם תמונה. "הנה, ככה זה צריך להיראות". תחת מבטה הבוחן נצטוויתי לצבוע מעל הסינר הכחול עם הטוש השחור שזה עתה נבזז, ולהקפיד שלא לצאת מהקווים.

~ תם ~

מוקדם יותר השבוע התראיינתי לערוץ 2 (אני לא מצליח לצרף את הקישור לריאיון, אפשר למצוא אותו בעמוד של "ביצים" בפייסבוק), כחלק מהקמפיין המקומי של "מובמבר", שיסתיים השבוע באירוע שכולו יציאה מהקווים. הרעיון מאחורי "מובמבר" הוא להעלות למודעות את נושא בריאות הגבר. רגע לפני שהחודש השמח ביותר בלוח השנה הגברי מסתיים, אני קורא לכם, לשפמים שלכם ולכבדים שלכם, לדגל: ביום חמישי הקרוב, בסביבות השעה 20:00 יתקיים האירוע שמסכם את החודש ובו ייפגשו גברים ונשים מרחבי הארץ, לשמוח ביחד ולהחליף חוויות מהחודש בו ספגנו יותר צביטות בישבן מאשר בכל שאר השנה, גם יחד. פרטים על האירוע אפשר למצוא בעמוד הפייסבוק. תלחצו על "אטנדינג", תראו מה יקרה. (רמז: זה מתחיל בוויסקי ונגמר בהאנג אובר).

בשבוע הבא יעלה פוסט מצולם מהאירוע, וכולי תקווה שאספיק לצלם משהו בטרם אתחיל לדבר שטויות בספרדית. אחרי הפוסט המצולם אתחיל לפרוע כמה חובות ישנים, כשאחד מהם הוא החלק השני של הסיפור: "אירועים אמיתיים, זכרונות רופפים" שמתייחס לקיץ הזוי במיוחד בטקסס. מתישהו אחריו תעלה רשימת ההמשך לפוסט: "כיצד להוציא את הראש מהתחת?". אחר כך יעלו פוסטים אורחים, האחד מפיה של אישה רבת פעלים והאחר פרי עטו של רן אתיה, והוא ידבר על פירושים אחרים למילה "גבר". כמה אחרים? כמו שרק הסינים יודים.

חוץ מזה, הרשו לי להפנות את תשומת ליבכם לרשימות ישנות, שייתכן ופספסתם או, שאולי, תרצו לעיין בהם שוב:

  • לפני כמה שבועות השקתי מדור חדש, ששמו "מדף הספרים הגברי" ובו אני מביא ספרים שכל גבר אינו שלם עד שקרא אותם. הראשון ברשימה היה "זיונים זה לא הכל" של דן בן אמוץ, ואפשר לקרוא את הפוסט עליו, כאן.
  • נושא אחר שמטריד את מנוחתם של בנקאיות ואת ארנקיהם של גברים נידון גם הוא לאחרונה, והנושא הוא דייטים ראשונים, מי משלם ועל מה, בעצם, הוא משלם. את הפוסט ששמו "למה לא לשרוף חזיות וכן לשלם בדייט ראשון" ניתן למצוא בקישור הזה.
  • הפוסט הבא רלוונטי במיוחד נוכח כניסתו הצפויה של האנסיא לשעבר, משה קצב, לכלא. "בחן את עצמך, האם אתה אנס?". ובאותו עניין של בחינת גבולות, אני רוצה להפנות אל הפוסט שהתחיל את כל הבלוג הזה. הוא נקרא "התחל כאן" והוא אמור להיות התחנה הראשונה של קוראי הבלוג. הנה הוא, פה.

בברכת "שפם עליכום" אנחנו נפרדים, רק בשביל להיפגש ביום חמישי, בפאב ההרלינגר בתל אביב, עם שפמים או בלעדיהם. זיכרו: עם שפם גדול מגיעה גם אחריות גדולה.

אם אתם לא מנויים ל"ביצים: החוויה הגברית לסוגיה", אתם יכולים להכניס את האי-מייל שלכם בלמעלה של העמוד, ולקבל עדכון בכל מוצאי שבת, כשהבלוג מתעדכן. מי שמעדיף אינטימיות, "LIKE" קטן בפייסבוק, ואנחנו חברים.

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

גבר בלי שפם זה כמו אישה עם שפם: לא מומלץ!

גבר בלי שפם זה כמו אישה עם שפם: לא מומלץ!

חברים, אפשר לספור לאחור. 10 ימים מהיום ואנחנו עם האנג אובר אלים ובלי שפם. בעוד עשרה ימים  מהיום, יסתיים החודש השמח ביותר בלוח השנה הגברי. אני יודע. הצלחות בוחנים בסוף, אז דמיינו לכם כמה זה מרגש להגיד, כבדר עכשיו, ש"מובמבר 2011" הוא הגדול והמצליח ביותר שהיה עד היום בארץ. כבר כמה שנים שאפשר לראות פה גברים משופמים שמחליפים בניהם מבטים מחוייכים ומסתובבים מעט יותר זקופים.

השאלה הנפוצה ביותר שאני נתקל בה בנוגע ל- "מובמבר" היא על הקשר בין שפם וגבריות. ובכן, אפשר לעשות זאת בשתי דרכים: האחת (שאינה מקובלת על אנשי מובמבר), היא פשוט להגיד – "מז'תומרת? שפם וגבריות קשורים יותר מאשר שפם ונשיות", ובזה לסיים, אך מכיוון שגבריות אינה צריכה להימדד מול נשיות, אלא מול ילדותיות, הרשו לי להתעכב על ההסבר האמיתי:

שפמים נתפסים כביטוי של גבריות בשלה, בטוחה בעצמה ומגובשת. רק תסתכלו סביבכם על האנשים שעדיין הולכים עם שפמים, ותבינו לבד. סקירה קצרה של ההיסטוריה התרבותית שלנו תחזק את הטענה הזו, אך העניין או לא לחקות כוכבי רוק ודיקטאטורים, אלא לנקוט עמדה. אנחנו נולדים בלי שאף אחד שאל אותנו אם אנחנו בעניין וממשיכים לחיות עם מעט יכולת להשפיע על מראה פנינו. אבל פעם בשנה, אנחנו יכולים לעשות משהו כדי לשנות את המראה של הבריאות הגברית. שפם זו הצהרה, שפם זה אופי, וכמו שאומרים אצלנו באוקראינה – גבר בלי שפם זה כמו אישה עם שפם – מאוד לא מומלץ!

הנושאים שעולים במהלך "מובמבר" הם נושאים שגברים מעדיפים להתעלם מהם, וברור למה: ההגדרה של החברה המערבית לבריאות היא: "היעדרן של מחלות". כל עוד אנחנו מעמידים פנים ש "לי זה לא יקרה" אנחנו בחזקת "בריאים", אך הבריאות הזו נובעת מאדישות ובינה ובין מצבינו הבריאותי האמיתי ייתכן ופעורה תהום.

סרטן הערמונית הורג גבר ישראלי אחד, כל כיום. מספר החולים בסרטן האשכים הוכפל בעשור האחרון ודיכאון גברי זו מחלה שאפילו לא התחלנו להתמודד איתה (על הדיכאון הגברי דובר בהרחבה כאן, במאמר ששמו "שווארמה בלאפה או כדור בראש"). קיימות כמה דרכים לקחת אחריות על בריאותינו ואם אפשר לעשות את זה עם חיוך, עדיף. באתר האגודה למלחמה בסרטן אפשר למצוא את כל המידע שחשוב בשביל לאבחן את עצמכם, ואם יש צורך, להתחיל לטפל.

השנה אנחנו מרכזים את מאמצי ההסברה וגיוס הכספים בפעילות אינטרנטית ובאירוע הסיום שלנו. באירוע הזה, שיתקיים ביום חמישי ה- 1 לדצמבר. המטרה המוצהרת של "מובמבר" היא להביא כמה שיותר גברים להיבדק, וכמה שיותר נשים לדרבן את הגברים שלצידן לעשות זאת. הבדיקות פשוטות, זמינות, ויכולות להציל את הביצים שלכם, אם לא את החיים שלכם, אך קיימת מטרה נוספת, והיא להחזיר קצת שמחה לפרצופים שלנו.

ב- 1 לדצבמר יתרכזו כל השפמים של הארץ (וגם כמה שפמים מצרפת, קנדה ואמריקה) בהרלינגר, פאב שכונתי שמח, בתל אביב. הרעיון הוא להגיע עם שפם ועם תלבושת שמתאימה לו. אני מגיע עם שפם של קאובוי (או של מוכר שטיחים טורקי… כל אחד והאסוציאציות שלו) ואתלבש בהתאם. גברים בלי שפמים יוכלו לקבל שפם חד פעמי במקום ובנות בלי בני זוג יכולות להגיע ולקבל בן זוג (רב פעמי!) במקום. במהלך הערב נאסוף כספים שיועברו לאגודה למלחמה בסרטן, לפחות עד שתוקם האגודה למלחמה בהאנג אובר. קליק לדף האירוע בפייסבוק. קליק נוסף בשביל להירשם ל"ביצים".

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 21/11/2011 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , , ,