RSS

תגית: בירה

טרילוגיית אנשי הביצות | סיפור אמיתי… ואחרון

טרילוגיית אנשי הביצות | סיפור אמיתי… ואחרון

בימים הראשונים של ביצים העליתי פוסט תחת הכותרת "אירועים אמיתיים, זיכרונות רופפים" שאמור היה להיות הראשון בסדרת סיפורים מקיץ שביליתי בטקסס. מצבי רוח ותהפוכות הרחיקו אותי מהזיכרונות האלו וכל ניסיון להמשיך מאיפה שהפסקתי הרגיש לי מאולץ, ומסורבל. אחרי שני פרקים מקריים ב"טרילוגיית אנשי הביצות", בא לי להעלות גרסה משוכתבת של הסיפור שהתחיל הכל. (לפרקים הקודמים, לחץ כאן)

ג'טלג אימתני הדביק אותי לכרית בתנוחה שמנוגדת לכל מה שאנו יודעים על האנטומיה של גוף האדם. הדוד מעיר אותי, ולמרות שהצלחתי להתיישב במיטה, הנפש שלי נשארה לישון ורק חצי ליטר בירה מאוחר יותר אפשר היה להגיד: "גוד מורנינג". השעה הייתה 8:34, ובמעט הימים שביליתי כאן נמחק כל זכר מהאדם שהייתי לפני שעליתי לטיסה 085 של "קונטיננטל איירליינס" ליוסטון, טקסס.

הדוד הטיל על עצמו כמה משימות לזמן שלנו ביחד. על חלקן לא אוכל לכתוב, שכן החקירות בעניינן עדיין מתנהלות, אבל אחת מהן הייתה "לראות אם הצבא עשה ממך גבר". לטענתו, בר-מצווה זה לא באמת טקס כניסה ראוי לעולם הגברים. הוא רצה לראות דם. וחוץ מזה "זה היה לפני 13 שנים. הגיע הזמן לבר-מצווה שנייה". בגרירת רגליים, כשלתי למקלחת. הנחתי את עצמי, בעדינות, בתוך האמבטיה, נותן למים לסיים את מה שהבירה התחילה. כשיצאתי, כמעט כמו חדש, הבנתי שמשהו מתבשל. בשקית לייד הדלת הייתה מקינטה ופלנאנג'ר לקפה, והתיק הצהוב היה מונח על השולחן. שום דבר טוב לא קורה כשאורזים את התיק הצהוב. "תארוז לסופ"ש ואל תשכח מגפיים" הוא ירה.

מה שהתחיל ב 1990 כחגיגה קהילתית צנועה במימון הכנסיות ועוד פרילאנסרים אוהבי ישו, הפך ברבות השנים לסוף שבוע של פורענויות שמתנקז ליום שבת שכולו ריקודי שורות וגילוי עריות, או במילים אחרות: פסטיבל הביצות הביצות השנתי. הכל התקדם לפי התוכנית, הכבישים היו ריקים ובחצי הדרך, הדוד התקשר לג'ארד, לבשר לו על בואנו, רק מה? הטלפון מצלצל וג'ארד לא מרים. התעלמנו והמשכנו בנסיעה. חצי שעה אחר כך ניסינו שוב ורק כשכבר רצינו לנתק, נשמעה לחישה מהצד השני: " אני אהה… ערום… במיטה… של בת דודה שלי… תן לי רגע לבדוק מה קורה ולחזור אליך" אמר הקול. "ג'יזס, ג'ארד! תגיד לי שלא זיינת את בת דודה שלך!", וג'ארד, עדיין בלחישה צרודה "לא, לא נראה לי, אני לא דביק ולא שום דבר… זה מוזר, אתה מבין, כי…" אבל לפני שסיים להסביר, קול נשי ומופתע נשמע מרחוק: "ג'ארד? וואט דה פאק?!". דוד שלי מכסה את הפייה של הסלולרי ואומר "זו הת'ר, אישתו, לא פגשת אותה עדיין". כשחזרנו לג'ארד השיחה כבר נותקה ואנחנו הבנו שכדאי שנתעכב עוד כמה דקות.

בערך בנקודה הזו היה ברור שמשהו השתבש, אז החלטנו לעצור לארוחת בוקר – צ'יזבורגר –  וחיכינו להמשך משימות. אחרי צ'יזבורגר אחד, כמעט שניים, וליטר של תה קר, הטלפון צלצל. "אז מה אתכם, אתם בדרך או מה?" ג'ארד שואל, כאילו כלום. "כן, בדרך, רצינו לראות שלא הסתבכת בצרות לפני שאנחנו מגיעים", "לא, לא, אני חושב שזה בסדר, היא לבושה, כמעט לגמרי, ואני לא דביק אז לא נראה לי ששכבנו… בכל מקרה, אני לא זוכר כלום, אז לא יכול להיות שקרה משהו רציני". יופי. נרגענו. לא משהו רציני. נשמנו לרווחה והמשכנו לדהור לכיוון לואיזיאנה עם החלונות למטה והרוח בשיער.

המדשאות המשורטטות, הבתים צמודי הקרקע, האחידים בחזותם ונטולי הגדרות, כמו גם היעדר השילוט ברחובות, הצביעו על אוטונומיה קהילתית קטנה, שלא זקוקה להטפות מוסר בצורת חוקי עזר עירוניים או תיבות דואר ממוספרות. פורענויות קטנות, כמו זו שהייתי עד לה בשיחת הטלפון, לא שורדות באוויר הפתוח של העיר המנומנמת הזו, שזה מוזר, כי כולם בכל זאת יודעים הכל על כולם. כנראה שרק לא מדברים על זה. ג'ארד, עם הכתפיים העצומות, זקן ג'ינג'י וקול בס שגורם לרפי גינת להישמע כמו הספייס גירל השישית, חיכה לנו בחניה. אמרנו שלום בלחיצת יד שהגבילה את השימוש שלי ביד ימין לשארית הסופ"ש, ונכנסו פנימה, לא לפני שחלפנו על פני שני אופנועים כבדים, שחורים ותואמים, שרק צבע הלהבות על מיכל הדלק מבדיל בניהם. הוא ראה שהעיניים שלי מתעכבות עליהם, והסביר: "זה דגם חדש, מוכרים אותם בזוגות – his&hers". "בואו תפגשו את הת'ר", הוא חתם את העניין.

נכנסנו לבית והתחנה הראשונה לא הייתה הת'ר, אלא המקרר. ג'ארד שלף שישיית אביטה, בירה מקומית. הוא הפליק החוצה את הפקקים עם האגודל-חקלאים שלו ועשינו לחיים. לאגר מתקתק, עם מרקם חלק, קטיפתי, וטעם שנע בין מרירות של בירה שחורה למתיקות של קרמל, אבל בלי הכבדות. השלוק של ההתפעלות התערבב לי עם ההתפעלות מהת'ר, שהגיעה לברך אותנו. לבחורה הזו היה הכל, ובמינון כמעט-הרסני. חיוך כובש שמכריח אותך לחייך בחזרה, קול גבוהה ושמח ודיבור מהיר והחלטי, שנשמע לי קצת מוכר אחרי ההיכרות הלא רשמית בטלפון. חיבוקים, נשיקה (על שתי הלחיים) ואז צעקה נוזפנית-אבל-לא-באמת "ג'נט, קאם און אובר היר, ווי האב גסטס!" ובשמלת סטרפלס קצרה וכחולה מאוד, עם קארה אומה ת'ורמן ואיפור תואם, יצאה אלינו בת הדודה. באותה השנייה הבנתי את ה"בלבול" של ג'ארד אתמול בלילה והשיפוטיות נעלמה.

גאלפגאלפגאלפ, סיימנו את הבירה, נדחסנו לג'יפ ויוצאנו אל הפסטיבל, שנערך באולם הספורט המקומי. בכניסה מולבשים עלינו צמידים ועוד לפני שאני מתחיל להתפעל ממפלס הישו הגבוה במקום, הכיס שלי מתמלא בחופן ואוצ'רים לאוכל וביד שלי יש בירה נוספת. אנחנו מתערבלים בין האנשים, ואני מציג את עצמי בשמי, טל. מי שלא מבין מצמצם את עיניו ושואל "טיילר?" ואני מהנהן בהסכמה. רחבות הריקודים הייתה המגרש, שהוקף בדוכנים לאוכל, שתייה ו… ישו. בחלק הרחוק מהכניסה מוקמה במה, שנחצתה על ידי יריעת בד ענקית. בשעה שלהקה אחת מנגנת, השנייה מפרקת ציוד ועוד להקה מרכיבה אותו, כך שנוצר רצף בלתי פוסק של מוסיקה חיה, סוערת ושמחה שנקראת "זיידקו".

בלי הרבה דיבורים ג'ארד והת'ר נבלעו ברחבת הריקודים, וג'נט, לצערי הרב, נעלמה עם חבורה אחרת. אני והדוד עוברים בין הדוכנים וטועמים כל מה שיש לדרומיים להציע, כשאני מקבל הסברים על המנות. במיוחד אהבתי משהו בשם crawfish etouffee. תבשיל אורז חריף, סמיך, בתיבול מקומי ועם דגים שבכל מקום פחות עני היו משמשים כפיתיון לדגים, ולא כאוכל לבני האדם.

ככה, עם בטן שקצת פחות מודאגת מהמשך הערב, התחלנו להשתחרר. עוד בירה, ועוד צ'ייסר ועוד להקה שעולה, ובלי לשים לב אני כבר רוקד טו-סטפס עם נשים בכובעי קאובוי. זה לקח כמה שעות, אבל בסופו של דבר נוצרה שם חבורה די גדולה והטרוגנית מאוד, במיוחד בהתחשב בבריכת הגנים המקומית. בניהם גם גרישה, סוג של ונוס וויליאמס מקומית, ובחור שהיה חצי ממנה בגובה אבל פי שתיים ממנה במשקל, שלבש חולצה מכופתרת נטולת שרוולים שרקומה עליה גולגולת ענקית.

ניחשתי שהצרות מתחילות כשראיתי את גרישה מחליקה לכיס של דוד שלי את המפתחות לרכב שלה והבנתי שאני צודק כשהוא לחש לי שמעכשיו אני באחריותו של ג'ארד. הייתי מרגיש נינוח אלמלא ג'ארד היה ישוב לשולחן גבוה, ישן על הזרוע הפשוטה שלו ומרייר. ניגשתי אליו וטפחתי לו על השכם. הוא הרגיע אותי כשמלמל "אני אחראי עליך עכשיו" ונרדם שוב. הת'ר ראתה את ההתרחשות וגררה אותי להמשיך לרקוד. זה לקח עוד שעה, שבסופה הת'ר, שיכורה לא פחות מאף אחד אחר, העמיסה אותנו על הג'יפ ונהגה לכיוון הבית. לא הייתי פיכח מספיק בשביל להבין כמה כולם שיכורים סביבי, מה שהציל אותי מלמות מהתקף לב. רק למחרת גיליתי שאחיה נהרג כשנהג שיכור ועף עם הרכב שלו מגשר. בתוך ההתהפכות של הרכב על המפלס מתחת, הוא נזרק החוצה והגוף שלו נחצה לשניים על ידי אחד מהשלטים בצומת והוא מת במקום.

אבל, כאמור, היה לי מספיק דם באלכוהול כדי לא לדאוג מדברים כאלו והמאמץ הקוגניטיבי היחיד שיכולתי לו היה להימנע מלהקיא באוטו. נעצרנו בחריקת בלמים במה שמאוחר יותר גיליתי שהיה דרייב-ט'רו של טאקו בל. הת'ר ניהלה את העניינים והתקדמנו עוד כמה מטרים. החשבון היה יותר מ- 100 דולר, ורק האלכוהול מנע מאיתנו לנסות להבין איך זה ייתכן. היא שלפה כמה שטרות ואני עזרתי לה להעביר למושב האחורי את השקיות המלאות שקיבלנו. עצרנו בבית, פרקנו את המטען האנושי ואת הטאקו בל, ואחרי שכולם שטפו פנים התכנסנו לארוחת לילית בעמידה, במטבח. עכשיו כבר מותר היה לסרב לבירה, ומים מהברז הרגישו טוב. האוכל הזול מיאן להיגמר והשפעת האלכוהול החלה מתפוגגת, התרכזנו בחשבונית כדי להבין איך יצא שהזמנו כל כך הרבה אוכל. מתברר שהת'ר, במקום לבחור מהתפריט הענק, פשוט הקריאה את כולו דרך האינטרקום.

ג'ארד שבינתיים התפכח מספיק בשביל להבין שדוד שלי נעלם, תהה איפה הוא. "גרישה", הת'ר אמרה, כאילו שזה אמור להסביר את הכל. כנראה שזה באמת הסביר, כי המטבח הקטן השתתק ורק קולות לעיסה נשמעו. רק הצליל של דלת נטרקת שינה את האווירה. שתי שניות אחר כך הופיע דוד שלי במטבח. הראשים הסתובבו, כשהידיים עדיין מחזיקות וריאציות של טאקו, מה שהוביל לכך שארבעה בני אדם מסתכלים עליו עם עיניים פעורות ושפתיים קפוצות שחתיכות עוף וכרוב מסתלסלות החוצה מהן. הוא הקדים תשובה לשאלות שעמדו לנו בדרון, ואמר: "אל תסתכלו עלי ככה, אתם יודעים איך זה" אבל הם, שהיו בטוחים שגרישה זה עניין סגור, לא התרצו. "בחייכם…" הוא אמר, כמעט נבוך, והמשיך: "לפעמים אתה רוכב על השור, ולפעמים… השור רוכב עליך".

הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 
2 תגובות

פורסם ע"י ב- 25/08/2012 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , , , ,