RSS

על שני סוגים של חופש וחגיגות שנתיים ל"ביצים"

ביצים חוגג שנתייםבהתחלה היו סימני שאלה בהודעות בפייס. אחר כך הצטרפו אליהם סמסים ממספרי טלפון שלא הכרתי, וכמה מיילים. אפילו ברחוב תפס אותי מישהו, ושאל מה קורה עם הבלוג. למה הוא כבר לא מתעדכן. התביישתי להגיד לו שאין לי מושג. באמת תהיתי אם נגמרו לי הדברים להגיד, או שסתם, נשבר לי הזין מהכתיבה האובססיבית שאכלה לי את השבתות ותפסה חלק נכבד מהמחשבות שלי במהלך השבוע. חשבתי גם שאולי מיציתי והגיע הזמן לעבור הלאה. באיזשהו שלב הנחתי למחשבות האלו, לא נגעתי בהן יותר, לא ניסיתי לתקף אותן עם מעשים או דיאגנוזות ופשוט חדלתי.

לייד הדבר הזה קרו כמה דברים נוספים. חלקם היו נהדרים וחלקם פחות, אבל העולם לא עצר מלכת כשהבלוג לא התעדכן בפעם הראשונה מזה שנתיים, במוצ"ש ה 12 לינואר. בין הדברים הטובים שקרו היו ההזמנות להרצאות שטיפטפו בקצב אחיד ומשמח. הייתה את ההרצאה בפורום הנשים של נצ"ח, והייתה את ההרצאה ב"בר שיח", המיזם התל אביבי הנהדר. הייתה גם את ההרצאה ב"הר סיני" שהייתה מאתגרת ואת ההרצאה מול 450 אנשי הצבא בתל נוף (האירוח שלהם כלל "הקשב", דגלי ישראל ואפילו פודיום בחדר התדריכים של הבסיס). קצת אחריהן הייתה כתבה שנמרחה על כפולת עמודים ב'מעריב' והופעה טלוויזיונית גרועה במיוחד שלי בערוץ 2 (כנסו, זה מצחיק). את הזרם הזה סיימתי בירושלים – ממש כמו במסע כומתה – בהרצאה בשוק מחנה יהודה, מול קהל שברובו לא שמע לא עלי ולא על הבלוג מעולם, ובכל זאת יצא מהבית בערב ירושלמי קפוא.

טל שמואלי ביצים

אז זה היה זה, וזה היה טוב, אבל זה לא היה הכל. כמה ימים אחרי שגיליתי שהפסקתי לכתוב, המחשב שלי קרס. בבוקר עם הקפה הוא עבד, בערב ליד הבירה – רק מסך כחול. מומחים מסרו שאין שום דרך להחזיר אותו לחיים וכל ניסיון לשחזר את המידע שעליו יעלה אלפי שקלים. אומנם את הגיבוי האחרון עשיתי כמה שבועות לפני כן, אבל הוא היה חלקי, והכי גרוע – הוא לא היה טוב. 10,000 מילים מספר, חצאי כתבות, שברירי רשימות, עשרות תמונות, מאמרים ושאר רסיסי חיים ממוחשבים – הכל הלך. ציפיתי מעצמי לאיזו תגובה רגשית, אבל למעט המחשבה על "מאיפה אני מביא עכשיו מחשב חדש?", לא הייתה כזו. הצלחתי אפילו למצוא מי שישחזר את המידע בחינם, אבל עד שזה קרה כבר הייתי במקום אחר וזה לא שינה לי יותר.

מאוד עזר להתפכחות הזו מכתב שקיבלתי כמה שבועות לפני כן. הכרתי בחורה, דרך הבלוג, ויצאנו כמה פעמים. באותה התקופה כבר הרגשתי לא בנוח עם הפערים שיש בין טל שמואלי שכותב את הבלוג ובין טל שמואלי שחיי את חייו. ניסיתי להימנע מדייטים, שהפכו לחוויות עגומות, ועוד יותר – ניסיתי להימנע מדייטים שציפו לפגוש את הפרסונה האינטרנטית שלי. רציתי משהו פשוט, נקי ונטול ציפיות. רציתי – ואני עדיין רוצה – שותפות. לא יותר, לא פחות. בכל מקרה, התעקשותה החמיאה לי מאוד, ונפגשנו. דבר אחד הוביל למשנהו, ואחרי כמה פגישות היה לי ברור שאין כאן עתיד בשביל שנינו. לא אמרתי לה את זה, ובפחדנותי, קיוויתי שהנסיבות יחסכו לי את השיחה הכה-לא-נעימה-הזו.

הנסיבות לא חסכו שום דבר, ומה שאני קיוויתי שיהיה ברור לשנינו הפך מסטיק קצר ולא הכרחי, שבסופו קיבלתי מכתב פרידה מנוסח לעילא, שסיכם עבורי בדיוק את המקום בו אני נמצא, עם הכתיבה ועם עצמי. איכשהו, ובהיכרות קצרה, שירטטה הבחורה בדיוק מפעים את הפערים בין הטל של הבלוג והטל של החיים, ובמילים אחרות, שלחה אותי לדרכי עם שיעורי בית שיספיקו לשנה שלמה. זה היה מרגש, התקשרתי להתנצל בפניה ולהודות לה, וחזרתי לשיגרה, חדור מטרה.

בשיגרה הזו לא כתבתי יותר. סירבתי לכתוב לאתרים, ובחודש שעבר עלי "בין מחשבים", לא כתבתי כלום. בקושי תזכורות ביומן כתבתי. היה כיף לגלות את הרעב למילים שב וגואה בי, ולמרות שאת ההבטחות "לכתוב כל יום" כשתהיה לי ההזדמנות ידעתי להכניס לפרופורציה, עדיין שמחתי לגלות אותן מדלגות בין דפנות מוחי, והנה, עברו שנתיים מאז הפוסט הראשון של "ביצים", והנה אני שוב כותב.

לרגל המאורע חזרתי לקרוא את הפוסט שהתחיל את "ביצים". הוא נקרא "התחל כאן" והוא אמור היה להיות המגדלור שלאורו ייכתבו כל שאר הטקסטים. כתבתי שם ש"ב'ביצים' אנחנו נשאל שאלות לגבי האופן בו נכון לגבר לחיות את חייו, וננסה, לפחות מידי פעם, לענות על כך". אני רוצה לחשוב שכך גם עשיתי. החל מדימוי גוף ועד רטוריקה, מחיזור דרך זוגיות, ומספורט ועד ספרי ילדים – כל הנושאים האלו זכו להתייחסות ולתגובות, והדיון סביבן עיצב את תפיסת עולמי, שעדיין מתגבשת.

כתבתי פעם שהכתיבה של "ביצים" התחילה כתרגיל בכתיבה יוצרת. שהרעיון היה פשוט לכתוב סביב נושא מסויים, כדי להשתפר. להתחייב לתהליך ולהתמיד בו. חלק שדילגתי עליו היה להגדיר מה ייחשב כהצלחה. אם חשבתי שהצלחה תהיה להפוך טור שבועי במדור יחסים כלשהו, גיליתי שזה לא מעניין אותי להגדיר את הכתיבה שלי דרך הסטטוס הזוגי של חיי. אם שיפור ביכולות הכתיבה הייתה המטרה, אז שכחתי כלל חשוב, שכמו בספורט – הקושי נשאר אותו קושי גם כשעולים ברמה, ושרק יכולת הביצוע עולה – ככה שקשה מאוד למדוד הצלחה. את המדידה שאפשר היה לעשות עשיתי, ואפילו ניצחתי בה (שוב תודה על העזרה), אבל בפנים לא הרגשתי שום שיפור.

עוד דבר שקרה, ככה בלי ששמתי לב, הוא שהתחייבתי בפני עצמי לתדירות העדכונים של הבלוג, ולא לאיכותם. המחוייבות הספרטנית משהו, להעלות תוכן חדש כל מוצ"ש, הייתה גדולה מאוד וקשה מאוד. שמחתי לגלות שעמדתי בה בהצלחה, אבל שמחתי פחות לגלות מה גדולים הפערים בין הכתיבה שלי במיטבה ובין הכתיבה שלי כשהיא פונקציה של המחוייבות עצמה. למרות שהנושאים שהבלוג עוסק בהם רבים ומגוונים, היכולת להעמיק בהם הייתה קטנה מאוד, בטח תוך כדי טיפוח קריירה, עיסוק כמעט-אובססיבי בספורט והניסיון לקיים חיים כלשהן גם רחוק מהמקלדת, וזה היה ניכר, במיוחד בחצי השנה האחרונה.

אני חושב, אם לסכם את הדבר הזה, שבדיעבד ניתן להגיד שהמטרה של "ביצים" הייתה (ועדיין) להעלות את נושא הגבריות על סדר היום. בעוד נשים לומדות מגדר, גברים צופים ביורו (ראו סירטון). אט אט נשמטת הקרקע האידיאולוגית והמגדרית מתחת לרגלינו, העולם משתנה, ואנחנו מביטים בו מהצד, לא מבינים מה קורה סביבנו. במטרה הזו, ועל פי רוב הפרמטרים, עמדתי. הבנתי שהיא הושגה לא כשהוזמנתי לטלוויזיה, אלא כשראיתי שהשאלות שאני שואל מתקבלות בהנהון ולא בהתנגדות, וכשהתשובות שנתתי נתקלו בחילוקי דעות ולא באדישות.

Capture

אז מה הלאה? אני מאמין ששירות טוב לקוראי הבלוג יהיה העדפה של עומק ואיכות על פני העדכון של הבלוג. שירות טוב יותר יהיה לקחת את תפיסת העולם שעומד בבסיס "ביצים" ולנסות לשלב אותה ביום יום בצורה יותר תכלס'ית. חינוך, יצירת כלים מעשיים בבניית קריירה ועידוד לעצמאות כלכלית, פיזית ורגשית ואפילו טיפוח ההתעסקות החובבנית שלי באופנת גברים וכתיבה למשהו גדול יותר מאשר בלוג, הם כולם על הכוונת. הרבה תכנים נוספים, מצחיקים, פרובוקטיביים ואחרים, עולים לעמוד הפייסבוק של "ביצים", וזו דרך טובה לשמור על הקשר וגם על הניוזפיד שלכם פרש ומשעשע.

רגע לפני הסיום והחזרה לשגרת החיים-שאחרי-פסח, אני רוצה להציע חידוד בין שני סוגים שונים של חופש. חופש שלילי וחופש חיובי: בעוד שהחופש השלילי הוא "החופש מ…" – חופש ממשהו, כמו שלטון עריץ או מגבלות פיזיות ומנטאליות, החופש החיובי זה "החופש ל…". החופש החיובי הוא החופש לבחור, להחליט, לעשות ולהיות. עם כל החשיבות של פעילות בתוך מגבלות, ותוך מודעות לכל הדברים הטובים שמגבלות מייצרות, אסור לשכוח, ואני נזכר בזה עכשיו, שכמו ששמן מרמז – מגבלות הן מוגבלות. הן אולי  גלגלי עזר יעילים למי שרק לומד לרכוב על אופניים, אבל בשביל באמת לצאת לדרך, צריך להיפטר מהם. מי ייתן ושנתו השלישית של "ביצים" ושל כל קוראיו תהיה שנה של חופש חיובי, והרבה ממנו.

 אם יש לכם רעיון לאירוע מגניב לציון שנתיים ל"ביצים", מחשבה שאתם רוצים לחלוק איתי או שיתוף פעולה שאתם רוצים להציע, צרו קשר דרך העמוד האישי שלי בפייסבוק, או כיתבו אלי ל- beytzim.blog@gmail.com

 
10 תגובות

פורסם ע"י ב- 01/04/2013 ב- פסיכולוגיה

 

תגים: , , , , , , ,