משהו דה לוקס: גבר מתלבש ליציאה

“הזמנתי לנו מקום במסעדה משהו דה-לוקס, תתלבש בהתאם”. קשה להעלות על הדעת סמס יותר תכליתי מזה, ומשסיימתי את חובותיי הלוגיסטיות כלפי החבר ובנות זוגנו להערב, התפניתי להכנות. חולצה לבנה מגוהצת ומעומלנת, בשילוב מכנס בד עם קיפול מוקפד ונעליים שזה עתה צוחצחו. אחרי המקלחת והתזת הבושם, התפניתי לנסיעה, מדמיין את המנות האלוהיות שיבואו אל פי בעוד דקות, כאשר מול עיני כבר ראיתי את הערב כולו – חבורה שמחה במסעדת גורמה, כאשר כולם מתענגים האחד על חברת השנייה, על האוכל הפנטסטי ועל הידיעה כמה משמעותי הערב הזה היה לכל הנוכחים, שכן ציינו אירוע חגיגי במיוחד.

הבנות יפגשו אותנו שם, ואני סימסתי “צא”. כעבור שניות ספורות הוא התיישב לידי, בבגדים שנראו כאילו נלקחו הישר ממגזין האופנה של רשת “למטייל עודפים”. בחולצת סוף מסלול של הצנחנים, מכנס דג”מח קצר, מרובה כיסים ועם כתמים שנראים כמו זיכרונות מסיפורים שאני לא מעוניין לשמוע. פני הלבינו. “אתה יודע שאנחנו יוצאים למסעדה של עיקרית ב 200 שקל, כן?”. הוא הנהן כמי שהדבר אינו נוגע לו כלל, אז המשכתי: “לא, כאילו, הבגדים האלו – מה נראה לך שאתה עושה?” שאלתי, עם כוונות רטוריות ואבסולוטיות שאמורות היו להסתיים במרוצתו חזרה לביתו והחלפת בגדים במהירות של סופרמן-בתא-טלפון לכדי משהו מכובד מעט יותר, אך לא כך. במקום לציית הוא השמיע צליל ‘פררררצצצצסססטטט’ כששיחק עם הסקוצ’ של סנדלי השורש שלו.

“יאללה, סע” הוא פקד ושם את כפות רגלים על הדאשבורד, נהנה מבריזה של מזגן ישר לתוך שרוול מכנסיו. “לא סע ולא נעליים, תלך להתלבש, אתה לא יכול להגיע ככה”, רטנתי. “יכול, יכול, אנחנו מאחרים ועד שנמצא חניה…קיצר, סע”. הבטתי בשעון והתלבטתי ביני ובין עצמי מה גרוע יותר – לאחר למסעדה בה השולחן הוזמן חודש מראש, או להיכנס אליה עם חבר אורנגוטנג שהיה מקבל מבטים עקומים גם אם היה מתיישב בבגדים כאלה במסעדת דייגים ביפו. החלטתי שהאיחור יהיה זלזול גדול יותר, גם בחברות שמחכות לנו וגם במסעדה, וקיוויתי שיהיה בסדר וגם, שהם מעסיקים מארחת עיוורת.

הגענו, בזמן, ומצאנו בכניסה למסעדה שתי נשים יפיפיות, מפוארות ומוקפדות שמחכות רק לנו, כשעל פניהן הבעה של “באמאשך?!”. החבר לא מצא לנכון להסביר את עצמו או להתנצל ואני מצאתי לנכון להסתיר אותו מהמארחת, שלא הייתה עיוורת בכלל. בשעה שאנחנו ממתינים שיושיבו אותנו אני רואה את מבטיה המאשימים של המארחת הדקיקה וחמורת הסבר, סוקרים את החבורה ומתעכבים על החבר הבבון. ניכר היה שהיא חוככת בדעתה באשר להתמודדות הראויה גסות הרוח שלו, והוא, שסוף סוף הבין שמשהו אינו קשורה, החליט להסביר את עצמו.

כדי להסביר את התופעה הזו, אני הייתי הולך על כיוון של שקר מוחלט שיערבב בתוכו תאונת דרכים, פנצ’ר ותרומה של בגדים למחוסרי דיור שהשאירה אותי לבוש בבגדים שמצאתי באוטו, אבל הוא בחר באסטרטגיה אחרת: “מה זה המבט הזה?” הוא אמר לה. “את יודעת מה החולצה הזו עברה? סוף מסלול מרץ 03, היא הייתה של המ”פ שלי. הדברים שהחולצה הזו ראתה, את לא היית מדמיינת בכלל. על דראג’מה, שמעת? זה מה שלבשתי מתחת למדים בלילה שעצרנו אותו!”. המונולוג הזה, שתפס את כולנו בהפתעה, לא הרשים את המארחת ואני נחלצתי לעזרתה. “אחי, מה דראג’מה עכשיו? את מי זה מעניין? היית צריך להחליף בגדים”. האסטרטגיה הגברית שנקט בה החבר הבבון קבעה כי מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד כוח, וכך זכינו גם לסיפור על המכנסיים – “כל הטיול בדרום אמריקה, לא הורדתי אותם פעם אחת חוץ מבמקלחת, וגם אז, לא תמיד! איפה תמצאי היום בגדים כאלה, הא?”

המארחת, שהרגישה נזופה, גלגלה את עיניה והבריחה אותנו למסעדה. כשהזמנתי את המקומות ביקשתי שולחן מאוד מסוים, כך שהופתעתי מאוד כאשר המארחת חלפה על פני השולחן הנחשק והושיבה אותנו בפינת המסעדה, קרוב לשירותים, כשהיא מראה לחבר-בבון את הכיסא הפנימי בתנועת יד החלטית שמאפיינת מאלפי כלבים יותר מאשר מארחות במסעדות יוקרה. האוכל הגיע חיש מהר ואני נותרתי עם שיעור רב ערך: גברים ישראלים נוטים למדוד את ערכם של בגדים בצורה ייחודית, כאשר החוויות שצבר פריט מסוים מאפילות על כל שיקול אחר בלבישתו, שלא לומר, בזריקתו לפח. הערך הנוסטלגי-סנטימנטלי כה גדול עד שהוא הופך לנבואה שמגשימה את עצמה, וכך, כאשר חתיכת מזון חלקלקה החליקה ממזלגו של החבר-בבון על חולצתו והכתימה אותה, קיבלנו הוכחה נוספת לנטייה זו: “אתה רואה? דמיין מה זה אם הייתי בא לכאן עם חולצה לבנה כמוך? לא כואב הלב ללכלך אותה ככה?”

~ תם, אך לא נשלם ~

בפוסט הקודם כתבתי שאני מתכוון לטפח מעט את ההתעסקות החובבנית שלי באופנת גברים, והנה, אני עושה זאת. שיתוף פעולה חברי עם דורון אשכנזי, מעצב בגדי גברים שפועל בארץ מזה 25 שנה, הוליד ערב מעניין שנקרא "הון, שלטון ופפיון", ויתקיים בשבוע הבא, בעולם האמיתי: סהר שלו (עיתונאי אופנה של 'הארץ', מבעלי הבלוג 'הגרסונייר') ירצה על הקשר בין אופנה ושלטון ובין בגדים והצלחה, כאשר לפני כן דניאל ויינשטיין, (ברמן ומיקסולוג) ישקה אותנו בקוקטיילים מיוחדים וקיציים, והכל בחינם. הערב הזה יקרה, כמובן, בהרלינגר, הפאב השכונתי שהפך לבית עבור כל הרפתקאות התוכן שלי.

לנוחיותכם, ההזמנה מצורפת כאן.
ההרשמה לאירוע נעשית דרך עמוד האירוע בפייסבוק. 

קליק לעמוד שלי בפייסבוק, וקליק נוסף לדף הפייסבוק של ביצים.