זה מתחיל כשזכרים הצעירים הילדים נלקחים מאימותיהם ומובלים הילדים ל"כפר הקטן". זה הכינוי של אוסף אוהלים המבודד בו הם יחיו לצד גברים אחרים, ובו עליהם לעבור מסכת התעללויות שתהפוך אותם מ"ילדים נשיים" לגברים אמיתיים. טקס המעבר מתחיל כשאחד מזקני השבט מחדיר ענף עץ לנחיריהם ופוצע אותם. רק כשהם מדממים וסביבת נקווית בריכה קטנה של דם, אפשר לעבור לשלב הבא. כמובן שמי שינסה לברוח יזכה ליחס אכזרי יותר מהשאר. הסיבה לבידוד, אגב, היא כי בני שבט הסמביה מאמינים שנשים הן מקור כל הרוע ויש ללמוד לשנוא אותן, ולפחד מהן. וכן, זה נכון גם לגבי האמא שלהם.
אחרי ההפרדה מהמשפחה וההיטהרות שמתחילה עם הקזת הדם, מוצמדים הצעירים לגברים הרווקים, וכדי להפוך אותם ללוחמים מבפנים, הם מצווים לקיים מין אוראלי עם הלוחמים האחרים ולבלוע את זרעם, שטומן בחובו סגולות החשובות ללוחמים האמיצים. בימים הקרובים עליהם להספיק ולגמוע כמה שניתן מהנוזל הנחשק. עם תום השלב הראשון עורכים בני השבט ארוחה לגברים הצעירים, ומכאן ועד שהטקס יסתיים נותרו בממוצע, רק עוד 15 שנה של מבחנים, פולחנים ואקטים הומוסקסואליים.
אחרי הסעודה על הגברים הצעירים לעבור טיהור נוסף שינקז מהם כל נוכחות נשית שאולי עדיין יש בהם, ומכיוון שדימום מהאף אינו מספיק, הם מולקים עם מקלות ועצמות. עכשיו הם קרויים "רווקים" ויכולים להזריע ילדים אחרים שעושים את דרכם אל הגבריות, אבל למעשה, יש להם עוד דרך ארוכה: הם ייחשבו גברים אמיתיים רק אחרי שיחטפו אישה, יהרגו לוחם משבט אויב ויביאו ילדים משלהם לעולם. ילדים זה אכן שמחה, לפחות בקרב בני שבט הסמביה.
המעבר בין ילד לגבר (עוד על הטקס, כאן) אצל אנשי הסמביה קשה יותר מזה שלנו. אבל בסופו החברה מכירה בילד כגבר, וחייו משתנים בהתאם. בעוד שעבור שבט הסמביה "גבר" הוא רק מי שצלח את טקס המעבר רב-השנים הזה, אצלנו ההגדרות לגבר נשענות בעיקר על המין הביולוגי ותפקידי מגדר מנוגדים. אצלנו הגבר הוא "זכר לא נשי", בעוד שההגדרה הנכונה והבריאה היא "זכר שאינו ילד", אך בהיעדר טקס מעבר מוסכם ורלוונטי קשה לסמן את המעבר מילדות לגבריות, והחיים יכולים להתקיים באזור דמדומים שבין ילדות לבגרות, במשך שנים.
מכיוון ששאלת הגבריות אינה רק שאלה סמנטית (המעבר מילד לגבר מביא איתו זכויות רבות וחובות רבות, ולחברות השונות יש אינטרס "לייצר" גברים), טקסי המעבר השונים יכללו בדרך כלל הפגנה של המיומנויות החשובות בחברה הספציפית (ציד, למשל), לצד מבחני אומץ או הפגנת איתנות וכוח סבל. המשותף לטקסי מעבר השונים הוא החלוקה לשלושה שלבים: שלב ראשון, ניתוק,, בו מנותק הפרט מהסביבה בה חי עד כה. שלב שני, מעבר, שנקרא גם "עמידה על הסף", בה הפרט מצוי בשלב מעבר, בין ילדות לגבריות, ושלב שלישי, המציין את שילובו מחדש של הפרט בחברה, וקבלתו את זהותו החדשה כגבר. הנה כמה מהדוגמאות המטורפות ביותר לטקסי מעבר:
צלילת רצפה: הטקס הזה, שדומה לקפיצת בנג'י, מבוצע על ידי תושבי האי פנטוקוסט, שנמצא כמה מאות קילומטרים מזרחית לאוסטרליה. בטקס מטפסים הגברים הצעירים על מגדלי עץ מאולתרים בגובה של 20-30 מטרים, וקופצים מטה, כשהם קשורים בקרסוליים עם חבלים שיוצרו מענפים. את החישובים לאורך החבלים המאולתרים מבצעים זקני השבט בהסתמך על ניסיונם ועל משקלו של הקופץ. המגדלים מתוכננים כך שאם החבל יהיה קצר מידי – הקופץ ייתקע במגדל וישופד, ואם החבל יהיה ארוך מידי, הקופץ ייחבט ברצפה, ואולי ימות. מטרתה של הקפיצה היא להוכיח את מידת גבריותם של הקופצים, ואת אומץ לבם (פעול יוצא של הגובה ממנו קפצת, כמובן). מי שרוצה להשתתף בטקס נדרש לסגור את כל ענייניו וליישב את כל הסכסוכים שלו בטרם הוא קופץ. אה, ועוד משהו – אם הראש שלך לא פגע ברצפה, אז הקפיצה לא נחשבת לך. (קליק לסרטון).
ציד אריות: שבט המסאי הם קבוצה אתנית גדולה שחיה בקניה ובצפונה של טנזניה. כחלק מתהליך חניכתו של ילד בקרב הגברים, והכנתו לקראת מילוי חובותיו, הוא נדרש לצוד אריה. בעבר הציד היה יחידני, כלומר ילד אחד = אריה אחד, אך התמעטות באוכלוסיית האריות הכתיבה שינוי של הטקס וכיום הציד מתבצע בקבוצה, והוא סודי עד ליום היציאה לציד, מהחשש שקבוצות המתנגדות לציד ימנעו אותו. עם עלות השחר, לפני היציאה לציד, זקני השבט ממיינים את הגברים ולוקחים איתם את החזקים והאמיצים ביותר, בעוד האחרים מושבעים לשמור על האירוע כסוד. אגב, מכיוון שנשיאה של יותר מהחנית האחת הדרושה להרג אריה נחשבת כעילבון, הזקנים גם מוודאים כי כולם מצייתים לכלל הזה. הלוחם שהנחית את המכה הראשונה זוכה בכבוד הגדול ביותר והוא מקבל לבוש מיוחד, תשומת לב רבה מהנשים ומקום של כבוד בחגיגת הניצחון שאורכת שבוע.
כפפות הכאב: בטקס הזה נדרשים הילדים לעטות על ידיהם כפפות גדושות בנמלים אדומות. הנמלים ידועות בשל עקיצתם הכואבת, ולמעשה, עקיצתן היא הכואבת ביותר במשפחת החרקים, עם כאב שמדורג בעוצמה של 4+ באינדקס הכאב של שמידט ומתואר כ"גלים של כאב מכלה-כל, שורף ופועם שנמשך ללא הפוגה עד כ-24 שעות". העונג הזה שמור לגברים הצעירים בשבט ברזילאי בשם סאטיר-מאווה, שנדרשים לתחוב את ידיהם לכפפות שורצות נמלי-קליע (השם ניתן להם כי עקיצתם כואבת כמו פצע ירי), שנארגות לתוך הכפפה עם העוקץ שלהם כלפי פנים. עליהם להשאיר את ידיהם בתוך הכפפות כעשר דקות, בזמן שסביבם רוקדים ומזמרים הלוחמים האחרים. את זה הם צריכים לעשות 20 פעמים במהלך חייהם, ורק לאחר מכן ייחשבו לגברים ויורשו להימנות עם הלוחמים של שבטם (קליק לסרטון).
חתך אמצעי: טקס המעבר מילדות לגבריות אצל האבוריג'ינים בני שבט המרדודג'רה מורכב משני חלקים – ברית מילה, וחיתוך של איבר המין הגברי. כאשר נער הגיע לגיל גבורות, 15-16, הוא נלקח על ידי זקני השבט ומושכב לצידה של מדורה, כשמצד אחד שלה עומדת קבוצה שמחה וצוהלת של בני שבט, ומצידה השני קבוצה אחרת, שעומדת ומקוננת ביגון. אחד מזקני השבט מתיישב אז על חזהו של הצעיר, תופס בעורלה שלו, מסובב אותה וחותך אותה עם להב שהוטמעו בו "תכונות קסומות". כמובן שהדבר נעשה ללא הרדמה, אלא אם לנשוך בומרנג נחשב כחומר מאלחש. בעוד הצעיר מתפתל מכאבים, זקן השבט מאלץ אותו לפתוח את פיו ולאכול את "הבשר הטוב". הצעיר, מטושטש מהכאב נאלץ לאכול את העורלה של עצמו.
כמה חודשים אחר כך הגבר הצעיר נלקח שוב למדורה, ובטקס דומה מוחדר לפתח השופכה שלו מקל עץ קטן, שישמש כקונטרה לסכין. איבר מינו של הצעיר נחתך אז בחלקו התחתון, מהשופכה ועד שק האשכים. הכמעט-גבר נעמד מעל המדורה ומדמם, מאפשר לעשן המיתמר לחטא את פצעיו. יש הטוענים שהטקס נועד לעורר הזדהות עם נשות השבט, שכן מאותו הרגע ואילך, הגברים יכולים להשתין רק בכריעה, אך גם ההיבט ה"פמיניסטי" הזה לא עזר לשמר את הטקס שכנראה נעלם מהעולם.
בר מצווה: כשהגיע לגיל 13, נחשב הילד היהודי כגבר לכל דבר ועניין. חטאיו מיוחסים אליו, ולא אל אביו, כפי שהיה עד שהגיע למצוות. לציון התאריך, וגם כדי להוכיח לקהילתו שהוא אדם יצרן ומועיל לחברה, הבקיא בתורת עמו, נדרש הנער להקריא בקול רם ובנוכחות משפחתו וחבריו, קטע מהתורה. זה נכון ש"עם הספר" סיגל לעצמו טקס טראומטי מעט פחות מאלו המובאים מעלה, אך בחברה היהודית הדתית – הוא שימושי מעט יותר: כאשר פרנסת המשפחה היא פועל יוצא של היותך אברך, קרוא וכתוב הן דרישות סף. וחוץ מזה, הכאב של סוכריה שנורית אליך מעזרת הנשים, לצד האימה שבחילופי הקול של גיל ההתבגרות, לצד העובדה שפחד קהל הוא אחד הפחדים הגדולים ביותר שלנו, נדמה כי בר המצווה הוא טקס מעבר ראוי.
הבעיה היא עבור אלו מאיתנו שאינם מתפרנסים מלימודי דת, ושמסלול חייהם אינו מתכתב עם המסורת היהודית בצורה כה יומיומית. למעשה, החברה הישראלית, ובמידה גדולה גם החברות המודרניות האחרות, נכשלות בהעברה של ילדיהם מנערות לבגרות. גיל ההתבגרות הפיזי אולי מסתיים בתחילת שנות העשרים, אך התפתחות נפשית ורגשית, לצד סימנים אחרים של עצמאות (כלכלית, למשל) נדחים עמוק לשנות ה-30, ולפעמים אף אחרי.
התרבויות שמהן לקוחים הטקסים אולי נראות פרימיטיביות ומפגרות במובנים רבים, אך הן מבינות משהו שהחברה הפוסט מודרנית שלנו שכחה – על מנת לאמוד התקדמות, יש להשתמש בנקודות ציון בולטות, מוסכמות, שגם בוחנות את הגברים הצעירים וגם מעמידות לרשות החברה כולה את הכישורים ההכרחיים להישרדותה ושגשוגה של התרבות. הגמול של אותם אלו הנושאים בעול ועומדים למבחן היא מעמד משודרג בקרב קהילתם שמתבטא בזכויות יתר ובתחושה שעבורנו כה חמקמקה – סיפוק עצמי הנובע ממילוי ייעודו כגבר, וכאדם.
~ דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~
ביצים 