כתבה בשם "דמות הרווק הנצחי: מניאק שימות לבד" עלתה ב YNET השבוע. לא הייתי שומע עליה אלמלמא חברה הייתה טורחת ועושה עליה LIKE. לא ברור לי מה פשר ה LIKE הזה, אך איני זוכר את הפעם האחרונה בה נתקלתי בכותרת שצועקת "תקרא אותי!" ככה. אז קראתי. להגיד לכם שהופתעתי לגלות עוד כתבה שטוחה ומתלהמת? אני לא יכול. להגיד לכם שהכותבת פספסה את הנקודה לגמרי? גם את זה אני לא יכול להגיד. דבר אחד בטוח, והוא שכאשר מישהי בוחרת להכניס תחת מטריה אחת את כל המרמורים שלה (מוצדקים ככל שיהיו) ולהפוך אותם לייצוג היחידי האפשרי של הגבר, אני תוהה על מי היא מדברת – על עצמה או עלינו הגברים.
נועה בנוש, הגברת שכתבה את הכתבה מתארת קווים לדמותו של אותו המניאק, תוך שהיא מזגזגת בין הכללות לא מבוססות ובין חוויות אישיות. היא גם מעורפלת למדי בניסיון שלה להאשים את הגברים בהתנגויות האלו: לא הצלחתי להבין אם הכישלון האבולוציוני שהיא מכנה בשם רווק מניאק שימות לבד (קרי – גבר) הוא תוצאה של מערך גנים מעוות או של הרגלים קלוקלים וסביבה שמאפשרת להם להתקיים. כשזיקקתי את הטיעונים והמטאפורות שלה לכדי אמירות מוחשיות, הזדעזעתי:
#1: הגברים הם מטבעם מניפולטיביים, והם לא יהססו להשתמש בכל טקטיקה, כולל שקרים ואלימות (רגשית, מילולית ופיזית) ע"מ להשיג את מבוקשם במחיר הנמוך ביותר האפשרי.
הכתבה מתחילה עם אבחנה מדויקת – גברים שרגילים לחיות לבד (או מעדיפים לחיות כך) מציבים סביב עצמם גבולות ברורים, שמקשים על אחרים לקחת חלק בחייהם. עד כאן אנחנו בסדר – לכולנו יש מערכת שלמה של פילטרים שתפקידם להגן עלינו, אך זו טעות להחיל את ההתנהגות הזו רק על הגברים, מכיוון שזה מנגנון טבעי עבור כל מי שנפגע, גבר או אישה: זו תופעה שנשים "חוטאות" בה כמו גברים, וזו התנהגות נרכשת, שגם אם בסיסה הוא "טבעי" ("עיקרון ההימנעות מכאב", התודות לזיגמונד), הרי שההתפתחות המעוותת שלה היא תוצאה של אינטראקציות שליליות שחזרו על עצמן, אך היא בשום אופן אינו חלק אינהרנטי מהגנום הגברי ואינה נחלתם הבלעדית של הגברים.
אם כאן הייתה הבעיה היחידה בכתבה – כוונות טובות אך מפוזרות – היינו נפרדים כידידים, אך היא ממשיכה וטוענת שכל מחווה גברית (בואי אלי, תישארי לישון אצלי, בואי נישן כפיות וכו') היא מניפולציה גברית שמופעלת על מנת שנוכל להרוויח נקודות "נימוס" כשהאישה תסרב לה. לפי בנוש, אנחנו הגברים מפצים על הכישלון שלנו בלאהוב נשים על ידי אימוץ חיית מחמד, עליה אנחנו משליכים את האהבה שלנו ובה אנחנו משתמשים כדי להתחמק מהימצאות בסיטואציות שלא נעימות לנו (סטייל "אני לא יכול להישאר לישון, חייב לחזור הבייתה להאכיל את הכלבה"), אך אם בכל זאת נוצרה אינטראקציה מעט ארוכה יותר, היא תסתיים, כך מבטיחה נועה בנוש, כשהאישה "תתעורר עם סימן סוליה על הגב".
#2: הגברים משתעממים מהר ואינם מעוניינים בקשר ארוך ומחייב, אלא ברדיפה בלתי פוסקת וכיבוש נשים, רק בשביל להחליפן על ידי אחרות, טובות יותר, בהזדמנות הראשונה.
השוואה שחוזרת לכל אורך הכתבה היא השוואת הגברים למחבת טפלון – שום דבר לא נדבק אליהם – לא אהבה, לא קשר ארוך, לא כלום, כשמאפיין נוסף של הרווק המניאק שימות לבד (מעכשיו רמש"ל) היא כריזמה. גם תכונה נשגבת וחמקמקה זו היא למעשה מניפולציה שמטרתה היחידה היא להפיל את הנשים שדודות לרגליהם של הגברים כדי שיהיה להם קל יותר לבעוט אותן החוצה (נשבע לכם, זה כתוב שם), שחס וחלילה לא תידבקנה האישה אל הגבר.
גם כאן אנחנו נתקלים בחד-צדדיות: הנטייה להשתעמם מהר היא אינה נחלתם הבלעדית של הגברים – זו תכונה שזוכה לחיזוק בלתי פוסק מסביבה רוויית גירויים ומשפיעה על נשים לפחות כמו שהיא משפיעה על גברים (כמה היכרויות הסתיימו בהתעלמות חד-צדדית של האישה?) ומתחילה עוד הרבה בטרם הילד הפך לגבר. האם ריבוי האפשרויות משפיע רק על הגברים? התשובה היא "לא". כל אחת מהטענות האלו תקפה גם אם הכתבה הייתה פרי עטו של גבר ומכוונת אל נשים.
במידה והאג'נדה של הכתבה היא הגדלת הקיטוב בין גברים ונשים – אז זו הצלחה מסחררת: כל הגברים (במיוחד בתל אביב, היא מדגישה) הם זנים של רמש"ל. האופי שלהם הוא סדרה של התנהגויות שוביניסטיות כשמטרת העל שלהם התחלפה – במקום X על הנשק הם עכשיו שמים V על הזין.
ובכן, גברת בנוש, את טועה: נשים היו ותהיינה מוטיבציה משמעותית בחייהם של גברים רבים אך הן בשום פנים ואופן לא המוטיבציה היחידה בחייהם של הגברים וכל ניסיון להפוך את הגבר לישות חד-ממדית אלימה ומניפולטיבית מרחיקה אותנו מפתרון ומקבעת תפיסות שלא משרתות אף אחד מהצדדים. האמת היא שרוב הקשרים שבני האדם מקיימים אינם מסתיימים בחתונה או מערכת יחסית זוגית, מונוגמית וארוכת טווח. הבחירה לייחס זאת לפגם גנטי מולד ובלעדי לגברים היא שגויה כמו שהיא מצערת.
#3: הגברים הם נכים רגשית שאינם מסוגלים להתחייב לאישה אחת ולקיים במערכת יחסים מונוגמית, והם אינם מסוגלים לחוות אהבה.
בנוסף לחוסר היכולת שלנו להישאר במקום אחד, לאורך זמן, הכתבה גם מתייגת את הגברים, ובמיוחד את הרמש"ל-ים, כ"נכים רגשית". אותם גברים הם למעשה נכים ש"אינם מסוגלים להתחבר לרגשות האהבה גם אם אלה יכניסו להם לום בראש", ובמקום אהבה (שהצורה היחידה לחוות אותה, על פי הכתבה, היא מערכת יחסים זוגית, מונוגמית וארוכת טווח) הם יחפשו לקיים מספר מערכות יחסים במקביל כדי להימנע מהאפשרות לאהבה.
זה לא המקום להיכנס בו לדיון לגבי המודל של מונוגמיה (במיוחד נוכח העובדה המצערת ש 50% מהזוגות החדשים המתחתנים בארץ יתגרשו והידיעה כי אהבה היא לא פונקציה של זמן וגם לא של בלעדיות) אפשר היה להשתמש באוצר מילים פחות ארסי ולהציב סימן שאלה קטן סביב הדילמה, והופה! יש לנו דיון פרודוקטיבי. ניתן היה גם לשאול אחרת: מה יש בנשים ובציפיות שלהן שהופך את ההתחייבות לכל כך קשה עבור גברים מסויימים? יש לכך תשובה, אך הטחת האשמות, הצמדת תגיות וחוסר נכונות לפתח שיח סביב הסוגיה בוודאי שלא יקדמו אף אחד בדרך לחופה.
#4: בליבם, הגברים אינם מרוצים מאורח חייהם אך נכותם הרגשית אינה מאפשרת לחוות אינטימיות זוגית ובין כה וכה הם אינם מסוגלים לתת אהבה, וזאת למרות שהם מבועתים מהאפשרות שיישארו לבדם.
בסיום הכתבה אנחנו מגלים שהגברים (שבשלב הזה הם כבר שקרנים, פגומים גנטית ובעלי נכויות רגשיות) הם גם חסרי אונים. הם מכירים בעליבותם ובחוסר התוחלת שבמצבם העגום, אך הם אינם מסוגלים לעשות שום דבר כדי לשנות זאת. הם נסוגים לתוך דיסוננס קיומי בו, מצד אחד, הם רוצים לאהוב אבל לא יודעים איך, ומצד שני חשים כה פגומים עד שכל שנותר להם לעשות הוא להמשיך לזיין בתקווה לחלץ עוד חלקיק של כבוד עצמי על חשבון האהבה שלעולם לא יוכלו לחוות.
עצוב, הא?
אני חייב להתוודות: כתבתי את הכתבה הזו פעמיים. פעם אחת כתגובה אישית למי שכתבה אותה ובפעם השנייה, כפוסט, אחרי שהזכרתי לעצמי כמה קשה להתווכח עם רגשות. נועה בנוש הציבה מראה מתעתעת בפני חברותיה למרמור כשהפכה את חוויותיה לאמת היחידה האפשרית ואת האמת הזו היא מתווכת לנשים בלי לחשוב על המציאות שהיא עוזרת ליצור, ולהנציח.
נשים שקראו את הכותרות האלו ומהנהות בהסכמה – קבלו את התנצלותי, שניתנת פה בשם כל הגברים כולם – על שהגענו למצב הזה. ובאשר לגברים שקוראים את הכותרות ומרגישים שנעשה להם עוול – דעו לכם שאתם צודקים. כתבות כאלו הן תמצית כל מה שלא עובד בדיאלוג בין גברים לנשים והן משאירות לנו מעט מאוד הזדמנויות להוכיח שאפשר גם אחרת.
הבלוג הזה עוסק בחוויה הגברית לסוגיה, ומכאן הרי שזה גם המקום להתייחס לחוויה הגברית כפי שהיא מתקבלת אצל הצד השני, שבו מצבינו בשפל חסר מקדים. הסיבות לשפל התדמיתי הזה מגוונות, אך בסיסן הוא באמת המצערת שלפיה דרוש מעט מאוד ידע בשביל לגבש דעה, אך כדי לשנות דעה שגובשה מכבר דרושים מאמצים עילאיים. האמת הזו תקפה כאשר מדברים על גזענות ועל פוליטיקה ובוודאי שזה נכון כשמדברים על הפערים בין גברים ונשים. הכתבה הזו המחישה לי כמה קשה יהיה לשנות את מה שנשים רבות תופסות כ"גבר", אבל אני מתנחם בכך שאם יש דבר שאנו הגברים עושים בהצלחה משחר ההיסטוריה, זה לשגשג נוכח קשיים, ואם יש משהו שלמדתי בצבא, זה שאת הקשה עושים עכשיו. זה הבלתי אפשרי שייקח קצת זמן.
~ הצטרפו ל"ביצים: החוויה הגברית לסוגיה" בפייסבוק (LIKE קטן בצד שמאל) או הירשמו כמנויים לבלוג ~
~ הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~
ביצים 