RSS

רחוב הנשמות השיכורות | סיפור אמיתי

18 אוג
רחוב הנשמות השיכורות | סיפור אמיתי

את הימים האחרונים העברתי חולה בבית, ובאין יכולת של ממש לקרוא או לכתוב, צפים כל מיני זיכרונות. הנה עוד אחד, שחוגג שנתיים בימים אלו: היינו בדרך לניו אורלינס כשג'ארד התקשר ושאל אם הוא ומלקולם יכולים להצטרף. דוד שלי, שלא מכיר את המילה "לא", אמר "כן". במבט שהחלפנו כשהשיחה נותקה שידרנו הבנה: במקום סוף שבוע של מועדוני הופעות וארוחות שחיתות, אנחנו צריכים להתכונן לסוף שבוע ללא תחתית וללא תקווה. היה לנו לילה תרבותי אחד לפני שיצטרפו החקלאים מלואיזיאנה, והחלטנו לנצל אותו טוב. מארוחה ששולמה מראש ב"נולה" המשכנו למועדון הופעות ומשם לסיבוב היכרות עם בורבון סטריט. לילה עמוס, מרגש, אבל לא כזה שמשאיר צלקות.

"תאכל טוב, כי כשג'ארד מגיע, הלך עלינו", הכין אותי הדוד. חמושים בזקן ומגפיים, דפקו על דלת החדר שלנו שני החקלאים. האחד ג'ארד, השני, כנראה, האחיין שלו, מלקולם. קצת לחיצות ידיים וחיבוקים וקבענו להיפגש מאוחר יותר בלובי. כשהם יצאו הדוד השלים לי כמה מהפרטים שהיו חסרים לי: כמה ימים קודם לכן, מלקולם התעורר ומצא על המקרר שלו פתק שבישר לו  ש-15 שנות נישואיו הסתיימו. הידיעה הזו הייתה מספיק בשביל להמם כל בן אדם, אבל הצעקות של שתי הבנות שלו שדורשות ארוחת בוקר ביחד עם ארון הבגדים הריק של אשתו ורכב אחד פחות בחנייה היו יותר משהוא הצליח להכיל והבן אדם התמוטט.

בסופו של דבר, אשתו התקשרה והוא הבין שזה רציני ושזה בגלל גבר אחר. השיחה הסתיימה כשהיא אומרת לו להיות חזק, והוא באמת ניסה במשך כמה ימים. כשנמאס לו לנסות הוא הגיע לחווה של מיסטר לזלי וחיפש את ג'ארד. הם נפגשו ומלקולם סיפר הכל' אז ג'ארד, החליט שמשימתו היא להחזיר את החיוך לפנים של מלקולם, מה שהביא אותנו לרגע הנוכחי. "אם כך", אני אומר לדוד, "הפגישה איתנו זה התחלה של בדיחה?". "דאטס רייט בובי, עכשיו תתחיל לאכול". לא ידעתי מה לעשות קודם – לטלפן להורים, לעורך הדין או לשירות חדרים. בסוף גיהצתי חולצה וקיוויתי שיהיה בסדר.

תחנה ראשונה הייתה פאב שכונתי רחוק ממרכז העיר. חיכינו לשולחן שלנו וחיממנו מנועים עם בירות. הפאב היה שומם ומשהו בו היה קצת קלסטרופובי, אז שתינו מהר, ובעמידה. כשהגיעה השעה התחפפנו לכיוון המסעדה, שממוקמת בוילה קטנה מעץ. התיישבנו ומייד הגיעו לשולחן ארבעה קוקטיילים ורודים בכוסות יין גבוהות. המלצר קיבל מבט שדרש הסברים, ועדיף לפני שהקוקטיילים האלו נוגעים בשולחן. "ג'נטלמן, וולקום טו דאנטה'ז קיצ'ן, דיס איז פרום אס – איטס קולד 'ליקוויד פרוזאק'". כששמענו את שם הקוקטייל הסקרנות גברה על החשדנות וכולנו לקחנו לגימה מהוססת. הפרצופים שלנו אמרו "או מיי גאד", אבל הפה ביקש עוד. "ג'נטלמן, דיס איז מייד פרום ג'ין אנד קיוקאמברס. אנוט'ר ראונד?" ובפה מלא כולנו עשינו "כן" עם הראש. ג'ין ומלפפונים, איך איך איך לא חשבו על זה קודם. כשהאוכל הגיע היינו כבר בסיבוב השלישי והגבות שלי איבדו תחושה.

האוכל – אין דברים כאלה – הורכב כולו ממאכלים דרומיים פשוטים שקיבלו טיפול של שף. היה שם הכל, מרגלי צפרדע ועד "בלאד בודאן" (נקניק מבשר לבן עם… תוספות) ודרך צדפות, סרטנים ובשרים אחרים, כשהכל מתובל. המלצת השף הייתה "מה שלא תזמינו – תאכלו עם הידיים". הליקוויד פרוזאק הרביעי שחרר את האווירה לגמרי "סו, מלקולם, וור אר יו פרום?" אני שואל. "פיקניט, לואיזיאנה", הוא עונה בנחרצות ומושך את ה"לואיזיאאאאנה". "ומה יש לעשות שם?" אני ממשיך. "וול, אייל טל יו וואן ט'ינג… ווי דונט האב נו ניגרס" הוא אמר. כמעט בלעתי צדפה עם התשובה הזו וגם לדוד שלי נפל האוכל מהמזלג. חיכינו להבהרות, אבל מלקולם לא עשה פרצוף של לשתף, אז אמרתי לגזען השיכור: "יו קנואו, מלקולם… מי אנד מיי קאזין… ווי אר ג'וז!" והוא הגיב בשלוות נפש מטרידה: "מאן, איי דונט האב א פרובלם וויט' ג'וז, איטס ג'אסט דוז ניגרס איי הייט!".

בראש חשבתי "אוווווווקייי" ועשיתי את זה עם הטון של רזי ברקאי. הזמנתי עוד ליקוויד פרוזאק וג'ארד מיהר להחליף את הנושא. אחרי החשבון, שהיה גדול, לקחה אותנו מונית לבורבון סטריט – רחוב ארוך וצפוף מלא במועדונים, מועדוני חשפנות, בארים ודוכני מזון. ימינה או שמאלה, איפה שלא תסתכלו, תראו אנשים רוקדים עם שרשראות צבעוניות ובגדים צעקניים. אי אפשר לזוז בלי שיכייסו אותך, יחפנו אותך או יציעו לך לעבור על איזשהו חוק מחוקי המדינה. מכיוון שמלקולם נראה כאילו שכח איך לחייך, ג'ארד העביר הילוך. במשך שלוש שעות תמימות עברנו, בזיגזגים, מבאר לבאר. בכל באר כזה הוא שואל אותי אם אני רוצה לשתות, ואני מרים פחית בירה, מנסה לאותת "אני בסדר!" כשהוא מתמיד לפרש זאת כ-"אוקיי, אני מביא עוד". באיזשהו שלב ניסיתי לסרב, אז ג'ארד חטף ממני את הפחית. "מה זה? יש פה עוד חצי! וזה חם! אתה אמור לשתות את הבירה, לא לטפל בה כמו בתינוק" הוא אמר והחליף את הפחית באחת חדשה. הוא גילה את הפטנט שלי ומכאן לא הייתה דרך חזרה. בירה אחרי בירה, שוט אחרי שוט, ומלקולם שעד לפני רגע שנא "ניגרס", התחיל לרקוד עם המלצריות השחורות. הוא אפילו הגדיל לעשות כששתה מהמחשוף שלהן צ'ייסרים: המלצרית מחזיקה כוס בין החזה שלה לחולצה סופר-צמודה, ומתכופפת כשהפנים של מלקולם צמודים אליה, כך שהוויסקי נשפך לתוך הפה שלו, ובעיקר, ליד הפה שלו.

בשלב הזה של הערב, כשהקטסטרופה כבר בלתי נמנעת אבל דמי הערבות עדיין לא נקבעו, המשימה התחלקה לשתיים: דוד שלי אמור היה למנוע מג'ארד לבגוד באישתו היפיפייה ואני הייתי אמור להמשיך לתפעל את מלקולם. הרגשתי שהחלוקה לא הוגנת, אבל זה עבר לי כשראיתי מי הבחורות שג'ארד מדבר איתן ואת בני הזוג שלהן: קטלוגים אנושיים לקעקועים מבית הכלא, כולל בנדנות ומשקפי שמש. בשעה הייתה 4:30 לפנות בוקר מצאנו את עצמנו בקצה הרחוב. לפנינו הייתה רק עגלת פיצה ומועדון חשפנות, ומכיוון שמלקולם עדיין לא חייך, לא היה מקום לשאלה "לאן עכשיו?". ג'ארד כבר שיחד את השומר בכניסה למועדון, והוא נתן לנו להיכנס למרות שהם התחילו סגירה.

אני לא זוכר איך נראה המקום ואני לא זוכר אף אחת מהרקדניות. אני זוכר את עצמי צונח לכורסא בקרבת הבמה כשמשמאלי דוד שלי ומימיני מלקולם. אני זוכר שג'ארד הניח לי כוס וודקה טוניק ביד ודחף ליד השנייה שלי חופן שטרות. אני והדוד היינו באותו המצב: קריסת מערכות. שכבנו שם כבויים, מעליבים את הרקדניות באדישות שלנו. שתינו את הוודקה טוניק בנחישות השמורה רק לשלוק האחרון של השוקו בשקית, וניסינו להישאר ערים. מלקולם, שלא ראה אישה ערומה שהיא לא אישתו כבר לפחות 15 שנה, היה בהלם. העיניים שלו נפערו ואי אפשר היה לנחש אם הרגע יצא מתאונת דרכים או שהוא ראה את דייויד קופרפילד מעלים את מגדל אייפל. הלסת שלו נשמטה והפנים שלו נצצו מזיעה.

מלקולם הניח את הסנטר שלו על הבמה, ובאפיסת כוחות נתן לעיניו לעקוב אחר המתרחש. קשה היה לדעת אם הוא מגורה מינית או שמא מת מוות מוחי, אבל ג'ארד וידא שמישהי תבדוק לו דופק: הוא הניח שטרות על כל הבמה, בצורת חצים שמצביעים לכיוון של מלקולם. הרקדנית דחפה את השטרות לאחור עם הרגליים שלה, ככל שהתקדמה אל מלקולם. כשהיא הגיע אליו ג'ארד כבר ציפה את כל פרצופו המיוזע של האחיין שלו עם שטרות. הוא פשוט הדביק לו אותם למצח וללחיים, ודאג שהרקדנית תבין לאן צריכה להתנקז תשומת הלב שלה. לא לקח הרבה מזה עד שגירשו אותנו.

מלקולם לא חייך, אבל הלילה הסתיים. קרסתי למיטה בלי להוריד בגדים או מגפיים, ופתאום היה בוקר, והדבר הבא שאני זוכר היה רעש מוכר: פצססט-שלאק-פממממ ואז את הרעש של בקבוק מלא שמונח על שידת עץ. הצלחתי, בקושי, לפתוח עין אחת, מקווה שמה ששמעתי זה לא מה ששמעתי. "יפ, איט איז וואט יו ט'ינק איט איז" הדוד אומר לי. "לא, בבקשה, לא בירה" אני מייבב. "בסט קיור פור האנג אובר איז אנט'ר ביר" הוא קובע. אני מנתק את הראש מהכרית ומסתכל על עצמי. ביד אחת שלי היו מאוגרפים שטרות של דולר. "בובי, מה זה הכסף?" אני שואל. והוא נותן פרצוף רציני, כמו רופא שהגיע לאבחנה קודרת. אני מתיישב במיטה, מניח את הכסף בצד ומתכונן לבחילה שבטח תגיע כשאריח את האלכוהול. במאמץ עילאי אני מפגיש בין הראש שלי והיד עם הבקבוק באמצע הדרך, סניף סניף, אני מריח, ומופתע שהריח עושה לי נעים. אני מצמיד את הבקבוק למצח ומגלגל אותו קצת, ובסוף גם לוקח לגימה. "ניצחנו?" אני שואל. "שרדנו" הוא אומר "וזה לא רע", הוא ממשיך ואנחנו עושים לחיים.

הצטרפו ל"ביצים" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ זכרו: הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 18/08/2012 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: