RSS

תגית: השיר על התוכי יוסי

בלוז כנעני, גרסת הבמאי

בלוז כנעני, גרסת הבמאי

טוב, די, אני לא יכול להתאפק יותר. הסיפור הזה חייב לצאת החוצה: כשהייתי ילד, ההורים שלי שלחו אותי לאינספור חוגים, בניהם חוגי מוסיקה, ריתמיקה ויצירה. שנאתי את זה. לא הבנתי למה הם מתעקשים על הקשקוש השמאלני הזה (כמובן שאז חשבתי את זה במילים אחרות). ברחתי מכל המסגרות האמנותיות האלו כל עוד נפשי בי, ורק בצבא, כשראיתי כמה שגיטרה סביב המדורה מרשימה בחורות, התחלתי לחשוב שמא טעיתי בבחירתי. כשהרגשתי שבכל אירוע כזה תמיד אפסיד בקרב הפופולאריות לבחור עם הגיטרה ובשום פנים ואופן לא הייתי מוכן להיות זה שתמיד עושה את המנגל, התחלתי גם לכעוס על ההורים שלי על שלא התעקשו איתי שאלמד לנגן.

"איך לא הכרחתם אותי ללכת ללמוד לנגן על משהו?" הייתי בטיח בהם. אמא שלי מספרת שהם ניסו, ושזה לא עניין אותי. היא חזרה בפרטי פרטים על כמה מהדברים הלא נעימים שעשיתי לקסילופון של מיכל בחוג ריתמיקה ודאגה להזכיר לי שהמתלה לבגדים במחסן שלנו הוא במקור גיטרה קלאסית שמעולה לא נגעתי בה. השורה התחתונה של הויכוח הזה הייתה, שאמא שלי, בטיעון מנצח, אמרה שהיא מעדיפה לשמור עלי כבן מבלי שאדע לנגן על שום דבר מאשר לבלות את גיל ההתבגרות שלי בניסיון לשכנע אותי לעשות דברים שבשום אופן לא עניינו אותי. זה בסדר, בסוף רבנו בגלל דברים אחרים. אם רק הייתה משתמשת בסיפור של הבחורות והמדורה, אולי כבר הייתי איזה ירמי קפלן היום.

בכל אופן, מאז נכחתי במאות הופעות חיות, אני הבעלים הגאה של כמה אלפי דיסקים ואפילו ניהלתי חנות שמכרה אותם לתקופה. מוסיקה היא עמוד תווך מרכזי בחיי –  אבל תמיד – כצופה. מקסי-מקסי-מקסימום – אני כותב על מוסיקה או עושה אהבה לצליליה. זה הכי קרוב שהגעתי ללקיחת חלק פעיל בתהליך מוסיקלי כלשהו. ובלי קשר, אם אפשר היה, הייתי מבטל את כל הכפתורים ברדיו ומשאיר את זה שמעביר אותך ל 88FM, ונותן לחבר'ה שם לנווט אותי דרך העולמות המוסיקליים המופלאים שמרכיבים את התחנה הנהדרת הזו.

הלאה. מה שסחבק בא להגיד בעצם, זה שלפני כמה שבועות הטפתי כאן נגד ההרגל שלנו לחיות את החיים כצופים מן הצד ובעד ההתעמקות בתחביבים והרדיפה אחרי התשוקות שלנו כתנאי למימוש עצמי כגברים וכבני אדם. והנה, אני, שאומר בלב שלב שמוסיקה היא הסיבה שלשמה אני קם בבוקר, לא עושה דבר בשביל לממש את עצמי בתחום זה? ובכן – זה לא מדויק, והנה הסיפור:

כשהשתחררתי מהצבא הבטחתי לעצמי, כמו כל לוחם שבוז, המון הבטחות. הבטחתי לעצמי לא לאכול יותר שווארמה בלאפה ב- 9 בבוקר, וקיימתי. הבטחתי לעצמי לא להתקרב יותר לבקעת הירדן – וקיימתי – חלקית (נסעתי דרכה, אבל לא עצרתי). הבטחות פחות מעשיות כמו לא להיות עייף לעולם או בחיים שלא יהיה לי קר יותר ננטשו חיש-מהר אבל הכוונה ברורה, נכון? הבטחה נוספת שהייתה לי היא שאלמד לנגן על פסנתר.

יום אחד, שעה שאני ממיין דיסקים בחנות, נתכנסה איזו גברת, צעירה, חיננית, וביקשה לשלם על ערימה מסקרנת של אלבומים – קצת ג'אז, קצת מוסיקה קלאסית לילדים ואיזה אלבום שנשא המלצה שהדבקתי עליו. באופן טבעי, התחלנו לדבר, ואז גיליתי שהגברת עוסקת בלימוד פסנתר לילדים מתחום החינוך המיוחד. "תפור עלי!" הכרזתי, כנראה בקול רם מידי. "שמע… אני בדרך כלל עובדת עם חבר'ה צעירים יותר…" היא ניסתה להתחמק. "שום צעירים ושום נעליים, אין לי חוש קצב, מעולם לא ניגנתי על שום דבר ואני מבטיח לעזוב אחרי שתלמדי אותי לנגן את השיר על התוכי יוסי", הצהרתי. "טוב, אז אם לא איכפת לך לנסוע עד אלפי מנשה כל שבוע, עשינו עסק". לחצנו ידיים, היא קיבלה הנחה על הדיסקים ושבוע מאוחר יותר ניסיתי, לראשונה, לנגן בפסנתר.

בשיעור הראשון שלי היונים התעופפו מהגינה, השכנים שלה התקשרו לשאול עם הכל בסדר, ואני? אני הייתי מבסוט עד הגג. כשיעורי בית היא נתנה לי דף מצולם מחוברת ילדים עם ציורים של חיות משק ותווים, שהייתי אמור לעשות איתם משהו. כמובן – לא עשיתי את אותו הדבר שהייתי אמור וחזרתי אליה שבוע אחרי שבוע עם הרבה כוונות טובות ומעט מאוד אימון. מתישהו הבנתי שלשבת ליד פסנתר ולא להצליח להוציא ממנו צלילים משביעי רצון זה מאוד מתסכל, והפסקתי לנסות. אם היא המורה, אז שהיא תלמד אותי מה צריך לעשות וחלאס עם הפור-פליי. כולה שיר קטן על תוכי. אחרי חמישה או שישה מפגשים כאלו, כשאני מנגן את אקורד הפתיחה של איזה קשקוש מוסיקלי, היא מניחה יד רכה על היד שלי, שפרוסה בגמלוניות על הפסנתר, ומביטה אלי ישר בעיניים.

"טל…" היא לחשה. "כן?" השבתי. "שמע… זה לא ממש מתקדם, הסיפור הזה עם הפסנתר". ככה. בפנים. "מה… מה זאת אומרת לא מתקדם?", שאלתי, כשאני יודע את התשובה. "אני פשוט מרגישה שאני לא מצליחה להגיע אליך". "המממ… טוב, אבל עדי, אמרת שאת מורה לחינוך מיוחד, לא?", יריתי, מקווה להציל את מה שנשאר מקריירת הפסנתר שלי. "כן, אבל יש מקרים שהם באמת מיוחדים", אמרה ובאבחה אחת שמה קץ לפנטזיות שלי כפסנתרן קונצרטים.

שבור, נסעתי הביתה. תם הטקס. שנים אחר כך, ברגע שפל נוסף, החלטתי שאני קונה גיטרה. חשמלית. שתעשה את הצליל הכי מלוכלך שאפשר. הייתי מדוכא עד עמקי נשמתי והייתי בטוח שמרגע שאחזיק את הגיטרה, הבלוז פשוט יקפוץ החוצה ממני. עד כדי כך הייתי מדוכא. ותמים. בדיוק קיבלתי משכורת, בדולרים אוסטרלים, מה שאפשר לי להשאיר 600$ על גיטרה חשמלית, מגבר וכבלים בחנות כלי נגינה. בשארית החודש אכלתי שימורים והרכב ישב בלי דלק בחניה איזה עשרה ימים, אבל זה כבר לסיפור אחר.

אז חזרתי הביתה, מרגיש כמו רוקסטאר, ו… התחלתי לחפש מישהו שיכוון את הגיטרה בשבילי. ברוב ייאוש, חזרתי לחנות שתעשה את זה, ועד שכבר מצאתי את עצמי אוחז בגיטרה המכוונת, כשהיא מחוברת למגבר וזמזום מבטיח, רמז לדיסטורשן, ממלא את החדר, הבנתי שאין לי  מושג מה לעשות איתה. קצת כמו הפעם הראשונה במיטה, רק שזה נמשך יותר זמן. ועם פחות הצלחה. חצי שעה של תאונת דרכים מוסיקלית, ואפס בלוז יצאו מהסשן הזה. התסכול שהתחיל את הסאגה הזו רק גבר ואני יצאתי לרוץ. "לפחות תעשה משהו שאתה טוב בו", אמרתי לעצמי וחיש מהר נמצאתי חשוף חזה ומתנשף על חופו של האוקיינוס. מאז לא נגעתי בגיטרה הזו, ולמי ששואל, אני מספר שאני פשוט לא נוהג לנגן עבור אנשים מכיוון שזה דבר מאוד אינטימי עבורי.

אז הנה, מוסר השכל מחודד לפוסט ההוא ממקודם: לא רק שזה חשוב להעמיק בתחביבים שלנו, חשוב במיוחד למצוא את אלו שניתן להשיג בהם לפחות מידה מסוימת של הצלחה (או מידה עצומה של הנאה…), מכיוון שאחרת פשוט לא תהיה סיבה להמשיך לעסוק בהם. פנטזיות לחוד, מציאות לחוד. בפנטזיה שלי אני עדיין כוכב רוק בהתהוות, אבל במציאות? במציאות אני מתאמן למרתון טבריה.

אבל רגע! אל תתנו לכישלון שלי להרתיע אתכם – זה חשוב, ולפעמים כיף, להיכשל כישלונות מפוארים. מעבר לכך שכישלונות כאלו נותנים תוקף להצלחות שלנו (כשאלו עושות ג'סטה ומגיעות), להיכשל זה גם קצת כמו לחיות במבחן אמריקאי. קודם כל, מקיפים את מה שבטוח לא נכון, עד שבסוף נשארים עם הצלחה, או לפחות, סיפור.

 לחיצה על הלוגו (צד שמאל למעלה) תיקח אתכם לעמוד הפייסבוק והשלמת התהליך עם איזה Like קטן תעשה אותי מבסוט. אם אהבתם את מה שקראתם, אפשר גם להירשם ולקבל עדכונים ישר למייל, אחת לשבוע.

 
4 תגובות

פורסם ע"י ב- 15/10/2011 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , , , , , ,