RSS

100 פוסטים, 10 שיעורים

22 דצמ

זה הפוסט המאה שעולה ב"ביצים". 100. מ-א-ה. ONE HUNDRED. מאה פעמים לחצתי על הכפתור "לפרסם" בממשק של הבלוג, ו-100 פעמים קיבלתי משהו בחזרה מהמכונה הקוסמית הזו שנקראת אינטרנט. פעם אהבה, פעם כעס, פעם פליק על הטוסיק… תמיד משהו. התיישבתי לכתוב את "ביצים" בלי לדעת למה אני עושה את זה. אמרתי לעצמי שזה פשוט תרגיל בכתיבה. ידעתי שאם ארצה להשתפר, אני חייב לתרגל מתוך מחויבות, ולא לחכות לאיזו מוזה שתבוא מתי שבזין שלה, תתיישב לי על הכתף, תלחש לי מילים יפות ותתנדף כלעומת שבאה, בלי להגיד מתי ניפגש שוב. הגעתי למסקנה הזו אחרי שחיכיתי לציפור של המוזה 27 שנים שבהן נפגשנו רק פעמים בודדות, והכתיבה נראתה כלא מתקדמת לשום מקום. עדיין לא הבנתי למה בחרתי בנושא הספציפי הזה של גברים וגבריות, אבל וואלה, "אני כותב כדי לשוטט בתוכי" בלי לשאול יותר מידי.

100 פוסטים זה המון. זה בערך מאה אלף מילים. זה יכול היה להיות הרבה יותר זמן מתחת לשמיכה, הרבה יותר ארוחות משפחתיות או הרבה יותר זמן עם חברים. זה יכול היה להיות הספר שאני מקווה לכתוב, אחרי התיקונים וכולל הקדמה, תודות וביבליוגרפיה. אבל זה לא. 'ביצים' הפך ליומן מסע-חברתי-תרבותי-אישי שנמצא, כמו מי שכותב אותו, רק בתחילת דרכו. אנצל את המספר העגול כדי להביא כאן כמה מהשיעורים שאני למדתי על החיים, על גבריות ועל כתיבה.

גבריות זה להומואים או ככה לפחות נהגתי לחשוב. ההתעסקות במגדר, בהתפתחות אישית והגשמה עצמית כגבר, ואפילו נושאים "נמוכים" יותר כמו אופנה היו נחלתם הבלעדית של הקהילה הגאה, בעוד שהגברים ההטרונורמטיביים (עוד מילה שלמדתי השנה) פשוט גדלו לתוך הגבריות שלהם (שהיא בדרך כלל אוסף של הרגלים, תפיסות והנחות מוצא שלא מבוססות על דבר ולא עומדות במבחן המציאות). מקומו ותפקידיו של הגבר בעולם הפוסט-מודרני והפמיניסטי שלתוכו אנחנו גדלים שונה מאוד מזה שהיה לגברים עד לפני 60 שנה, ואפילו עד לפני 5 שנים. לחיות מבלי לתת על כך את הדעת ולהשאיר את ההתעסקות בגבריות להומואים ופמיניסטיות זה כמו לעלות על אוטובוס ולקוות שהוא יעצור בתחנה שתתאים לנו. זה בדרך כלל נגמר בבאר שבע.

להבין פתאום שהשעה כבר 19:00 בערב ולא עשינו עם עצמינו כלום 24 שנים. את הציטוט הזה מצאתי פעם בפייסבוק ואני לא יודע מי כתבה אותו. מייד אימצתי אותו והוא התיישב בול בתוך סדרת כתבות שעלו כאן ונקראו "כמה פעמים הפכת לגבר? (ושום דבר לא קרה)". הכתיבה על גברים וגבריות התחילה בשבילי הרבה אחרי שגיל ההתבגרות הרשמי הסתיים, אבל העובדה שגברים צעירים כבר גוררים מאחוריהם את העבר שלהם אינה סיבה מספיק טובה לא להתעקש על העתיד. יש משפט שאומר שהזמן הכי טוב לנטוע בו עץ הוא לפני 20 שנה, ושהזמן השני הכי טוב לנטיעת עץ הוא, ובכן, עכשיו. עדיין לא מאוחר לקחת חלק פעיל בשיח הזה ולנסות לענות על השאלות "מה הופך אדם לגבר?".

לפעמים אתה רוכב על השור ולפעמים השור רוכב עליך. ההצתה המאוחרת הזו גוררת איתה גם סיכון. להתחיל לדבר על מין ומגדר בעולם שהוא פוליטיקלי קורקט, ציני וחסר סבלנות זה לא דבר פשוט. אוצר המילים הנדרש לקיום של דיאלוג לוקה בחסר ולוקה בחסר גם היכולת שלנו להקשיב. עם זאת, אין ברירה אלא להוציא את הראש מהתחת ולהתחיל לגעת בזה, גם במחיר של לטעות. בתור גבר שמצא את עצמו עם הגב לקיר, עם הזין ביד ובלי מילים כשנחשפתי לדעות שונות משלי ומנומקות הרבה יותר משלי, אני יכול להגיד שזה לא כיף גדול לטעות. אני התיישבתי מאחורי המקלדת עם המחשבה שאצליח להכין "חוברת הוראות" לגבר המודרני. 100 פוסטים אחרי אני כמו הבחור שחזר מאיקאה, הרכיב ארון, ולא מבין למה כל כך הרבה חלקים נשארו לו ביד. החוכמה היא לא להפסיק. ולקרוא את ההוראות. ולבקש עזרה.

"בחשובות שבהצטלבויות הדרכים של חיינו אין תמרורים". זה משפט של המינגוויי שתמיד משאיר אותי קצת עם הלשון בחוץ. אני קורה אותו וחושב "אוקיי, אז מה?". נשים תמיד היללו את האינטואציה שלהן בעוד שגברים מעדיפים לאחר מאשר לשאול כיוונים בכביש. האינטואיציה הנשית היא אמת קוסמית והאינטואיציה הגברית היא הרבה פעמים תוצאה של טעות. גברים לא יודעים איפה תחושת בטן מסתיימת והאגו מתחיל. היכולת להפריד בין השניים היא אחת התכונות החשובות ביותר שגבר יכול לרכוש. האגו הוא לא בהכרח רע, הוא מנוע רציני ושותף נאמן, אבל כמו עם נעלי קיפי… צריך לדעת לאן לא לבוא איתו. ההבדל בין החלטה שמקורה באגו ובין החלטה שמקורה באינסטינקט היא שהאגו, במקרה הזה, הוא כמו מגדלור שכל הזמן מתרחק, בעוד שהאינסטינקט נשאר במקום. לפעמים שוחים עם האינסטינקט דרך ארוכה רק בשביל לגלות שטעינו, אבל גם לעשות טעויות מפוארות זה נהדר וזה בטח יותר טוב מאשר לשחות עד אפיסת כוחות.

גברים כמו של פעם כבר לא נהיה, ולמרות זאת, נשים וגברים בכל הגילאים מסתכלים אחורה בערגה מסוימת. "הגברים של פעם", הג'נטלמנים, אנשי האדמה והמשפחה… איפה הם היום? ובכן, הם לא היו קיימים "פעם" והם לא קיימים היום. הם כמו איזה מותג שיום אחד נעלם מהמדפים ואף אחד לא מבין למה. הרי הם היו כל כך טובים. הבעיה עם המותג הזה היא שהוא פיקציה. בדיוק כמו פלאפל מוסקו, הפלאפל המיתולוגי של רמת גן שנולד בתשדיר פרסומת. הבעיה היא בנו: אנחנו לא מרוצים מההווה ומחפשים את התשובות בעבר שלנו, כשלמעשה, כל התשובות כולן שוכנות בעתיד. אנחנו שוקעים בנוסטלגיה ושוכחים שנוסטלגיה היא בסך הכל היסטוריה, רק בלי החלקים הרעים שלה. "הגברים של פעם" היו טובים בדברים מסוימים וגרועים באחרים. נראה אתכם נזכרים בפעם האחרונה שבו אבא שלכם אמר לכם שהוא אוהב אתכם. לצד הדברים החיוביים, היו המון דברים שהגבר הישן לא ידע לעשות. להביע רגשות, זה אחד מהם.

כל האומללות בעולם נובעת מההיקשרות. זה נכון גם כשמדברים על גבריות. המועקה יושבת על ההיאחזות במשהו שהיה, ואיננו עוד. מי שמכיר את טבעו של העולם יודע שהכל חד פעמי. הרגע הזה, הרגע הבא, ואפילו שידורים חוזרים של סיינפלד. זה אולי נראה אותו הדבר, זה אולי נשמע אותו הדבר, אבל מסביב הכל אחר… אז אם יש לך בעיה עם ההווה, אל תשב בחיבוק ידיים ותחכה שגלגל החיים ישלים סיבוב. תייצר את העתיד שאתה רוצה לראות. תעביר את המקל לאח שלך, לחברים שלך, לילדים שלך, לקהילה שלך. זה הסיכוי הכי טוב שלך לקבל את מה שרצית מהחיים, והיופי הוא שזה יכול להתחיל ממש עכשיו. הרגע. רק תמצא איפה להניח את התקוות שלך והאהבה שלך, ואתה על הגל.

"כשהכלי היחיד בידיך הוא פטיש, כל בעיה נראית כמו מסמר". את המשפט הזה אמר אברהם מאסלו שמיפה את פירמידת הצרכים של האדם. התיאוריה שלו לא חפה מטעויות, אבל הוא הבין שכאשר אדם רעב, "הגשמה עצמית" לא מעניינת אותו. הוא הבין שכשאדם חושש לחייו, הוא אינו מוטרד מהעובדה שהוא לא נאהב. כל שלב בחיים, כל מכשול, כל החלטה… כל אחד כזה דורש התייחסות אחרת. טיפוס במעלה הפירמידה של מאסלו דורש גמישות ויכולת הסתגלות. בשביל להגיע מהשלב הראשון – הישרדות – אל השלב האחרון – הגשמה עצמית – יש ללמוד מחדש המון דברים. להיות גבר זה לא רק להחליף גלגל או לקדוח חור. זה גם לאהוב וגם לסלוח וגם להוריד את המושב של האסלה. אפילו אם אתה לא מבין למה.

"רוב האנשים חושבים על בעיית האהבה כבעיית היותם נאהבים, לא כבעיית היותם אוהבים". אריך פרום אמר את זה כשהוא ניסה להסביר שהבעיה שלנו היא לא איך להפוך ליותר ראויים לאהבת הזולת, אלא איך להיות מסוגלים לאהוב בעצמינו. תחשבו על זה. כל חיינו נראים כמו מרדף אחר הדברים שיעשו אותנו יותר נאהבים. התסרוקת, המכונית, המקצוע… בחירותינו מוכוונות כך ואנחנו לוקחים את היכולת לאהוב כמשהו מובן מאליו. כמו איזה ידע קדום שפשוט קיים בתוכינו ורק מחכה להזדמנות הנכונה לצאת החוצה. זו שטות מוחלטת וזה מזכיר לי איזה מפתח גוף שהכרתי. הוא היה עובד רק על פלג הגוף העליון שלו. כששאלתי אותו למה, הוא אמר שהוא גם ככה תמיד עם מכנסיים ארוכים. הוא היה שרירי וענק, אבל מתחת למכנסיים היו לו רגלי תרנגולת שלא הצליחו לשאת את המשקל של פלג גופו העליון. הוא היה בטוח שהרגליים שלו יסתדרו בעצמן. עד היום הוא הולך מצחיק.

כל אדם חייב לגרור סירה לראש ההר פעם בחיים. חוץ מהעובדה שגרירת סירה לראש הר זו התעמלות מצוינת לרגליים, זה גם משפט מפתח בהוויה הגברית של היום: אומנם אפשר לחיות עד גיל 100 במאמץ מינימלי, ישובים מול מחשב, אך בכך אין שום תועלת אמיתית, ובוודאי שאין בזה שום הגשמה. לא כבן אדם ולא כגבר. להיות גבר היום זה לעשות את הצעד הנוסף, גם אם קיימות אלטרנטיבות זולות יותר וקשות פחות (זה נכון בחיזור, זה נכון כשצורכים תרבות וזה נכון גם כשאוהבים קבוצת כדורגל). החיים יזמנו לכולם קשיים, אבל אין הרגשה טובה יותר מאשר להתגבר על הקשיים שבחרנו בעצמינו. חישולו של נער לכדי גבר עובר דרך הרגעים האלו בו הוא מפסיד ומנצח בקרבות שבחר לעצמו. אריסטו אמר ש"כל מה שצריך ללמוד לעשות, לומדים תוך כדי עשייה", והאיש המעניין ביותר בעולם הפך את זה למעט יותר מעשי וממוקד כשהוסיף כוכבית קטנה באומרו: "מצא את מה שאינך עושה טוב, ופשוט אל תעשה אותו".

אבקש מהקוראים שליוו אותנו עד כה לקחת חלק פעיל יותר בתהליך הזה על ידי הצטרפות לעמוד הפייסבוק של ביצים והטיית כתף אל המאמץ לכונן פה חברה גברית מתקדמת יותר ואסיים עם ציטוט מספר שכל קריאה בו מזכירה לי שזה בסדר להיות בחיים, שזה בסדר להתחיל מאוחר ושזה בסדר להמשיך ולשאול שאלות, בלי למהר כל כך להתקבע על תשובה:

"אתה צעיר כל כך, כל כך לפני כל התחלה… הייתי רוצה לבקשך כמיטב יכולתי, אדון חביב, שתנהג אורך-רוח בדברים הלא פתורים בתוך לבך ותנסה לאהוב את השאלות עצמן, כדרך שאוהבים חדרים נעולים או ספרים הכתובים בשפה זרה מאוד. אל תתור עכשיו אחר התשובות, שאין לתתן בידיך מפני שאין ביכולתך לחיותן. ומה שעומד על הפרק הוא לחיות את הכל. חיה עכשיו את השאלות. אולי אז תגיע בהדרגה, בלי להרגיש בדבר, באיזה יום רחוק, לחיות את התשובה."

~ יש לכם משהו להגיד? דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

13 תגובות ל-“100 פוסטים, 10 שיעורים

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    22/12/2012 at 20:30

    למרות שאני רחוקה מהמגדר הגברי, אשאר , ברשותך, נאמנה ל׳ביצים׳ . זאת, מפני שאין מגדר להגשמה עצמית ואין סוף לשאלות.

     
  2. ליאור

    22/12/2012 at 22:05

    יפה יפה יפה יפה יפה. מקווה למצוא מישהו קצת כמוך.

     
  3. RanE

    23/12/2012 at 4:18

    נהדר! מדהים כמה חוכמת חיים וגירוי אינטלקטואלי הפוסט מכיל מבלי להרגיש קלישאתי וטרחני אפילו במעט.

     
  4. מאשה

    23/12/2012 at 22:20

    הו טל,
    הלוואי וכל הגבריות הייתה מנותקת מההיסטוריה הדכאנית שלה ולא קשורה בעליל ללשמר את המפעל שלה על ידי הסתגלות לסביבה כמו זיקית חסרת חום גוף… =]

     
    • טל שמואלי

      24/12/2012 at 6:06

      תרחיבי בבקשה.

       
      • מאשה

        24/12/2012 at 15:26

        כל הפוסט הזה כולו זועק שהגבריות צריכה להסתגל לנסיבות הקיימות. הסתגלות היא שינוי צורה אבל שימור הכוח, בעיני.
        בוא נדבר על הכחדה =]

         
    • חן

      25/12/2012 at 23:24

      הי מאשה.
      רציתי להגיב למה שכתבת למטה,אבל אי אפשר.
      בעיני לפחות החיפוש אחר מה שניקרא "גבריות" הוא חיפוש אחר ה"בגרות".
      לא ניסיון לעטות מסכה חדשה ויפה על פני תפיסות או התנהגות ישנה,
      אלא חיפוש אחרי מי אנחנו ומה התפקיד שלנו. אין בזה בכדי לגרוע ממקום של האישה הילד או ההורים.
      פשוט מבני המשפחה במערב ב100 שנה האחרונות השתנו,הגברים (או אם תרצי הזכרים) הם האחרונים
      להבין את זה.

       
  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    24/12/2012 at 13:16

    אפרופו סירות והרים.
    http://www.uriorbach.co.il/1018/

     
  6. David

    25/12/2012 at 21:27

    100 פוסטים זה הישג מכובד ביותר. מביאים מתנות? כי אם כן, אני אשמח בתור מתנה להמליץ על סרט, שאני חושב שאתה טל, וגם קוראים אחרים כאן, ימצאו בו עניין. זה סרט דוקומנטרי ששמו "רחוב בירץ' 51" (אפשר לצפות בו בצפייה ישירה כאן: http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-9593,00.html). היוצר של הסרט מתחיל לצלם את ההורים שלו להנאתו, וכאשר אמו מתה פתאום הוא מוצא את עצמו מול אבא, גבר שקט, מהדור הישן, שפתאום מתחתן מחדש עם בת זוג מפתיעה. היוצר של הסרט מתחיל לשאול שאלות על משפחתו ומצלם את עצמו תוך כדי. שאלות על ההורים שלו, וגם (ולכן אני ממליץ על זה כאן) על גבריות, יחסי אבות ובנים, עבר לעומת הווה וכו'. הסרט נפלא, ומומלץ מאוד!

     
  7. גיאחה

    28/12/2012 at 18:52

    "אינטואיציה נשית" היא לא אמת קוסמית, היא רק הדרך הגברית המיושנת לא להודות בפה מלא שהם טעו והאישה צדקה כי היא חכמה ויודעת ולא סתם זוג רגליים יפות. זה שגם נשים אימצו את הקשקוש של "אינטואיציה נשית", זה כבר חטא אחר.

    other than that – תענוג. המשך לכתוב, המשך לחקור, המשך לטעות ולהבין. כפיים!

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: