RSS

קטגוריה: פרוזה

'סיכום השנה של 'ביצים'

ביצים טל שמואליתראו… המשפט "כל ההתחלות קשות" זה שקר. זה שקר שמספרים לאנשים, בידיעה שכשהם יצטרכו לסיים, כבר לא תהיה להם ברירה. כבר לא תהיה להם ברירה, והם יעשו את זה בכל מקרה, מי יותר טוב ומי פחות. האמת היא שיש גם התחלות קלות. כמו זו למשל. לקחתי קלישאה שחוקה, הכנסתי אותה למרכאות ואז השפרצתי עליה זווית פחות בנאלית. אולי בכלל נכון יותר להגיד ש"כל ההתחלות גרועות". כשאני משווה את אחד הפוסטים מתחילת השנה ("מניאקים שימותו לבד") עם פוסטים מהעת האחרונה ("הבעיה הגדולה של המין הגברי", למשל) מתחזקת אצלי התחושה שאכן כך הדבר: כל ההתחלות גרועות, ובהיעדר כלים טובים, הנטייה האנושית היא לרכוב על הרגשות שלנו כל הדרך אל מסקנות שגויות ופרשנויות צרות. אני מקווה שההתפתחות של 'ביצים' בשנה החולפת תעשה צדק עם החשיבות של הדיון על גברים וגבריות בעת הנוכחית.

כל פוסט שעולה ב'ביצים' מקבל רק איזכור אחד בפייסבוק או במייל, ולאחריו, צונח לקרקעית התהום הפייסבוקי, מתחת לתמונות של אוכל, סרטונים של חתולים וסטטוסים על הבחירות. או על גשם. זה אומנם הרגל מבורך עבור העוקבים, וזה גם חוסך לי את ההרגשה הלא-נעימה שמגיעה יחד עם קידום עצמי חסר מעצורים, אבל החיסרון הוא שבממוצע רק 15% מהקהל (שאינו מנוי על הבלוג) נחשף לכל פוסט חדש. זה אומר שכנראה פספסתם כמה מהדברים הטובים ביותר שקרו כאן השנה, ולכן הערב אביא תקצירים של הרשומות הפופולריות ביותר השנה, לצד ההמלצות שלי. בכל אופן, בשבוע הבא תעלה כאן רשומה שתדבר על 'הגבר החדש', ואם אתם רוצים להישאר בלופ, אז הירשמו לקבלת עדכונים במייל (צד שמאל למעלה) והצטרפו לדף הפייסבוק של 'ביצים'.

רגע לפני שמתחילים, אני רוצה לציין בכמה מילים את מה שלדעתי מהווה את אחד החסמים הגדולים ביותר של גברים באינטרנט: שלא בשונה מהיחס לנשים, אתרי התוכן מתייחסים אל גברים אך ורק כאל צרכנים. כשלעצמו, זו אינה בעיה, כי אנחנו אכן כאלו, הבעיה היא שבשונה מהנשים, נדמה כי הגברים מקבלים את היחס הזה בשוויון נפש, ולא מקימים לעצמם אלטרנטיבות תוכן ראויות. שווי השוק של גברים בעיניהם של האתרים הגדולים נמדד לפי כמות הביקורים והתהודה האינטרנטית של האייטמים השונים, לצד זמני השהייה שלהם באתר. כשזה הרף ל"טוב" או "רע", אין פלא שהתכנים שמיוצרים עבור גברים באינטרנט נעים בין ציצים למכוניות. זה מכשיל אותנו פעמיים: פעם ראשונה בהעמקת התפיסות המפגרות לפיהן זה באמת כל מה שמעניין גברים, ופעם שנייה כשאחרי 5 דקות בתוך כתבה כמו "השאפות של השאטלים בהיי טק" אוזלים גם הקשב וגם הזמן שלנו, שניתן היה להשקיע בטיפול בסוגיות אחרות וחשובות יותר, כמו, למשל, מה מקומו ומהם תפקידיו של הגבר בחברה המודרנית.

למעשה, הקוראים של 'ביצים' מתחלקים לאלו שלחצו על הקישור הנ"ל ועכשיו חוזרים לקרוא את המשך הפוסט הזה עם מקלדת מלוכלכת, ולאלו שמתעקשים, בהתעלמותם מאותו הקישור, להוכיח שאפשר גם אחרת.

הפופולאריים ביותר:

ביצים קטנות וגלימה – למה לסופרמן לא עומד: ברביות, הפרעות אכילה, אופנה, פרסום… כל אלו מואשמים תדיר בקשר שלהם להפרעות אכילה ודימוי גוף בקרב נשים, עד כדי שנדמה כי הדרישות של החברה פועלות כמכבש סלקטיבי ואך ורק עליהן. בפוסט הזה אני מצטט מחקר שמתאר את התהליך המקביל שעובר על גברים דרך התפתחותן של בובות משחק לבנים, מגיבורי על "רגילים" ועד למפלצות אדם שהואבסו בסטרואידים. תופעה שיש לה, כמובן, השלכות עמוקות: "סופרמן ובארבי הם רק חלק ממנגנוני הטמעת הערכים שכולנו כפופים אליהם בצורה כזו או אחרת, וכמובן שהבובות לבדן אינן האשמות העיקריות בטירוף האסתטי שמקיף אותנו, אך הן סימפטום לפחות באותה מידה שהן גורם שלהן. התמימות-לכאורה שבה אנחנו נחשפים אל הדימויים האלו מייצר מצב שבו כשאנחנו כבר מבינים אלו כוחות פועלים עלינו, כבר מאוחר מידי לעשות משהו בנוגע לכך." (קליק לפוסט)

בולבול וינטאג' בשביל הגברת: הפוסט הזה נולד כתוצאה משיתוף הפעולה עם הבלוג 'שתיים בלילה', של ניצן ארד, חן לבקוביץ' ויעל אלקס. אחרי החלפת רעיונות אינטרנטית עשינו את הדבר המתבקש ונפגשנו לריב פנים מול פנים, אבל בתפאורה הפסטורלית של שוק הפשפשים היה מאוד קשה לריב, אז הצלחנו לזקק כמה תובנות,ובמיוחד כאלו שקשורות בחיזור: "ג'נטלמן הוא זאב עם סבלנות", וחיזור מצריך סבלנות והשקעה של משאבים כלכליים ונפשיים. החיזור הוא אקט חשוב בפני עצמו וראוי להתייחס אליו ככזה, מבלי להיכנע לגישה שלפיה חיזור זו עמדת ביקורת דרכונים שחייבים לעבור דרכה בדרך לארץ המובטחת." (קליק לפוסט)

משבר רבע החיים והמוות שיכול לסיים אותו: גיל ההתבגרות המאוחר של בני דורנו, האפשרויות הכלכליות המוגבלות, מצג השווא של הרשתות החברתיות… כל אלו מתחברים לכדי תופעה שרק לאחרונה קיבלה את השם שלה: "משבר רבע החיים". הסימפטומים האלו מגולמים בצורה קשה, כואבת וחד משמעית במציאות הישראלית: "המצב הנוכחי הוביל לכך שגדל כאן דור שלם שמחכה שההורים שלו ימותו… גם בלי שזה נאמר מפורשות, רק אחרי מותם של ההורים תתאפשר העצמאות הכלכלית ואורך הנשימה הנלווה לה, וגם זה רק בהנחה שההורים לא פירקו את כל חסכונותיהם בניסיון להחזיק את ילידי שנות ה-80 עם הראש מעל המים." (קליק לפוסט)

 אישה הוראות הפעלה: עדידי כתבה מניפסט קטן שמבקש להסביר לגברים איך להתנהג איתה. עם הקילומטראז' שצברה בדייטים וכתיבה זה יצא חצוף, מתריס ו… שנוי במחלוקת: "אינני זקוקה לאביר, לכבאי לשוטר לשופט או ליועץ השקעות, יועץ לימודים. לא צריכה שיצילו אותי משום דבר. טוב לי עם עצמי. תהיה לצידי. אם אתה מולי, זה מסתיר. אני אדם שלם ולא מחפשת חצי שני. מחפשת עוד שלם שיהיה איתי, שיגניב אותי ושישמח אותי. וסוסים מחרבנים המון. גם הסוסים הלבנים." (קליק לפוסט)

לזכור את השואה ולשכוח מי אתה: יש מעט נקודות בהן אנחנו נוחים להשפעה. הנקודות האלו כרוכות בדרך כלל בגילאים הסמליים, באירועים משמעותיים או בררגעים חמקמקים ונדירים. אחד מהם הוא בערב יום שישי, במשלחת לפולין. אחי נסע לשם השנה, ואני החלטתי לנצל את הבמה הזו כדי להשחיל מסרים שכנראה לא יעלו סביב שולחן ארוחת הערב: "אני מבקש ממך לסרב להפוך לישות הקשה והמנוכרת שמדינת ישראל עלולה לגרום לך להיות. אני מבקש ממך לסרב להיות היהודי האוטומטי, שזהותו מוגדרת רק על ידי פחדיו ושונאיו. אני צריך שתתעלה מעל הרגשות הראשוניים האלו ותמצא מקור אחר למוטיבציות שלך. זה יהיה כישלון אם תסיים את המסע הזה כשאתה מבין לאן שנאה וגזענות מובילות, ואז בוחר להשתמש בהן כנשק בשירות מדינת ישראל. שנאה לא מנצחת שנאה. גזענות לא מנצחת גזענות." (קליק לפוסט)

אורגזמה בשקית: הבעיה עם הפורנו: פורנוגרפיה היא חלק יומיומי מצריכת התרבות שלנו. זה רע, והסיבות שבגללן זה רע נדונו ברשומה הבאה: "העיסוק בפורנוגרפיה יוצר קיטוב, ולאו דווקא בין גברים לנשים, אלא בין שתי העמדות העיקריות: עמדת ה"נגד" המבוססת על הטענה שצרכני הפורנו, גברים או נשים, הם חלאות אדם, סוטים, ונצלנים חסרי מצפון. ככה, בפנים, וזאת מכיוון שמין, על שלל צורותיו, מקושר בין היתר גם לפחד, אשמה ובושה. מנגד, מתייצבים אלו הטוענים שכל עוד היצירה הפורנוגרפית נעשית בהסכמה ועל ידי מבוגרים, זהו אמצעי לגיטימי לחקירת המיניות והרחבת גבולותיה, ושאין כל פסול בצריכתו." (קליק לפוסט)

אפשר גם בלי למות (מדף הספרים הגברי / דיויד פוסטר וואלאס): הגילוי הספרותי המשמעותי ביותר שלי השנה היה דיויד פוסטר וואלאס. קשה לדבר על הכתיבה של וואלס מבלי להיכנע ליומרנות, פשוט מכיוון שהיא כל כך טובה וכל כך רלוונטית: "וואלאס פירק את הפטריוטיות האמריקאית עם כתיבה חדה על אסון התאומים ואוסף ההרגלים הלאומיים שהרכיבו אותה. הוא הכריח את הנהנתנים שבקוראיו להביט בפגמים המוסריים של הרגלי האכילה שלהם כשכתב על פסטיבל לובסטרים, והוא ריסק לחתיכות את הפנטזיה שהיא "שיט תענוגות" על ידי בחינה נוקבת ומצחיקה של כל היבט בחוויה הזו. הוא מצא כשלים בהתנהגות היומיומית שלנו והציף אותם בליווי הערות שוליים כה מעמיקות, עד שהן התפתחו לעלילות מקבילות בכמה מספריו." (קליק לפוסט)

המומלצים שלי:

100 פוסטים, 10 שיעורים: אומנם טרי, אבל הפוסט הזה שעלה בשבוע שעבר מסכם בצורה טיפה יותר סיפורית את מה שלמדתי מהכתיבה של 'ביצים' מאז שעלה לאוויר, לפני 101 פוסטים. הנה שיעור לדוגמא:  "הגברים של פעם", הג'נטלמנים, אנשי האדמה והמשפחה… איפה הם היום? ובכן, הם לא היו קיימים "פעם" והם לא קיימים היום. הם כמו איזה מותג שיום אחד נעלם מהמדפים ואף אחד לא מבין למה. הרי הם היו כל כך טובים. הבעיה עם המותג הזה היא שהוא פיקציה. בדיוק כמו פלאפל מוסקו, הפלאפל המיתולוגי של רמת גן שנולד בתשדיר פרסומת. הבעיה היא בנו: אנחנו לא מרוצים מההווה ומחפשים את התשובות בעבר שלנו, כשלמעשה, כל התשובות כולן שוכנות בעתיד. אנחנו שוקעים בנוסטלגיה ושוכחים שנוסטלגיה היא בסך הכל היסטוריה, רק בלי החלקים הרעים שלה." (קליק לפוסט)


הבעיה הגדולה של המין הגברי:
לא פשוט להתחיל לטפל בבעיות של המין הגברי. אין הסכמה לא על המקום שהמין הגברי צריך לתפוס בעולם ובוודאי שאין הסכמה גם על הבעיות, אבל דבר אחד שברור הוא שהבעיה הראשונה שצריך להידרש אליה היא שיש ההכרה בבעיה: "אם אין הסכמה על הבעיה, לא תיתכן הסכמה על הפיתרון. כבר עכשיו הנשים פתוח פער ענק על גברים בכל הקשור למידת התאמתם לעולם המודרני, פתיחותן ויכולתן להסתגל למציאות החדשה, אך אסור להיכנע לנטייה להפוך את הדיון לעוד במה מקטבת בין גברים ונשים. הדיון מזכיר לי יותר את הילד שמסתתר מאחורי כפות ידיו ובטוח שאם הוא לא רואה אף אחד, אף אחד לא רואה אותו." (קליק לפוסט).

כמה פעמים הפכת לגבר? (ושום דבר לא קרה) – סדרה: כשאני נשאל למה התחלתי לכתוב או להתעסק בגברים וגבריות כשאני סטרייט, אני מתפתל ומתפתל ולא מוצא לכך הסבר של ממש. ההסבר הקרוב ביותר שהצלחתי לחשוב עליו עד כה הוא תחושתי שמשהו בחיי אינו כפי שהוא אמור להיות, ושהאשמה לכך היא בתהליך הפיכתם של ילדים לגברים בארץ. בסדרה הזו אני מתאר איפה בדיוק הכשלים ומה ניתן לעשות כדי לשנות: "ייתכן והאשליה הזו של "אוטוטו תהפוך לגבר" היא חלק ממה שמניע את המערכת הזו. תעלה לתורה. תתגייס לצבא. תשמור על העולם ילד, ואז, תראה עולם, ילד. ואז, עוד לפני שהספקת לפרוק את המוצ'ילה – תתאפס על עצמך, תתחיל ללמוד. מה עם חתונה? ומה עם ילד, ילד? האינרציה שנוצרת על ידי תחושה החסר התמידית הזו מעבירה אותנו בין השלבים השונים ואנחנו אפילו לא מודעים לכך." (קליק לפוסט. בעמוד עצמו יש קישורים לכתבות ההמשך)

לסיכום הסיכום אשתמש בציטוט של אברהם הפנר שנראה לי מתאים:

"אמן שיודע מה הוא רוצה באמנות… חייב ליצור שני דברים: את היצירה שלו ואת הקהל שאליו הוא פונה. גם את הקהל שלו הוא יוצר בהדרגה. מי שלא יכול, שילך לקהל הרחב, ומי שיכול שילך ויגדל לאט את הקהל שלו. ויקווה".

אני אומנם לא חושב על עצמי כעל אמן, אבל 'ביצים' כן נולד כתרגיל בכתיבה יוצרת ובשביל שהוא יצליח להגיע אל קהל היעד שלו יש לי עוד דרך ארוכה לעשות. השינוי המתבקש הוא גדול יותר מאשר רק להפסיק לקרוא לנשים "כוסיות" וצעידה בדרך הזו היא יישום, הלכה למעשה, של המוטו של 'ביצים' שגורס כי "כל אדם חייב לגרור סירה לראש ההר פעם בחיים". עכשיו, אם תסלחו לי, אני ממשיך לטפס, כשהיעד הבא הוא הכתבה: "הגבר החדש – קווים לדמותו" שתעלה כאן בשבוע הראשון של השנה החדשה.

כמו תמיד, אני זמין לכם כאן, ודרך דף הפייסבוק של ביצים.

 

 

תגים: , , , , ,