RSS

ניוזגבר #3 – הניוזלטר של ביצים

24 נוב
ניוזגבר #3 – הניוזלטר של ביצים

כשהתותחים רועמים, המוזות ממשיכות לנסות. רק שקצת קשה לשמוע בין האזעקות לפיצוצים, בין הקולות שבעד והקולות שנגד. "אין לך מה לבוא לכאן, אנחנו עם 130% גיוס, תעשה לכולנו טובה ותישאר בבית", אמרה קצינת הקישור. היא לא הבינה מה רוצה ממנה איש מילואים בקבוצת הריצה של צה"ל שנזכר, 7 שנים מהשחרור, שיש לו עבר קרבי כלוחם ומפקד. אם הקצינה הייתה שואלת "מה קרה פתאום?", לא הייתי יודע לענות לה. כנראה שאם הייתי עושה ערימה של שיקולים לא ענייניים כמו פוליטיקה ומאצ'ואיזם, מה שהיה נשאר לי ביד זה הרצון להגיע להכרעה כלשהי בשאלת העתיד במדינה הזו. הפרשנות לגבי העתיד הזה עוברת דרך פריזמה שונה אצל כל אחד, אבל הבסיס הוא הרצון להיות 'אחרי זה'. כמו טיפול שיניים שמתחיל להטריד גם כשהוא רק תאריך ביומן. רק תנו לנו להיות 'אחרי זה'. אחרי מה שזה לא יהיה שבצידו השני אפשר יהיה לישון בשקט.

אני לא זוכר אם זה הופיע בסרט או בספר, אבל ב'נסיכה הקסומה' יש רגע גדול. גדול בקטע רע, אבל עדיין, גדול: ווסלי מוצב כפות באותו החדר עם 'המכונה', ויש לו 24 שעות לפני שינסו אותה עליו. הרוזן בעל חמש האצבעות מבין משהו בסיסי בהוויה האנושית: עצם הציפייה למשהו יכולה להעביר בני אדם על דעתם, ולהכאיב לא פחות מאשר הדבר עצמו. משני קצוות הקשת הפוליטית ניצבים בני אדם שיודעים, בוודאות שאין גדולה ממנה, שהחיים לא יכולים להימשך כך: הציפייה לכך שמשהו – כל דבר – יקרה, היא מורטת עצבים, עד כדי טשטוש מוחלט של סולם הערכים שלנו. בסיפור, בסופו של דבר, ווסלי מחובר אל המכונה, והרוזן מפעיל אותה על העצמה הנמוכה ביותר ומבקש ממנו לתאר את שהרגיש, אחרי שנשאבה ממנו שנת חיים אחת. "תהיה כן, זה לטובת הדורות הבאים", הוא מבקש. ווסלי פרץ בבכי שמפתיע את הרוזן, ואף אחד  מהם לא יכול היה לדמיין כמה נוראי זה יהיה כשהמכונה תופעל בעצמתה הגבוהה ביותר. ההישג הגדול ביותר שמכונת ישראל יכולה לשאוף אליו הוא שלעולם לא נדע איך זה יהיה לפעול בעוצמה הגבוהה ביותר.

ובנימה קצת אחרת, הניוזגבר של היום ירכז מעט מכל הדברים שקורים עכשיו במקביל, אבל לא לפני שאבטיח כאן משהו בפומבי: השבועות האחרונים, בין סדרת ההרצאות של "גברים: מין בסכנת הכחדה", 'מובמבר' וגם השגרה הרגילה-אך-מחייבת לא אפשרו לי לכתוב כמה פוסטים שמתבשלים כבר חודשים, בניהם "למה גברים צריכים לקרוא שירה", סדרה שלמה בשם "ארון הבגדים הגברי" ועוד כמה זרעים ששתלתי בראש ועדיין לא הניצו, כמו "קילר אינסטינקט: למה כדאי ואיך להשיג אחד כזה", ואפילו "איך רוק'נ'רול הציל את החיים שלי", אז ההבטחה שלי היא שהם בתנור, ובינתיים, בואו נסיים את החודש השמח ביותר בלוח השנה הגברי כמו שצריך.

משהו להודות עליו: הדבר הראשון ברשימה הוא להגיד תודה לכל מי שהגיע והגיעה להרצאה ביום רביעי האחרון. הייתי מעורער מאוד במהלך היום כולו, וכמוני גם הנוכחים. הפיגוע בתל אביב, רוחות המלחמה המנשבות והביטולים הרבים של חברים שנקראו לדגל או פחדו לצאת מהבית היו מספיק בשביל לפגוע בחוויה, לפחות שלי. סמס, טלפון, מייל, האחד רודף את השני ובכולם השורה התחתונה זהה: "לא הפעם, סליחה". זה מובן, וזה אפילו התבקש, ואני מבטיח הזדמנות נוספת לכל מי שרצה ולא יכל. ההקדמה הזו באה גם להגיד שכל מי שכן הצליח/ה – מעבר לשמחה הרגילה שבמעבר מהאינטרנט לחיים האמיתיים, הנוכחות שלכם הייתה מרגשת בצורה יוצאת דופן. דעו שיש חלקה קטנה עם השם שלכם עליה, ישר באמצע של הלב שלי.

משהו מעניין: כמו שאתם בוודאי כבר יודעים, החודש אנחנו מציינים את 'מובמבר', החודש בו גברים בכל העולם מגדלים שפם על מנת להגביר את המודעות לבריאות הגבר בכלל ולסרטן הערמונית בפרט. אנחנו רוצים לשנות את פני בריאות הגבר בארץ, ועושים זאת על ידי שינוי סמלי ומעורר שיחה בפנים שלנו – גידול שפם. כחלק מהמאמץ אנחנו מקיימים שני אירועים השבוע, הראשון נקרא "שפם על הבר" ובו נשב לשתות בירה ב'הרלינגר', הפאב שהוא הבית של השפם (בן יהודה 69 ת"א). בערב נשמע קצת על פעילות העמותה 'חיים עם סרטן הערמונית', ועל הקמפיין שלנו, ולאחר מכן, אני אתן את ההרצאה "גברים: מין בסכנת הכחדה". הכל באווירה לא רשמית, מחוייכת, ו… שתויה. פרטים על האירוע והרשמה, כאן.

משהו מטורף: אירוע השיא של 'מובמבר' זהה בכל העולם – מסיבת גאלה מטורפת בה כולם מגיעים מחופשים בהתאם לסגנון השפם שלהם, ובה נאספות תרומות שמועברות ישירות לעמותה. השנה נרתמו לעניין החבר'ה של המוג'ו, מועדון תל אביבי חדש וסופר-סקסי שרצה לתת יד. כל הפרטים בהזמנה, וההרשמה (הרשמה = כניסה שהיא תרומה לעמותה+צ'ייסר+שפם חד פעמי למתקשים/ות) דרך עמוד האירוע שלנו. אם אתם רוצים לתקלט, לצלם או להציע רעיונות נוספים ועזרה, דברו איתי, כאן.

משהו מרגש: המיקום של האייטם הקצר הזה בתוך הפוסט לא מרמז על החשיבות שלו, ולמעשה, אם אני נדרש להכריע בין החשיבות שלו ובין החשיבות של שאר הדברים שקורים… אני ממקם אותו ראשון, מתעלם מכל השאר ורק מבקש את תמיכתכם. אבל… מכיוון שעתידו של המין הגברי כולו מונח על המאזניים, ולא רק עתידי ככותב, נאלצתי להתאפק עד לשלב הזה של הניוזגבר:

גיאחה, AKA גיא חג'ג', מ'העונג', אוהב כתיבה מגזינית ופעילות תרבותית עצמאית, ועושה כל שביכולתו לקדם את שני המישורים האלו. הוא יזם תחרות שנקראת "סימניית הזהב" ובו הוא ריכז פוסטים שהוצעו על ידי קוראים כפוסטים הטובים ביותר מהבלוגים העצמאיים, ומתוכם נבחרו 10 מעולים במיוחד, כשאחד מהם ייבחר על ידי גולשים כמצטיין, ויזכה בתואר "סימניית הזהב 2012". גיאחה לא אמר את המילה 'תחרות' ומקפיד להתמוגג, בצדק, מהעובדה שלמעשה יש שם 10 פוסטים מצויינים שיגיעו לקוראים שאולי היו מפספסים אלמלא הוא.

ו…כאן אתם נכנסים לתמונה: אני לא שלחתי שום דבר, אבל מישהו מצא לנכון להמליץ על "יש זרע" שכתבתי בעקבות חווייה מרגשת במיוחד בביצות של לואיזיאנה, והופ, הפוסט מועמד. אני אשמח לזכות להכרה נוספת על הפוסט הזה, כמעט כמו שאשמח לגלות שהמסורת של גיאחה תשגשג ותנגיש טקסטים מעולים של בלוגרים עצמאיים לקהל קוראים גדול יותר. תקראו את מה שנראה לכם מעניין ותצביעו לפוסט שאתם מאמינים שראוי לקול שלכם. ההצבעה מסתיימת ביום חמישי, ככה שיש לכם מה לקרוא לכל ערב בשבוע, כולל הפסקות שירותים. כל מה שאתם צריכים לדעת נמצא בקישור הזה ואם אתם נהנים מ'ביצים' וממה שהולך כאן, זה יהיה נהדר אם תבחרו להביע את זה בצורת הצבעה עבור הפוסט "יש זרע".

משהו לסיום: בתוך כל החורף הזה, רגע אחרי האזעקות, מצאתי את עצמי באזכרה בבית עלמין צבאי. חורף על אמת, כולם חנוטים במעילים וצעיפים, הכל שחור, חום, ירוק, ואפור. מאוד קודר ומאוד אחיד, כיאה למעמד. הרוח שרקה ולאט לאט הצטרף אליה גם טפטוף סולידי שהלך והתגבר. הרעשים של המטריות הנפתחות גברו על קולות הנואמים, ובתוך ים-האדם הקודר הזה היה מוזר לראות את המטריות הצבעוניות, השמחות האלו. חלקן היו מטריות שבכלל לא נועדו להיפתח, אלא רק לשכב באוטו למקרה ויצטרכו אותן… ציורים של וולט דיסני, מטריות ילדים שקופות, וגם סתם, שברי מטריות מזדקרים שזו הייתה שעתם האחרונה.

נשגבת ממני הסיבה בגינה באירועים מהסוג הזה מי שהכיר את המנוח הכי פחות, מדבר הכי הרבה. סגנית ראש העיר לשעבר שבכלל לא הכירה אותו, עדיין הרשתה לעצמה לתת נאום ארוך וחלול. מזל שהאל מלא הרחמים קטע אותה ובישר את סופו של הטקס. שמונה שנים לפני הטקס הזה, נולד הפוסט 'זובי תקבל' שקטע מתוכו יסיים את הניוזגבר השלישי.

"בשבעה שלו הייתי מאוד נבוך אפילו שידעתי בדיוק מה להגיד, ולמי ללחוץ ידיים. ידעתי גם מתי להרפות ואת מי מחבקים, ובאיזה סדר. החיוכים שלי היו מנומסים, בלי שיניים, אבל מספיקים בשביל להגיד "אני כאן" או "הכל יהיה בסדר", למרות שידעתי שאלו שקרים. כולנו ידענו שאלו שקרים, אבל העמדנו פנים שהכול באמת יהיה בסדר, ובשביל להפוך את העמדת הפנים לאמינה, הקפדנו מאוד: בלי בכי."

 ~ דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: