בשנות ה-90 נאמר על נירוונה שהיא הייתה הלהקה שגילתה לאמריקה כמה לא מאושרים הם ילדיה. אם זה נכון, הרי שדיוויד פוסטר וואלאס גילה לאמריקה את הסיבות לכך. הניכור החברתי, תרבות הצריכה וההבנה שמשהו בעולם הזה דפוק לגמרי, כל אלו זכו לביטויים מוסיקליים, ספרותיים ואפנתיים שונים, שנשארו רלוונטיים גם היום, כשהניכור החברתי רק גבר ותרבות הצריכה חיסלה את כל האלטרנטיבות. הבשורה המוסיקלית של קורט קוביין והכנופייה שלו, ביטאה את רוח התקופה, שהייתה, במילותיו של עיתונאי אחד, כזו: "דור שלם מתייחס עכשיו לנירוונה כאל הגירסה שלהם ל'ביטלס'. הם כמובן טועים טעות חמורה, אך לא הייתי ממליץ לכם להגיד את זה להם".
נירוונה ביטאו במוסיקה את התחושה הזו, שיש עכשיו דור שחווה משהו שאף אחד אחר לא יכול להבין, ושהמבוגרים כבר עשו (הרסו?) את שלהם, ואנחנו (ילדי שנות ה-90) יכולנו לשמוע את זה קורה בזמן אמת, אפילו שהיו לנו מעט מאוד כלים להבין זאת. במקביל, ישב לו בחור אחד באיזה חדר, איפשהו באמריקה, ועשה נירוונה, רק בפרוזה. הבעיה הייתה שלא יכולנו לדעת את זה. במשך שנים המו"לים בארץ התכחשו לאחד הכוחות הספרותיים המשמעותיים ביותר שפעלו באותה העת, ותופעת הג'טלג התרבותי שמאפיינת אותנו כל כך היכתה שוב. עד לאחרונה.
4 שנים אחרי שמת ו-25 שנים מאז שפורסם ספרו הראשון, שניים מספריו של וואלס תורגמו לעברית והוצאו לאור על ידי הקיבוץ המאוחד, והפלא הזה, שהיה סוד אמריקאי, עכשיו גם קצת שלנו. הוא קצת שלנו כי הוא עדיין רלוונטי, במיוחד אם אתם מסוג האנשים שחושב שעוד אפשר להציל כאן משהו: אמריקה של דיוויד פוסטר וואלס היא ווייל אי. קאיוטי, כשהוא רודף אחרי הרוד-ראנר, ופתאום נגמר לו הצוק: כל עוד לא יסתכל למטה, הוא יישאר תלוי באוויר והכל יהיה בסדר, אבל לרוע מזלו של השועל, וואלאס הסתכל למטה, ונתן תוקף לחוקי כוח המשיכה שאמריקה התאמצה להדחיק.
וואלאס פירק את הפטריוטיות האמריקאית עם כתיבה חדה על אסון התאומים ואוסף ההרגלים הלאומיים שהרכיבו אותה. הוא הכריח את הנהנתנים שבקוראיו להביט בפגמים המוסריים של הרגלי האכילה שלהם כשכתב על פסטיבל לובסטרים, והוא ריסק לחתיכות את הפנטזיה שהיא "שיט תענוגות" על ידי בחינה נוקבת (ומצחיקה בהיסטריה) של כל היבט בחוויה הזו והמרחק שלה מהאמת. הוא מצא כל כשל בהתנהגות היומיומית שלנו, הציף אותו, התפעל ממנו בשילוב של סלידה ואמפתיה, והגיש אותו מלווה בהערות שוליים כה מעמיקות, עד שהם התפתחו לעלילות מקבילות בכמה מספריו.
בנקודה הזו קל לגלוש לקלישאות, ואם הייתי צריך לצמצם את הפוסט הזה לסטטוס בפייסבוק הייתי כנראה כותב: "אין דברים כאלה". קלישאה, על פי ויקיפדיה, היא "ביטוי שבלוני ונבוב, ולעיתים אף שגוי, שמרבים להשתמש בו בשפה המדוברת אך אינו מוסיף דבר למידע שבטסקט". אז נכון, זו קלישאה לכתוב ש"אין דברים כאלה", כי זה לא אומר שום דבר על הספר, אבל לקלישאות יש גם צד שני, והוא העובדה שהן לוקחות אמת שמקובלת על ציבור גדול ומזקקות אותה לאמירה שחוסכת את הצורך להמציא מחדש את הגלגל. אז תסלחו לי, אבל באמת שאין דברים כאלה. כמי שקורא בקצב של ספר בשבוע כבר כמעט עשור, מעולם לא נתקלתי בשום דבר דומה לכתיבה של וואלאס. לקרוא אותו זה כמו לחיות עם הפרשנות של הבמאי שמתנגנת על רקע הסרט – המציאות מקבלת עומק, הקשר והרבה משמעות שאי אפשר היה למצות בלי המבט אל מאחורי הקלעים שוואלאס מספק.
"שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, "בוקר טוב, בחורים". איך המים?" ושני הדגים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז, לבסוף, אחד מהם מביט באחר ואומר,
"מה זה לעזאזל מים?".
לקרוא את וואלאס משמעותו לגלות מה זה, לעזאזל, מים. וואלאס מייצר מטמורפוזה בחיים של כל הקוראים שלו. הוא יעביר אותך לצד של הדג המבוגר וידרוש ממך להעיר את מי שסביבך. עד כה פורסם קובץ סיפורים אחד, בשם "ילדה עם שיער מוזר" הכולל כמה פנינים ספרותיות שלא ייאמנו (הפתעה בסוף הפוסט) ומסה קצרה בשם "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", שמתארת את רשמיו של וואלאס משיט תענוגות שנשלח לסקר (קליק לקטע שפורסם ב"הארץ").
הדבר הראשון שעשיתי כשסיימתי לקרוא את "ילדה עם שיער מוזר" היה לקנות אותו לחברי הטובים ביותר. הדבר השני שעשיתי היה למצוא מי אחראי לפלא הזה, ולהגיד לו תודה. כך יצא שכתבתי הודעה משתפכת לנגה אלבלך, שעורכת את הסדרה בה פורסם הספר. הדבר השלישי שעשיתי היה לפנות את הצהריים של יום שישי אחד בשביל להגיע לאירוע שנערך (בלבונטין 7!) לציון השקת הספר "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם". באירוע נכחו אנשי ההוצאה, הסופר אסף גברון שאחראי במידה רבה לכך שוואלאס מצא בית ספרותי בארץ, ועוד אנשי תרבות ורוח אחרים, שכולם בצורה כזו או אחרת, הושפעו מוואלאס ובאו לחלוק את הרשמים שלהם.
וואלאס, כמו קוביין, שם קץ לחייו, וכמוהו, סבל כל חייו מדיכאונות. הוא היה טוב יותר מקוביין בלהתמודד איתם (על כך יעידו 20 השנים הנוספות שבילה איתנו), אך גם הוא הוכרע על ידי מחלתו. ברווח שבין הפסקת נטילתה של תרופה נוגדת דיכאון אחת להתחלת הטיפול בתרופה אחרת, הוא תלה את עצמו, מה שמעלה תהיה: אם אדם שהיה כל כך טוב בלהבין ולפרש את העולם בוחר לסיים את חייו, איזה סיכוי זה משאיר לנו? האם צדק קורט קוביין כשהוא שר שהבורות היא ברכה? מכיוון שהמשמעויות של האמונה בכך אינן מקובלות עלי, אני נדרש למצוא איזה אמצע בין החיטוט האובדני בפצעים ובין החיים כ"ילד כבוי מול מסך שדולק". קריאה של וואלאס היא האמצע שלי, כי כמו הורה טוב, הוא חושף אותנו למציאות בעדינות ובהתאם ליכולתינו להכיל אותה.
ביקשתי לפרסם את אחד הקטעים מתוך "ילדה עם שיער מוזר" בשלמותו, להנאתכם, וההוצאה ניאותה לאפשר את זה (נגה, תודה, את אלופה!), והוא מצורף בתחתית הפוסט, אבל רגע לפני שנגמר, אם נשאר לכם כסף למתנות לחג, ואם מבעיתה אתכם המחשבה שלפנינו ארבעה חודשים של התמודדות יומיומית, קטנה וקטנונית, על כל הצרות שבשגרה ועל כל הכאבים שהיא מביאה איתה, מעט מזור ונחמה תוכלו למצוא בין דפיו של וואלאס, שכן "תפקידו של הסופר הוא לנחם את המוטרדים ולהטריד את המנוחמים". תקראו את הקטע הבא, ותגלו איפה אתם על הסקאלה.
~ דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~
ביצים 