RSS

על משבר רבע החיים והמוות שיכול לסיים אותו

22 ספט
על משבר רבע החיים והמוות שיכול לסיים אותו

במוסף 7 ימים של 'ידיעות אחרונות' פורסמה השבת כתבה על תופעה שמכונה "משבר רבע החיים". התופעה מתייחסת לחבר'ה בשנות ה- 20 לחייהם שגיל ההתבגרות שלהם נמשך עמוק לתוך שנות השלושים שלהם. בניגוד לרוח הנעורים המרדנית, גיל ההתבגרות הזה מאופיין ב'עייפות החומר' שאינה הולמת את גילם: "כבר בתחילת חייהם הם חווים אכזבה מרה, סובלים מרגשות אשמה וחרטה כבדים על הבחירות שעשו, מתמודדים עם חרדות מפני עתידם ומרגישים חברי מוצא ולכודים בחייהם. רבים מאוד מהם סובלים מדיכאון", מציינת כותבת המאמר. המשבר הוא תוצאה של נסיבות כלכליות שגובות מחירים פסיכולוגיים ונפשיים, שבתורם מייצרים חוסר ודאות לגבי העתיד וחרדות כלכליות שמכתיבים מציאות יומיומית קשה ומדכאת. שעות העבודה הארוכות והשכר הזעום, מוציאים את האוויר גם מפעילויות הפנאי המעטות שבני ה-20 יכולים להרשות לעצמם.

היו אלו ימי השיא של המחאה החברתית כשכבוד שר החוץ, הוד קרנפותו אביגדור ליברמן לא הצליח להשיג שולחן במסעדה, וצוטט באומרו: "כולם צודקים. הרופאים צודקים, הרפתנים, העובדים הסוציאליים, השוטרים, המורים – כולם צודקים… יחד עם זאת, יש גם חצי כוס מלאה. למרות כל המחאות לא היה אפשר להזמין מקום במסעדה… יש שם עשרות, מאות של בתי קפה, פאבים, ולא יושבים שם טייקונים". אז כבודו, בוא ואספר לך מי יושבים שם, אם זה טרם הובהר: בבתי הקפה והמסעדות האלו יושבים חבר'ה שלא מוכנים לחיות רק בשביל לשרוד.

אפשר להתייחס למחאה החברתית כביטוי מבוזר של טרוניות, בחלקן מוצדקות, נגד המבנה הכלכלי, התרבות השלטונית ומדיניות הרווחה של המדינה, אבל אפשר גם לראות אותה כביטוי קולקטיבי, גם אם לא לגמרי מודע, של "משבר רבע החיים", משהו שעד עכשיו לא נלקח בחשבון, או ברצינות. בעוד שפעם ניתן היה להתפרנס, גם אם לא להתעשר, ממגוון של מקצועות, כיום כולם, או לפחות בעלי הנטיות ההומניסטיות מסתכלים אחורה על חייהם ותוהים מה השתבש ומה יכלו לעשות כדי לחסוך מעצמם את ההתמודדות עם העתיד שמציף אותם עכשיו. הבחירה בין הסיכוי לאושר והוודאות המנחמת הטמונה בעושר זורעת הרס בחייהם של צעירים רבים. קומיקס קצרצר ונהדר של "הו לא." משקף את המצוקה הזו בפשטות.

דן קופר, קלינאי תקשורת שהתראיין לכתבה הזו סיכם את הנקודה: "התחושה היא שאין עתיד. אף אחד לא יודה בפני אחרים שהחיים שלו לא מאושרים כמו שהוא קיווה, אבל רואים – אנשים נמנעים ממפגשים חברתיים, כי אין להם זמן וכסף לצאת. הם לא מראים את זה שהם לא מתמודדים עם החיים, אבל רואים בין השורות שלהם".

באחד הרגעים הכואבים במאמר מצוטט דמיאן בר, הסופר שטבע את המונח "משבר רבע החיים", כשהוא אומר: "מבוגרים יגידו לכם שהמשבר לא קיים. אל תקשיבו להם", ובהמשך: "אין מומחים לנושא כיוון שאנחנו הדור הראשון שעובר את משבר רבע החיים. אנחנו המומחים לחיים של עצמנו, גם אם אנחנו מתמחים בינתיים בעיקר בלדפוק אותם". קראתי את זה, וכמו שצחקתי, הרגשתי גם כמה שהוא צודק.

כתבתי לדמיאן בר כדי להודות על האבחנה ולתאר באוזניו את מה שהרגשתי, ובתשובתו הוא אמר: "כל מה שרציתי היה לצייד טוב יותר את הדור שלי ואת הדור שמתחתיי, שיוכלו להתמודד טוב יותר עם הבעיות שבלהיות בני עשרים ומשהו. רציתי להיות כן לגבי הדברים השליליים ולהראות את הפוטנציאלים החיוביים גם כן."

את הפוטנציאלים החיוביים הוא מזכיר בקצרה בכתבה: "הפתרון הוא הגדרה מחדש של היעד שלנו להצלחה. לא הכל רע: אנשים בשנות ה-20 לחייהם היום יודעים שיהיו להם כמה קריירות וכמה עבודות… אנחנו צריכים להיות יצירתיים ולהמציא את זה בשביל עצמנו… אני חושב שאנחנו צריכים להיות כנים זה עם זה לגבי האתגרים שאנחנו מתמודדים איתם, ולא להעמיד פנים שהחיים שלנו מוצלחים יותר ממה שהם ושאנחנו יותר מאושרים ממש שאנחנו, כי זה רק יחמיר את הבעיה". כמובן שכמה דקות אחרי שהפוסט הזה יעלה לאוויר, אני כבר ארוץ לבדוק כמה לייקים הוא קיבל ואמשיך לחיות בחלון הראווה של הרשתות החברתיות.

כשכתבתי לבר, אמרתי לו שקריאת המאמר הזה הרגישה כמו לקבל אבחנה למחלה שבמשך שנים הרופאים אמרו לי שלא קיימת. בעבר פרסמתי כאן סדרה של פוסטים בשם "כמה פעמים הפכת לגבר (ושום דבר לא קרה)" (קליק לחלק 1, קליק לחלק 2) שמתארים את הכישלון של החברה הישראלית ומוסדותיה להפוך נערים לגברים. פירטתי את מסלול החיים של הגבר הישראלי, כולל "משבר רבע החיים", רק בשם אחר ומנקודת מבט אחרת, אבל עם סימפטומים זהים:

"…דמיינו את עצמיכם מתעוררים מאוחר לעבודה או פגישה. הבהלה שמלווה את ההשכמה הזו – מבט לשעון והניסיון למזער את הנזק – אם על ידי התארגנות חפוזה ואם על ידי מסכת ההתנצלויות והלקאה העצמית. ככה זה מרגיש… יש כאלו שזה גדול עליהם והם רק מחפשים את ההזדמנות לצאת לעוד טיול, ואחרים – שמים ידיהם על המחוייבות הראשונה שנקרית בדרכם. החלומות נזנחים לטובת תחושה של התקדמות. לימודים במסלולים פרקטיים גוברים על שיקולי סיפוק והגשמה עצמית… ו-3-4 שנים נוספות מוקדשות לרכישה של השכלה אקדמית. מקצוע, כך מלמדים אותנו, הוא תנאי הכרחי בדרך לעצמאות כלכלית וגזירת חבל הטבור הישראלי, שנמתח עד בלי קץ, אך בצד השני של פס היצור הזה אנו מגלים שני דברים – האחד הוא שתואר ראשון הוא לא ערובה לקריירה במקצוע הנרכש, והשני הוא שבין עבודה במקצוע הנרכש ובין עצמאות כלכלית אין כמעט קשר."

בהמשך הפוסט תיארתי עוד "תחנת יציאה" לעבר העצמאות, בצורת מותם של ההורים. ההנחה הייתה שכל עוד ההורים בחיים תפיסת העצמי כ"בן/בת של…" תמנע מהאדם לעבור לשלב הבא בחייו. וכמו שזה תקף מבחינה נפשית, ההיכרות עם 'משבר רבע החיים' מבהירה שזה תקף גם כלכלית, שכן זו עובדה שהסיכויים לחיי רווחה מאוזנים ותרבות פנאי שפויה, הולכים וקטנים.

המצב הנוכחי הוביל לכך שגדל כאן דור שלם שמחכה שההורים שלו ימותו. הוא אומנם מחכה לכך ברגשות מעורבים ובכסיסת ציפורניים חרדתית, אך לפי התיאוריה של בר, וגם בלי שהוא אומר את זה מפורשות, רק אחרי מותם של ההורים תתאפשר העצמאות הכלכלית ואורך הנשימה הנלווה לה, וגם זה רק בהנחה שההורים לא פירקו את כל חסכונותיהם בניסיון להחזיק את ילידי שנות ה-80 עם הראש מעל המים. כשהסיכוי לעושר ואושר נשען בכבדות כזו על העבר, העתיד נראה קודר.

~ דברו איתי כאן, הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 
4 תגובות

פורסם ע"י ב- 22/09/2012 ב- פסיכולוגיה

 

תגים: , , , , , , ,

4 תגובות ל-“על משבר רבע החיים והמוות שיכול לסיים אותו

  1. רעות

    24/09/2012 at 18:14

    היי
    אני לא יודעת מי אתה, או מה אתה או כמה אתה או איך אתה. אבל בעצם, זה לא משנה 🙂
    מה שניסיתי למסור זה שהעובדה שיש משבר היא לא חדשה, כל גיל עובר את המשבר שלו. יש מחקרים שיגידו לך אחרת. עניין של אבולוציית הזמן, אבולוציית האנושות, אבולוציית החברה ובקצרה – בני האדם.
    אין זה עניין של זמן או של מסגרות חברתיות כאלה ואחרות, הן משמשות ככלים בעולם שלנו.
    האושר טמון בנו.
    מילים לחוד ופרקטיקה לחוד – אני חושבת שהפער בין היכולת המחשבתית שלנו ליכולות היישום שלנו כל כך גדול כמו המרחק בין מערכת השמש לכדור הארץ. טוב הגזמתי, אבל לפחות מפה ועד טוניסיה.
    אז מה בשורה התחתונה? מה הפואנטה? לפי מה שאני קראתי הבעיה הכי גדולה היא הבעיה הכלכלית שבעצם היא המפתח לכל המשבר. אני רוצה לחדש (""). הבעיה הכלכלית היא נגזרת (עיקרית) של שורש הבעיה – ממשלות, ממשלים, עריצים, רודנים, דת, בעלי הדעה, מחזיקי המאה, כותבי המאה שגוזרים קופון על חשבון כולנו. תכפילו גרופון * 999,539,456!

     
  2. אלון

    27/09/2012 at 19:00

    טל פוסט לא קל וממש לא אופטימי, אולי בכל זאת נעשה מאמצ לדלות משהו אופטימי או יד לקדימה לדרך קדימה לדור שלנו – המבולבל כלכך האבוד כלכך הרודף אחרי אושר היום ולא בעתיד, ומאוכזב,. ככה אני לפחות, ויחד עם זה יש מלא דברים ופוסטים ורעיונות שיכולים לסייע ובמיוחד לגבר החדש – שלא צריך לצוד יותר
    מה דעתך?
    אני מוכן לסייע במה שצריך

     
  3. איציק

    03/11/2012 at 13:15

    הפתרון הוא לא להילחם בעצמך, אלא לקבל את הדברים בצורה בוגרת ויחד עם זאת – להנות כמה שיותר. הכוונה היא לא לבזבז יותר מדי כסף, אלא פשוט לצאת. לטייל, לראות עולם, ללכת לים – הכל.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: