RSS

בדרכים | מדף הספרים הגברי

09 ספט
בדרכים | מדף הספרים הגברי

בבוקר יום רביעי יצאתי לרוץ, ומהרגע שפתחתי עיניים הכל הזכיר לי את "בדרכים", יומן המסע המיתולוגי של ג'ק קרואק. ראיתי כביש ודמיינתי את קרואק בצד הדרך, תופס טמרפים. ראיתי מחוסר בית, ודמיינתי את קרואק זרוק על איזה ספסל בתחנת רכבת. מאוחר יותר במהלך היום התיישבתי מול המחשב וחיפשתי משהו להעלות לעמוד של "ביצים" בפייסבוק. שתי דקות בתוך החיפושים גיליתי שבאותו הבוקר צוינו 55 שנה בדיוק ליום בו "בדרכים" יצא לאור. סיפור המסע האוטוביוגרפי של קרואק תפס את רוחה של אמריקה בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה, והדמויות המככבות בו היו בני אדם אמיתיים שלימים נשמרו להם מקומות של כבוד בהיכל התהילה של התרבות האמריקנית. בין שותפיו למסע אפשר למצוא את וויליאם בורוז, אלן גיזבורג וניל קסידי – אנשי המפתח בתנועת הביטניקים.

הביטניקים היו כנופייה נונקומפורמיסטית עם נטיות סוציאליסטיות ורעב להרפתקאות, סמים וג'אז. ביטניקים אופיינו בהתעניינות בדתות המזרח, חקירה של מיניות, מבנים חברתיים אלטרנטיביים וערעור כללי ונונשלנטי על מוסכמות, היכן שרק ניתן היה למצוא אותן. שמם מורכב מחיבור המילים "BEAT", מלשון קצב, (פרשנות אחרת – מוכה, או מדוכא) והסיומת "ניק", שנלקחה בהשראת הלוויין הרוסי "ספוטניק" שבאותם ימים עשה את דרכו משולחן השרטוטים הסובייטי לחלל הבתולי, נטול שייכות לאומית.

"אותו הזמן התאוששתי ממחלה קשה עליה לא אבזבז דיבורים, פרט לכך שהייתה קשורה לפרידה האומללה והמייגעת ותחושתי כי הכל מת… לפני כן חלמתי לעיתים קרובות לקום וללכת למערב ולראות את מרחבי הארץ, תמיד מתכנן במעורפל ואף פעם לא יוצא לדרך…"

הקרקע הפורייה ביותר להתחלות נמצאת כשנופלים ומגיעים לתחתית של התקופות השחורות ביותר, ובמקרה של קרואק זה לא היה שונה. צריך היה סיטואציה גרועה-יותר-מבדרך-כלל כדי להתחיל להניע את סיפורו, אבל חיבורם של שני משתנים – מצב מנטאלי רעוע וסקרנות בסיסית יצרו את הדלק ששיגר אותו הישר להרפתקה המגדירה של חייו:

"אני נגררתי מאחור כפי שעשיתי כל חיי בעקבות אנשים שעניינו אותי, מפני שבני האדם היחידים בשבילי הם המטורפים, אלו המשתוקקים עד טירוף לחיות, לדבר, להיגאל, חושקים בכל בו-זמנית, אלו שלעולם לא מפהקים או אומרים דבר נדוש, אלא בוערים, בוערים, בוערים כזיקוקים צהובים אגדיים המתפוצצים כעכבישים על פני הכוכבים…"

לכל ספר טוב יש את הרגע הזה שבו הוא תופס אותך, איזה HOOK POINT שבו אתה מבין שאתה שבוי של הסופר. עבורי, עם "בדרכים" הרגע הזה נמצא בעמודים הראשונים של הספר, כשקרואק יוצא לדרך והכל מתחרבן בצורה קטסטרופלית ונהדרת והוא חוזר הבייתה כלעומת שבא, רק בשביל להתחיל מחדש למחרת. בפעם הראשונה שקראתי את הקטע הזה החלטתי להעניק את הספר הזה לכל חבר שלי, כשכל סיטואציה היא תירוץ טוב: ערב חג, שינוי קריירה, תקופת בחינות או סתם געגוע. מבחינתי הספר הזה לא היה משהו לקרוא, אלא משהו לחיות. כמו כרטיס טיסה פתוח, או תרמיל טיולים שמחכה ארוז, ליד הדלת, לזמן הנכון.

"גשם שוטף החל לרדת בנקודה בה נעזבתי לנפשי. השטח היה הררי. הדרך חצתה את הנהר והתפתלה בעיקול ונעלמה בשממה. ולא רק שלא הייתה כל תנועה, היה מבול עז ולא היה לי מקום מסתור. נאלצתי לרוץ ולחפש מחסה מתחת לעצי האורן; גם זה לא הועיל; התחלתי לצעוק ולייללק ולחבוט לעצמי בראש על שהייתי שוטה כזה…. החלום שלי הוא שחירבן הכל, אותו רעיון מטופש ובוטח בדבר חצייה מופלאה של אמריקה, דבקות בקו אחד אדום לרוחב המדינה במקום לנסות מגוון של כבישים ודרכים"

העקשנות הזו, המנטאליות של ראש בקיר, של "פאק דה קונסקוונסס", היא מאפיין גברי בולט ולא פעם היא כרוכה בתהליך מנטאלי ארוך של אונס המציאות – ההתעקשות לראות את המציאות מנקודת מבט אחד בלבד, שמגובה בתחושת צדק בלתי מבוססת ורוויית אגו. התהליך הזה שהוא מנת חלקו של כמעט כל גבר שאני מכיר, יכול להסתיים בהולדתו של אדם חדש, גמיש וסתגלן, או שמא, אדם שהתקשתה עליו עוד שכבה גסה ועבה של עור, כמו יבלת שמגנה על עצמה יותר משהיא מגנה על הגוף של בעליה. בנקודה אחרת בספר קרואק כותב על סיטואציה דומה את המשפט הבא: "הייתי במחצית הדרך לאורך אמריקה, ליד הקו המפריד בין מזרח נעוריי ומערב עתידי" ומחלק את חייו לשניים – לפני ההתפכחות, ואחריה, כשתקופת ה"לפני" מיוחסת לנעורים וחוסר בגרות.

"בדרכים" הוא שיר הלל לחיפוש, לבריחה, לגאולה, לאהבה, לוויסקי, ולסמים… הוא גם קטלוג ארוך של אלמנטים הנעים בין האישי ביותר והקולקטיבי. קרואק מדלג בין רגעים קטנים, חד פעמיים, ובין תובנות חובקות עולם שיוצרות הזדהות בקרב גברים שלא חולקים איתו שום מכנה משותף תרבותי. הרבה פעמים זה קורה באותה השורה או באותה הפיסקה, ומדהים לראות את קרואק פוגש אנשים שונים ברחבי אמריקה ומוציא מההיכרות איתם חומרי גלם עם משמעות אדירה, כאשר הוא מזהה בכל אחד מהם סיפור בפני עצמו, אבל עדיין חלק ממשהו גדול יותר. אני, שקראתי את הספר 50 שנה אחרי שנכתב, עדיין מזהה בסיפורים האלו אנשים שעומדים איתי בתור לסופר, או יושבים לידי בפאב.

"'מה את רוצה מהחיים?', שאלה שהצגתי תמיד לבחורות. 'אני לא יודעת,' אמרה. 'פשוט להמשיך במלצרות ולנסות להסתדר איכשהו." היא פיהקה והנחתי את ידי על פיה ואמרתי לה לא לפהק. ניסיתי לספר לה עד כמה התלהבתי מהחיים ומן הדברים שיכולנו לעשות יחד; אמרתי זאת תוך כוונה ברורה לנטוש את דנבר תוך יומיים. היא התהפכה בעייפות. שכבנו שנינו על הגב, מתבוננים בתקרה ותוהים למה אלוהים ברא חיים עצובים כל כך".

מרגיש לי שהסצינה הזו לא קרתה בדנבר, אלא בפלורנטין. הניכור, הניתוק הזה, שמהדהד לאורך כל הספר הוא ממבשרי העידן המודרני. "בדרכים" רוויי תיאורים של סיטואציות כאלו, בהן האנונימיות וקצב החיים מרחיק אנשים האחד מהשני, דוחף את כולם חזרה לתוך הקונכיות שלהם, מבועתים: "נכון שאתה מתחיל את חייך כילד מתוק המאמין בכל דבר תחת השמש וקורת הגג של אביך? אחר כך באים ימי קטני-אמונה, כאשר ברור לך שאתה מסכן ועני, עלוב-חיים ועיוור, עירום ועריה בדמות רוח רפאים אומללה המצטמררת בנתיב הבלהות של חייך".

באותם ימים, כשהעולם ליקק את פצעיו ממלחמה איומה היה אולי דבר אחד ודאי, וזה שהמין האנושי איבד את השליטה על עצמו. מעתה לאילך, להבטחות שיבטיחו בני האדם האחד לשני, ולעולם כולו, תצטרף כוכבית קטנה ששומרת לממשלה את הזכות להפסיק את המבצע בכל עת, או עם גמר המלאי. הפרנויה הפכה למציאות יומיומית עבור דור שלם שרצה להספיק לטעום מהעולם לפני שהוא נכנס לסחרור נוסף. והמוות ההמוני שהפך כה אפשרי ייצר תחושה של חוסר משמעות ואפסיות, משהו כמו "מי צריך את זה בכלל". בין שני הקטבים האלו ניצב דור הביט שנתפס אז, בטאם העמיד מורשתו ברורה, כחבורה של בטלנים ואוכלי חינם, והם ידעו זאת. קרואק כתב ש"לא היה לי מה להציע לאיש, מלבד הבלבול שלי" ואלמלא כולם היו מבולבלים כמוהו, ייתכן וזו הייתה בעיה.

לדעתי, הסיבה שהספר הזה הוא בגדר קריאת חובה לגברים, היא היכולת שלו לעודד את הקורא לצאת מאזור הנוחות שלו ולהתחיל לחיות את העולם ולא רק בתוך העולם. תוך כדי קריאה בספר עולה בכל מי שקורא אותו התחושה שהוא לא התלכלך מספיק, לא חי מספיק, לא ראה מספיק. כשלצד הרעב הזה מתפתחת גם ענווה גדולה: "המזוודות המרופטות שלנו נערמו שוב על המדרכה; עלינו לעבור עוד מרחקים גדולים. אבל לא חשוב, הדרך היא החיים". קרואק וחבריו מעדיפים הכל, על פני עמידה במקום. חיים של אגירת תארים, צבירת רכוש או התקדמות ליניארית מסוג כלשהו לא מעניינים אותם.

ייתכן שאנו, הגברים שגדלים לתוך פס יצור מוכוון מטרה, רוויי סמלי סטטוס, דירוגים, מדרגים והבטחות לאושר, נעבור את חיינו בצבירתם של אותן מטבעות חברתיים מבלי בכלל לתת את הדעת על המטרה שעומדת בקצה הדרך בה אנו צועדים. ההבדל בנינו לבין הביטניקים של קרואק היא שבעוד אנחנו בורחים לקראת משהו, הם בורחים הרחק ממנו, כמו שחברו של קרואק מפציר בו:
"אנחנו חייבים להתגלגל הלאה ולא לעצור אף פעם עד שנגיע לשם". קרואק שלא הבין במה מדובר שאל: "לאן אנחנו הולכים, בן אדם?" ושמע את חברו משיב "אני לא יודע, אבל אנחנו מוכרחים ללכת".

יצא שאנחנו נפגשים עם הביטניקים בנקודה קוסמית באמצע הדרך, בצומת חלל-זמן בו העתיד שלנו עדיין לפנינו, אך בפיתול בלתי אפשרי של העלילה, הוא כבר העבר שלהם. "בדרכים" נכתב באקסטזה, מתוך תחושת דחיפות גדולה. קרואק כתב אותו על מגילת נייר באורך 30 מטר, בשלושה שבועות עתירי סמים, אלכוהול וקפאין (ומחוסרי שינה). הנבואיות (מלשון נבואה, נראה לי שהמצאתי מילה) והבהילות שנמצאות בכתיבה שלו קיימות גם בכתביהם של ביטניקים אחרים, אלן גינזברג למשל (ראו שיר בסיום). לפעמים אני מרגיש כאילו החבר'ה האלו, הביטניקים, היו בעצם רובוטים מהעתיד, שיודעים מה מחכה לנו ונשלחו אחורה בזמן בשביל להזכיר לנו שהעולם זה גלגל, ואם לא נשים לב, הוא ימשיך להסתובב, רק הפעם… עלינו.

הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 

תגים: , , , , , , , ,

4 תגובות ל-“בדרכים | מדף הספרים הגברי

  1. חגי קרויזר

    09/09/2012 at 20:50

    פשוט תענוג של פוסט. נקודה.

     
  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    10/09/2012 at 8:48

    מדויק. למעט העובדה שהספר הוא קריאת חובה לכל אדם באשר הוא גבר או אשה.

     
  3. איציק

    03/11/2012 at 22:45

    היי, במקרה הגעתי לפוסט הזה. ואני חייב לומר שעשית לי חשק לקרוא שוב את הספר. למרות שקראתי את התרגום הישן שלו והיה קשה לי להתחבר אליו. אולי בהוצאתו המחודשת איהנה ממנו יותר. שבוע טוב!

     
    • טל שמואלי

      03/11/2012 at 23:05

      איציק, תודה.
      התרגום באמת מקשה על הקריאה שלו… תספר לי איך היה התרגום החדש.

       

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: