RSS

חשבון נפש: למה זה טוב ואיך לעשות את זה נכון

29 ספט
חשבון נפש: למה זה טוב ואיך לעשות את זה נכון

אבקש את סליחתכם. אני חושש שהפוסט הזה שאתם קוראים עכשיו נכתב יותר עבורי מאשר עבורכם, והסיבה שאני מעלה אותו היא כי בשנים האחרונות אני נחרד לגלות שיום כיפור פשוט לא עובד בשבילי. משהו התקלקל. היום הזה מגיע ועובר כמו כל שבת – נטול ייחוד, נטול קדושה וללא כל תחושת התעלות. בעוד שפעם היום היה מלא טקס ויראה, היום אני מגיע אליו כל כך עייף, שבמקרה הטוב הוא משמש להשלמת שעות שינה, ובמקרה הרע אני מנצל אותו כדי להמשיך לעבוד. אני לא יודע מה השתנה. בין אם זו העובדה שויתרתי על הסממנים הדתיים שלו, או העובדה שאני מגיע אליו מוצף בעבודה ועייפות מצטברת שמשתקים אותי – השורה התחתונה היא שגם ביום האחד בשנה שמוקדש לחשבון נפש דעתי מוסחת ואני לא מצליח להדוף את העיסוקים האחרים שלי.

השנה מצאתי את עצמי ממהר הביתה מהארוחה המפסקת אצל הוריי, רק כדי להספיק להגיע לראות את השקיעה עם חברה ולשוטט קצת בים. חזרתי, אחרי ההליכה הארוכה, ונזכרתי שאני גמור מעייפות אחרי יומיים של עבודה. התרסקתי, ולמחרת קמתי לשגרת יום השבת הרגילה שלי. אימון, עיתון, ארוחת צהריים והופה, נגמר היום. בהתחלה זה אפילו לא הפריע לי, ורק בהמשך השבוע כשנשאלתי לגבי התוכניות שלי לשנה החדשה הבנתי שלא הקדשתי להן אפילו לא רגע אחד של מחשבה. בשביל לשמור על הרצף בשיחה ניסיתי למצוא תשובות מהירות, אבל כל מה שמצאתי היה ואקום וגמגומים. תוכניות לשנה החדשה? אני יותר דאגתי מאיך להשיג ארוחת ערב.

אחר כך, לבד, ניסיתי לחשוב על תוכניות אמיתיות לשנה החדשה, וגיליתי שזה לא כל כך פשוט. לא הייתה לי תכנית מגירה לשנה החדשה, רק כוונות כלליות שנסובו סביב עבודה, כסף, משהו על בילויים ורצון עמום ללמוד לבשל. לא ממש הוראות הפעלה. איתי או בלעדי, תקופת החגים הזו תעבור ותתחלף ברצף חסר רחמים של שבועות ארוכים ושבתות קצרות, בלי הפסקות משמעותיות לנשימה. שעות השינה שצברתי בכיפור ייעלמו בים של מחויבויות והרגלים רעים, כך שבלי לתכנן את הדרך אני צ'יקצ'ק מוצא את עצמי נע ונד בלי כיוון מוגדר, כמו ספינה שהמנוע שלה שבק חיים ושמלחיה שוכבים שיכורים ומחוסרי הכרה על הסיפון המוזנח שלה, מתעוררים רק מידי פעם, כשבקבוק וויסקי שהתגלגל מצידה האחד לצידה האחר פוגע להם בראש. ניסיתי להימנע מהציטוט השחוק של אליס בארץ הפלאות. מקווה שהדימוי הזה עבד. אם לא, לחצו כאן.

מכירים את המשפט "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות"? אז ככה אני מרגיש, רק בגרסת יום הכיפורים. אני מצדיק את ההתנהגות של החילוניות הליברלית, הלא-דוחפת-את-האף-שלה, המתריסה והבטוחה בעצמה ב-99% מהשנה. השנה – שזו לי השנה הראשונה באזור חיוג 03 – גרמה לי להרגיש שהחילוניות מתנהגת כמו ילד שחושב שהוא יודע הכל, ולא מוכן להקשיב לאמא ואבא גם כשיש להם משהו באמת חשוב להגיד לו. האפיקורוס מהציטוט למעלה אולי היה פילוסוף גדול, אבל היוצרים שהביאו לכם את יום כיפור מייחסים לו תכונות של כופר ומורד. "עמי הארצות" מהצד השני של הציטוט מתייחס לאותם בורים, אנשי כפר שגרים בפריפריה גיאוגרפית ושממנה נגזרת גם פריפריה תודעתית צרה. יצא כך שהחילוניות שפשטה מעליה את הצביון הדתי הסתיימה בכפירה לא רק בפרקטיקה היהודית, אלא גם בפילוסופיה וחכמת החיים שמאחוריה.

אני לא מומחה גדול בשום דבר, במיוחד לא בכל מה שקשור ליהודים, אבל הרעיון של 'פוס משחק' רגע לפני שעוברים לשנה חדשה, ובכלל, המחשבה שמאחורי לחלק את החיים לפיסות מדידות, קלות לעיכול, הוא טוב. הוא עוזר לאמוד את ההתקדמות שלנו והוא עוזר לארגן את הזיכרון. אני זוכר ימי כיפור בבית הוריי שבהם לקראת סוף היום, ואחרי שהם בילו בנפרד האחד מהשני ומאיתנו, הם היו קוראים לנו אחד אחד, מושיבים אותנו ומצליחים לדוג את רגעי השיא והשפל שחלקנו באותה השנה, להתנצל על שדרוש היה, ולהבטיח את שרצוי שיהיה. כשהייתי מתבונן בהם, מהצד, בשעות האלו שנראו ריקות מכל עשייה ועדיין הרגשתי שאני צופה באנשים עובדים. משהו בהבעת הפנים המרוכזת, העיניים העצומות והנשימה המהירה שהסגירה את ערותם שיווה לרגעים האלו הילה של מאמץ נפשי אמיתי, וכזה שאני לא יכול לשחזר כיום.

הסביבה מרובת הגירויים שאנו מתקיימים בה, תוחלת הקשב ההולכת ומצטמצמת והפעלתנות שמאפיינת את היום יום שלנו – כל אלו מקשים על מלאכת חשבון הנפש, למרות הסביבה שמפרגנת באקלים אידיאלי. מזג האוויר טוב, הרחובות שקטים (יחסית, בכל זאת ת"א), הטלוויזיה בהדממה ואחוז הכפתורים הירוקים בצ'אט של פייסבוק צונח. ועדיין. הפשפוש הזה בזיכרון נדמה כמלאכה קשה יותר ויותר. זה לא שלא מצאתי את עצמי שוקל איזה חשבון נפש קטן במהלך החג, אבל עם הקושי הראשון פתחתי את הפייסבוק או את העיתון, ויצא שהחשבון היחידי שעשיתי היה של הקלוריות שדחפתי כשאכלתי עוגיות ושתיתי קפה.

היום הכנסתי לגוגל את השאלה "איך עושים חשבון נפש?", בשביל לקבל קצת רוח גבית. תשובה אחת אמרה "בצע ניתוח מעמיק של מניעיך, אמונותיך וגישתך לחיים", אבל בלי הנחיות מעשיות. תשובה אחרת הייתה "התמודד באומץ עם ובנחישות עם רגשותיך ומניעך הכמוסים", אבל שוב, בלי ה"איך". הבנתי שצריך לבד, וניסיתי, בצורה כרונולוגית לעבור על השנה החולפת. גם אחרי דקות ארוכות גיליתי ששכחתי מלא רגעים חשובים, ואלו שהצלחתי לזכור היו לקוחים רק מהשבועות האחרונים. ידעתי שאם אני רוצה להעמיק אני לא יכול להסתפק בטעם שהשאירו לי בפה רק המאורעות האחרונים, ומצד שני – הלכתי לאיבוד בתוך הראש של עצמי. אני לא זוכר מה אכלתי שלשום, אז איך אני אמור להתחשבן עם עצמי על דברים שקרו לפני שנה?  חזרתי לגוגל. "איך עושים חשבון נפש?", הקלדתי, והפעם, מנוע החיפוש הטוב בעולם פלט תשובה אחרת: "תשאל את עצמך".

והוא צדק. במקום לנסות חיפוש רטרואקטיבי של כישלונות ולהבטיח לעצמי שלא אחזור עליהם, הפטנט עבור ילדים עם תסמונת ה-"ADHD הנרכש" הוא כנראה הפוך – להסתכל קדימה, ולנסות לגזור מהעתיד הרצוי את ההווה המומלץ. זה נשמע לי טריוויאלי אפילו לכתוב את זה, אבל בכנות, ובהכנעה, אני מודה שלא היה לי האומץ לסמן מטרות לשנה הקרובה. לשים שחור על גבי לבן את מה שאני מתחייב לא לעשות שנית, או יותר חשוב – מה שאני מתחייב כן לעשות – זו מטלה תובענית. אני לא אוהב להרגיש ננזף אם לא עמדתי במילה של עצמי, ומכאן יש שתי דרכים: לא להבטיח כלום, או להתאמץ מאוד לקיים. בהנחה שאתם מעוניינים בדרך השנייה, אני מציע שלוש דרכים לגשת למשימה הזו:

הגישה הפילוסופית: קחו דף ועט (לא מחשב, לא אייפד, דף, ועט, ממש כמו האדם הקדמון) ושבו לכתוב. את חמש הדקות הראשונות תקדישו להוצאת קיטור. כיתבו כל מה שעולה על הדעת. תנקו את השולחן מהמחשבות של היום יום. כתיבה אסוציאטיבית, ללא נראטיב וללא מטרה מלבד חימום פרק כף היד והתרוקנות מהמחשבות הבנאליות. אחרי שסיימתם עם זה, קחו את הדף, אל תקראו את מה שנכתב בו, ותזרקו אותו לפח. אתם עכשיו מוכנים להתייצב מול עצמכם, וכל מה שנשאר עכשיו זה למסמר לדף הנייר הזה את המטרות והרצונות שלכם. זה לא צריך להיות משהו כלום חוץ מהמחשבות הכי מופרכות, הכי מוגזמות, הכי לא סבירות שלכם. אחר כך, שבו לקרוא את זה. לראות את המילה הכתובה על הנייר זו כמו להתוודות על סוד כמוס. זה נותן תוקף למחשבות וזה יגרום לכם להבין מה אתם מרגישים כלפי היעדים שלכם לשנה החדשה.

הגישה האנליטית: למי שמאופיין בגישה פחות אמורפית לקיום שלו, הייתי מציע לחלק דף נייר לארבע חלקים: גופני, נפשי, רוחני ורגשי, ולעשות תהליך דומה, רק הפעם לפי קטגוריה. אלו ארבעת התחומים המובחנים והעיקריים שאפשר להתייחס אליהם בדיוק, ואלו גם ארבעה צירים שניתן להתקדם בהם בנפרד האחד מהשני. האבחנה בין הקטגוריות צריכה להיות ברורה: המישור הגופני מתייחס לבריאות, הרגלי אכילה, ספורט, מראה וכו'. המישור הנפשי צריך להתבסס על חיזוקן ואימוצן של תכונות אופי נחשקות על חשבון אחרות. למרות שהמילה "רוחני" עושה לי פריחה בישבן, יש לה משמעות מסוימת ובהקשר הנוכחי היא מתייחסת לכל אבות המזון הרוחניים שאתם רוצים להזין את עצמכם בהם, בשנה הקרובה: ספרים, מוסיקה, התקדמות אקדמית והעשרה של בנק החוויות. המישור האחרון, הרגשי, הוא אולי התובעני ביותר, והוא מצריך קצת חיטוט בפצעים. בעוד שהרגשות החיוביים שאתם מאחלים לעצמכם לשנה החדשה הם התוצאה של פעילות בשלושת המישורים הנ"ל, בכל הקשור לרגשות שליליים צריך לקבל החלטה אמיצה, ולהשאיר אותם בעבר. אני יודע שזה מסוג המשפטים שקל להגיד וקשה לעשות, אבל הקו הדמיוני שעובר בין שנה אחת לשנייה יכול להיות חוצץ יעיל במיוחד. וחוץ מזה, עוד רגע חורף. הרבה יותר כיף לקפוץ בשלוליות מאשר להתפלש במשקעים.

הגישה המורבידית: אין דבר שגורם לנו להזיז את התחת יותר מאשר דד ליין. ביום האחרון של טיול מספיקים יותר מבכל השבוע שקדם לו ובלילה שלפני הגשת עבודה כותבים 80% ממנה. עם התובנה הזו אפשר לגשת גם לחשבון נפש, בצורה הבאה: קיים סיכוי סביר שעד סוף השנה הבאה, תמותו. או לפחות, זה מה שצריך להנחות אתכם כשאתם מתיישבים להציב מטרות לשנה החדשה – המחשבה שאין יותר הבטחות ואין יותר יעדים ארוכי טווח. יש שנה אחת, 365 ימים, שהולכים ונגמרים, ובהם אתם צריכים להספיק את מה שזה לא יהיה שאיחלתם לעצמכם. אחרי זה, אלוהים גדול. מגבלת הזמן הזו, אם נכנסים לזה, מייצרת סדר עדיפויות ואש בתחתונים, שני דברים קריטיים כשרוצים להסתער על שנה חדשה.

עשיתי את התרגיל הזה בעצמי, ונכנסתי אליו לגמרי. הבנתי שאת כל הכישלונות וההבטחות של מומשו השנה קטלגתי, שלא בצדק, תחת "שכר לימוד" של החיים, וייחסתי להם משקל גדול יותר ממה שמגיע להם. לקחתי אותם איתי לכל מקום: יותר מידי רצינות, יותר מידי חשיבות עצמית, פחות מידי פרופורציות. הסתכלתי בהערצה על האנשים סביבי שחייהם נטולי עכבות, ופיהם וליבם שווים והבטחתי לעצמי שאם זו השנה האחרונה שלי כאן, אני מרחיב את הסוגריים שבתוכם אני חי: פאק דה עייפות, ופאק דה שעון מעורר. פאק דה נימוסי שולחן ופאק דה פוליטיקלי קורקט. פאק דה מבט לעתיד. הוא לא ודאי והאופק תמיד מתרחק.

העתיד הרחוק והמדומיין הזה גורם להווה שלי להרגיש כמו הליכה במוזיאון – יותר מידי זהירות, יותר מידי מאמץ לא להפריע לאחרים. יותר מידי הנהונים מלומדים לדברים שבכלל לא מרגשים אותי, והפחד לגעת במשהו במקרה, רק שלא יישבר. איזה מין דבר זה, לחיות כאילו לא הייתי כאן אף פעם רק כדי לא לעשות טעויות שאולי אשלם עליהן בעתיד? אני מכריז על זו כעל שנת "פאק דה קונסקוונסס" שלי. אם היא תהיה האחרונה, תדעו שניצחתי. אם עדיין אהיה כאן בשנה הבאה, נתחשבן ביום כיפור.

 ~ דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- 29/09/2012 ב- פסיכולוגיה

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

תגובה אחת ל-“חשבון נפש: למה זה טוב ואיך לעשות את זה נכון

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    29/09/2012 at 23:34

    נהדר, טל. לרגע הרגשתי אותך פה.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: