RSS

תגית: חינוך

"אלים" זה ה"גברי" החדש

"אלים" זה ה"גברי" החדש

מה שהתחיל כמיצג אומנותי, הפך בתום 6 שעות להצהרה חד משמעית: בהיעדר סביבה מרסנת, אלימות היא ברירת המחדל של בני האדם. מרינה אברמוביץ', אמנית מיצג שבמשך שלושה עשורים בחנה את מערכות היחסים בין האמן לקהל ובין הגוף לנפש, העמידה את מיצג ובו הונחו על שולחן 72 חפצים, שבאמצעותם ניתן לגרום לכאב או להפיק עונג. בין החפצים היו נוצה, ורד, דבש, שוט, מספריים, אקדח אחד ו… כדור אחד. על השולחן גם היה פתק ובו ההנחיה לקהל להשתמש בחפצים האלו בכל צורה העולה על דעתם, בעוד האמנית פסיבית לחלוטין.

הזמן חלף וכשמרינה התמידה באי-תגובתה המבוכה וההיסוס התחלפו באגרסיביות. בהתחלה בגדיה נקרעו, ואחר כך, צווארה נחתך ודמה נשתה. לאחר מכן היא נחבשה ופלסטרים הונחו על הפצע. מאוחר יותר היא נלקחה והונחה על השולחן, כשאדם אחר החל החל נועץ את הסכין בשולחן, בין רגליה הפשוקות. למרות האימה, היא לא התנגדה. בשלב מסוים, כשהאקדח היה כבר טעון, מישהו קירב אותו לראשה, ואחר הרחיקו ממנה. כעבור שש שעות, ובהתאם לתכנית, היא נעמדה על רגליה והחלה לצעוד לכיוון הקהל שלה.

מסוחררת, חצי ערומה ומדממת, היא ראתה – דרך עיניים דומעות – את כל הנוכחים בורחים, מתחמקים מעימות עם מה שעשו ועם מרינה עצמה. בשניות, האולם התרוקן ולאחר מכן היא סיפרה: "מה שלמדתי זה שאם תשאיר את זה לציבור, הם יכולים להרוג אותך. אלו היו 6 שעות של אימה אמיתית… אני זוכרת שכשחזרתי למלון והבטתי במראה ראיתי קצוות שיער גדולה ולבנה".

הקטסטרופות של המאה העשרים והתפתחותה של הפסיכולוגיה הולידו ניסויים רבים ומפורסמים שמטרתם הייתה לחקור את הרוע האנושי ולנסות לברר אם יצר האדם באמת רע מנעוריו והאם התפרצויות אלימות ואירועים כמו השואה יכולים לקרות שוב. למטרה נרתמו כמה מהשמות הבולטים בפסיכולוגיה החברתית והניסויים שערכו אז נחשבים קלאסיים ועדיין נלמדים כיום (ניסוי הכלא, וניסוי הצייתנות).

אשליה כלשהי, שלפיה התפתחנו כמין וכחברה, יצרה תקנון אתי חדש שלא מאפשרת שחזור של הניסויים האלו, אך הרוע והאלימות נוכחים בחיינו לא פחות משהיו והסביבה שמאפשרת אותם היא סביבתנו הנוכחית. פיליפ זימברדו וסטנלי מילגרם הם שניים מאותם פסיכולוגיים שבחנו רוע בתנאי מעבדה. עבודתם עתירת החזון והמשאבים הולידה מסקנות דומות לאלו של מרינה אברמוביץ' – כאשר הסביבה מאפשרת, הרוע מתפרץ. כאשר אין ענישה, מתרחשת אלימות, וכאשר אלימות נתקלת בשתיקה, היא מפורשת כהסכמה, שמבטלת את שיקול הדעת העצמאי.

מקרי האלימות האחרונים מיוחסים כולם לגברים ומזכירים שאלימות הייתה במשך שנים ענף נוסף של הגבריות: החל מטקסי חניכה פרימיטיביים שכוללים ציד, הרג ויכולת עמידה בסבל גופני ונפשי ודרך הגלוריפיקציה של הגנרלים, גיבורי המלחמה ועד התרבות הגופנית הנוכחית שמהללת את הגדול והחזק, גם כאשר זה אינו עונה על צרכים אבולוציוניים. הקשר בין גבריות ואלימות הוא אולי עתיק, אך אין סיבה שיהיה נצחי.

האם צריך יותר מאשר ההצהרה של הנער-הרוצח עדן אוחיון, בשביל להבין שירדנו לגמרי מהפסים? "הוא פגע לי בכבוד" הוא אמר, לאחר ששחזר כיצד דקר למוות את גדי ויכמן מול אישתו, כשזה ירד למטה וביקש ממנו ומחבריו להיות בשקט. בלבול מוחלט במושגי יסוד כמו "כבוד" לצד תרבות אגרסיבית, נטולת עכבות ומשוללת מצפון שמחלחלת מטה מפרנסי העם והעומדים בראשו יוצרת כאן אקלים חברתי בלתי אפשרי ונסיגה של הגברים אל הפרמטרים הפרימיטיביים ביותר בקוד הגנטי שלהם: התנהגויות אלפא צרות אופקים אך הרות גורל.

האלימות הזו נובעת, בין היתר, מחוסר אונים. מצבי חוסר אונים מיצרים פחד ובעתה שמשתקתים את שיקול הדעת. אחת מהמטרות של חיים משותפים תחת הגדרה כלשהי (מדינה, למשל) היא לאפשר למי שיכול ומוסמך לטפל בבעיות החברה בצורה מוסכמת, ולא להשאיר כל אדם לנפשו וגורלו. זהו חוסר האונים של עדן להתמודד עם העולם ולהחיל על עצמו את הנורמות המקומיות שהוביל אותו לרצוח, וזה חוסר האונים של גדי נוכח התנהגות המשטרה שהוביל אותו לעימות חזיתי עם הרוצח שלו.

עדן אוחיון, שכולי תקווה שהוא וחבריו ייענשו בצורה חסרת תקדים, הוא לא צאצא של השטן. הוא צאצא של תרבות: שעות מול המחשב, על חשבון הזמן שפעם בילינו בחוץ ועם אנשים פוגעות ביכולת שלנו לחיות כחברה. אלו לא דיבורים גבוהים – אלו עובדות. פישוט של רגשות לסמיילים והחלפת התקשורת הבינאישית בהתכתבויות פוגעים ביכולת של נוער לקרוא הבעות פנים ושפת גוף, ותורמות להתרופפות ההבנה במה כרוכים החיים אחד לצד השני. כשגופים רוויי טסטוסטרון יושבים מחוברים באינפוזיה לתכנים אלימים פוגשים במערכת חינוך שהיא לא יותר מבייביסיטר זול, בסביבה שמשדרת אלימות וכוחניות – זו תוצאה הבלתי נמנעת שסופה לא נראה באופק.

ההתחלה שלנו כעם הייתה מבטיחה: בר המצווה, טקס הכניסה היהודי לעולם הגבריות היווה הוכחה פומבית לכך שאתה יכול לקרוא ולכתוב – מיומנויות שהן פועל יוצא של שליטה ביצרים, תיעול פרודוקטיבי של הזמן והאנרגיה וקבלה של תורת המוסר היהודית. "אי הידיעה אינה פוטרת מעונש", זה נכון, והיהודים דאגו לכך שהיא גם לא תהיה תירוץ. עכשיו כשהנער נחשף למה שהגדיר עמו כטוב וכרע, הוא חלק אינטרגלי מהחברה, כפוף לנורמות שלה, וגם, באופן רשמי, גבר.

קשה לקבוע מה גרם לתפנית הזו בעלילה, אך ניתן להשתמש בעקרונות של הנדסה ברוורס בשביל לנסות. קחו את אלו שאלימות היא ברירת המחדל עבורם, ותתחילו ללכת אחורה מהרגע בו רצחו או אנסו או רמסו זכויות יסוד של אחרים סביבם. מתישהו במסע אחורה בזמן תפגשו את אחד הכשלים המערכתיים שנתנו לזה לקרות: סוכני החיברות המסורתיים (משפחה, מחנכים) וגורמי האכיפה פינו מקומם לגורמים חיצונים, נעדרי יכולת השפעה אמיתית, כשאל הואקום הזה נשאבו תכנים אלימים ולחצים חברתיים.

אין טעם להעמיד פנים שאנחנו מזועזעים כשאנחנו נתקלים בפרשנות אלימה למסרים שאנחנו מעבירים בשתיקתינו. כדור השלג הזה פוגע לנו בפרצוף עם כל מהדורה של העיתון. גילויי האלימות של השבועות האחרונים הם סימפטומים למחלה ששורשיה עמוקים. בהיעדר כלים לעקור את השורשים האלו ולהנחיל נורמות שפויות של התנהגות אנחנו משדרים לדור הצעיר, שעדיין מגבש את זהותו, ש"אלים" זה ה"גברי" החדש.

~ הצטרפו ל"ביצים: החוויה הגברית לסוגיה" בפייסבוק  או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. אנא השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 
9 תגובות

פורסם ע"י ב- 12/05/2012 ב- פסיכולוגיה

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,