RSS

כמה פעמים הפכת לגבר? (ושום דבר לא קרה) #2

21 יול
כמה פעמים הפכת לגבר? (ושום דבר לא קרה) #2

בשבוע שעבר העליתי פוסט בשם  "כמה פעמים הפכת לגבר" שבחן רגעים בביוגרפיה השכיחה של גברים בארץ וניסה להבין מתי בדיוק אנחנו הופכים מילדים-נערים, לגברים. בין התחנות נמנו בר המצווה, הסקס הראשון, הגיוס והטיול שאחריו. אף אחד מהצמתים האלו לא סימן את המעבר לגבריות. חלקם הם שאריות מסורת אך ללא פונקציה חברתית אמיתית וחלקם הם לא יותר מאשר דחיית הקץ. אם בעבר ניתן היה לראות ילדים שהיו להוטים להתגייס, עד כדי זיוף שנת לידתם, רק כדי להימנות על אותו ציבור גברי, כיום נדמה כי לפחות ב- 30 השנים הראשונות לחייו, הגבר הישראלי פשוט שוכב במיטתו וצועק "אבל לא בא לי ללכת לבית ספר".

התחנה בה עצרתי בשבוע שעבר הייתה רגע חזרתו מ"הטיול שאחרי". אותה פריקת עול שאמורה הייתה לפצות אותו על שנים אבודות ולשמש כפרק מתווך בינו ובין העולם האמיתי, הלינארי והמקרקע שמחכה לו. הטיול אמור להיות מחיקה מתמשכת של העבר שבסופה נתייצב כדפים חלקים שעליהם ניתן רק בקושי לזהות את שנחרט בעצמה בדפים הקודמים. אחרי אגירה של חוויות וניסיון חיים אנחנו מוכנים להתייצב אל מול העולם, לאחר שפרענו את חובנו לחברה שכילכלה אותנו והבטיחה את קיומינו. כעת הילד הישראלי מוכן לצאת לדרכו כישות עצמאית. כגבר. או שמא?

מספיקים כמה צעדים בעולם האמיתי כדי לגלות שזה לא עבד. דמיינו את עצמיכם מתעוררים מאוחר לעבודה או פגישה. הבהלה שמלווה את ההשכמה הזו – מבט לשעון, שפשוף העיניים הלא-מאמין-שזה-הרגע-קרה והניסיון למזער את הנזק – אם על ידי התארגנות חפוזה ואם על ידי מסכת ההתנצלויות וההלקאה העצמית של מי שציפה מעצמו ליותר. ככה זה מרגיש לחזור לארץ אחרי הטיול. יש כאלו שזה גדול עליהם והם רק מחפשים את ההזדמנות לצאת לעוד טיול, בשביל למתן את ההלם. אחרים – שמים ידיהם על המחוייבות הראשונה שהם שנקרית בדרכם. החלומות נזנחים לטובת תחושה של התקדמות. לימודים במסלולים פרקטיים גוברים על שיקולי סיפוק והגשמה עצמית. הנחמה היא בכך שכולם מסביב לכודים באותה המערבולת. הבעיה היא שמי שמעז להתעכב עוד רגע בטרם על המשך חייב מתמלא רגשות אשם על הדריכה במקום ובזבוז הזמן היקר.

אז 3-4 שנים נוספות מוקדשות לרכישה של השכלה אקדמית. מקצוע, כך מלמדים אותנו, הוא תנאי הכרחי בדרך לעצמאות כלכלית וגזירת חבל הטבור הישראלי, שנמתח עד בלי קץ, אך בצד השני של פס היצור הזה אנו מגלים שני דברים – האחד הוא שתואר ראשון הוא לא ערובה לקריירה במקצוע הנרכש, והשני הוא שבין עבודה במקצוע הנרכש ובין עצמאות כלכלית אין כמעט קשר. כשאני כותב את זה עולים בראשי כל חברי המהנדסים, עורכי הדין והכלכלנים, שבהחלט עלו על המסלול הנכון, אך לצידם קיימים כל השאר – בעלי המקצועות ההומניים או אלו שפתאום מבינים שללא שנתיים נוספות ומי-יודע-כמה-כסף הם יכולים להמשיך למזוג צ'ייסרים אם הם רוצים לסגור את החודש.

פעמים רבות חלום העצמאות הכלכלית סופו להתגשם עם רק עם פטירתם של ההורים, אך בטרם נגיע לזה, יש עוד כמה תחנות: תחושת הביטחון שמקנה ההשכלה האקדמית כמו גם מכבש הלחצים של החברה מובילים גברים רבים להקים את התא המשפחתי שלהם לקראת סוף שנות ה- 20. והרי, מה מסמל יותר מכל מעבר לעולם הגברים מאשר היותך "אב משפחה" בעצמך? פתאום זה השם שלך על הדלת, ולא יחלוף זמן רב עד שתידרש למלא נעליים גדולות יותר כאשר תינוק שאתה אחראי ל- 50% מהמטען הגנטי שלו יתחיל לקרוא לך "אבא". אבות צעירים שנתקלתי בהם מסמנים את הנקודה בה אחזו לראשונה ב- 3 קילו של בשר מבשרם כנקודת מפנה. 3 קילו שמרגישים כמו משקלו של כל העולם, בהבדל אחד קטן: זהו משקל שהם בחרו לסחוב. באהבה גדולה.

קטונתי מלנסות לתאר מציאות יומיומית שאני לא חלק ממנה, אז אצמד לנראטיב אחד, מיני רבים, אך כזה שנתקלתי בו בשכיחות גבוהה יחסית: המחיר שמשלם גבר צעיר שהופך לאב הוא פעוט לעומת המחיר שמשלמת הזוגיות שלו עם בחירת ליבו. לצד האחריות לביתו משתנים סדרי העדיפויות והזוגיות מפנה מקומה לטובת האבהות. במישורים המעשיים של חייו הוא גבר, כפי שנועד להיות – אחריות, מחוייבות, פרנסה, הגנה. כל אבות המזון הגבריים מתערבבים להם לתערובת בעלת מרקם אחיד, ולפעמים מאושר, אך השעות הארוכות והמרדף אחר קיום מכבד, והיות הקריירה, כמו התינוק, בחיתוליה, מחייבים את חבל הטבור להימתח עוד קצת, הימתחות אחרונה – לגור קרוב להורים ולהיעזר בהם איפה שרק אפשר.

זו לא בדיוק העצמאות המצופה, אבל זה לא בהכרח דבר רע. התא המשפחתי נשאר מחובר וקרוב כשכולם מטים כתף בשביל לאפשר את היום-יום התובעני שלנו. אם יש כאן בעיה היא במישור הפסיכולוגי. יש מי שרשת הביטחון המנטאלית של המשפחה מסרסת אותו. בין בר המצווה, שברוב טקס שהעבירה אל הגבר הישראלי את האחריות למעשיו והשלכותיהם, ובין הנקודה הנוכחית על ציר הזמן חלפו 30-40 שנה בהם הוא עדיין הילד של אמא ואבא, ולמעשה, יש שיגידו שהוא גם נשאר כזה עד המלמול של המילים: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא".

בדרך לבית העלמין יש מי שעוברים תחנות נוספות בהם התפקידים מתחלפים ומה שפעם היה חלק ממחויבויותיהם של ההורים כלפי בנם הופך למימוש המחויבות של הבן כלפי הוריו. המציאות הזו, לפיה צריך היפוך תפקידים מושלם (טיפול, סיעוד, סיוע בהתמודדות עם עולם שהשאיר אותם מאחור) על מנת להשלים את תהליך הכניסה לעולם הגבריות היא מדכאת כמו באותה מידה בה היא הדבק שמחזיק את המדינה הזו על הרגליים. אלמלא המסטיק הנמתח של ההתבגרות ותהליך העברת המקל שנמשך שנים החברה הישראלית על כל צריה וצרותיה, על כל כפיות הטובה המובנית בה הייתה הופכת להצטברות דלילה ואקראית של אינדיבידואליים, כך שגם המצומצמת שבמחאות לא הייתה מתרחשת בה עקב היעדר סולידריות ואינדיבידואליזם אדיש עוד יותר.

אבל המצב שונה והמעגל הושלם. באופן סמלי מה שמעכב את המעבר מילדות לגבריות הוא אחד הדברים שמסמנים גבריות בשלה ובוגרת – הרצון, לצד היכולת, לשאת באחריות על עצמך וסביבתך. באופן אירוני, אותה האחריות שמסלול החיים מנסה להעביר לכתפי הגברים במדינה הוא גם זה שבסופו של דבר מונע מהם להכיר בכך שהם עושים זאת בערך מהיום בו נולדו. ייתכן והאשליה הזו של "אוטוטו תהפוך לגבר" היא חלק ממה שמניע את המערכת הזו. תעלה לתורה. תתגייס לצבא. תשמור על העולם ילד, ואז, תראה עולם, ילד. ואז, עוד לפני שהספקת לפרוק את המוצ'ילה – תתאפס על עצמך, תתחיל ללמוד. מה עם חתונה? ומה עם ילד, ילד? האינרציה שנוצרת על ידי תחושה החסר התמידית הזו מעבירה אותנו בין השלבים השונים ואנחנו אפילו לא מודעים לכך.

הפוסט הזה לא היה נכתב אלמלא נתקלתי בטור המעולה של איתי ולדמן תוך כדי האזנה לשיר הזה. המסקנה שלי מהשתלשלות האירועים המתוארת כאן היא לא שצריך לשנן את הקדיש בכדי להפוך לגברים או כדי להיות מוכנים לקבל על עצמינו את מלוא האחריות כשיגיע הזמן, אלא, ובמילותיו של לאונרד כהן, "שעל אדם לנהוג כפי שהוא רוצה להיות, כדי להפוך להיות האדם שכמוהו הוא מתנהג". שבוע הבא אכתוב גם איך לעשות את זה.

~ נהניתם? הצטרפו ל"ביצים: החוויה הגברית לסוגיה" בפייסבוק או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. אנא השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 
9 תגובות

פורסם ע"י ב- 21/07/2012 ב- פסיכולוגיה

 

תגים: , , , , , , , , , , , ,

9 תגובות ל-“כמה פעמים הפכת לגבר? (ושום דבר לא קרה) #2

  1. אמיר

    21/07/2012 at 22:12

    יפה הגדרת תהליך חברתי ואת היותו שקוף לרובנו.
    אינרציה היא דבר חזק ויש בכוחה לבנות ולהקל במעבר מכשולים, אולם יש בכוחה גם להרוס ולרסק.
    בעיני, היותו של תהליך כל כך משמעותי וחשוב בחיינו שקוף ובלתי נראה לעיני רובנו, הוא דבר מסוכן ביותר, שכן המשמעות היא הפקדת האחריות על חיינו בידים זרות, נעלמות,של חברה שאנחנו לא ממש מבינים, על אף היותנו חלק ממנה.
    מעניין איך ואם היה התהליך עובד אם תחושת החסר התמידי היתה מובנת לנו יותר.

     
  2. טל שמואלי

    22/07/2012 at 6:17

    נשים עוברות תהליך מקביל, אולי עם מוטיבציות מעט שונות – אני מקווה שבמהלך השבוע יצטברו גם תגובות של נשים לכתבה ונוכל לדבר על זה.

    אמיר, נכנכסתי לאתר שלך – העבודות מהממות. שאפו.

     
  3. אמיר

    22/07/2012 at 12:19

    אין ספק שגם נשים יושבות על הגלגל הענק הזה.
    היה לי מורה שנהג להגיד ש:"יש לכם החופש לעשות מה שאני רוצה"י
    האמירה הזו שהיתה גם משעשעת וגם נבזית, היתה לפחות כנה ושמה את הדברים על השולחן. מה שמדהים אותי הוא שיש המון אנשים שגם כשמראים להם את ידה הבוחשת ,המסובבת, של החברה, הם מסרבים להכיר בה, ודבקים באמונה שהכל רצון חופשי שלהם עצמם.

    מעבר לכך, תודה על הפרגון, תמיד נחמד לשמוע מילה טובה.

     
  4. עדידי

    22/07/2012 at 15:11

    היי בויז,
    טל חייבת לומר לך שהשבוע יצא לך יותר טוב, במיוחד הפסקה הלפני- אחרונה (שבוע שעבר לדעתי יצאת קצת מתבכיין), אבל הזדהיתי. אכן נשים עוברות את אותו הדבר, אותו המסלול, אותו צבא- לימודים – טיול- כלה- אמא- אמא חד הורית..:)
    אני לא יודעת אצל מי יותר קשה..
    הגברים סובלים כי מצפים מהם,
    והנשים סובלות כי ל-א מצפים מהן, ("וגם אם תהיי מפרנסת שנייה זה לא נורא" וכו')
    ובגלל שזה יהיה בסדר שתוותרי על הכל בשביל הילדים, את לפעמים מעדיפה דווקא ההיפך, ובגלל שלא באמת מצפים שתהיי על כתבת שער הבאה בליידי- גלובס, את לא יודעת אם לוותר לעצמך גם, כמו כולם.. (כי זה באמת לא נורא) או שאולי כן לאתגר את עצמך!
    הנה משהו שכתבתי מזמן, בייאוש של תקופת מבחנים, לא בטוחה שקיבלתי תשובות בשנים שחלפו..

    http://cafe.themarker.com/post/1663891/

     
  5. תומאס

    23/07/2012 at 10:52

    פוסט מחכים ורהוט, תודה.
    הערה אחת ושתי שאלות. ראשית, נראה שאין ממש הבדל בין התהליכים שאתה מתאר כגון הרצון והיכולת, לשאת באחריות על עצמך וסביבתך , בין נשים וגברים. אם כך – מה ההבדל ? מה באמת מייחד את המעבר לגבריות לעומת המעבר מילדה לאישה ? ואולי כבר אין דבר המייחד אותה ? אולי בעולם המודרני התבגרות היא התבגרות היא התבגרות ? ושאלה שניה שצצה לי למקרא הפוסט היא האם אין זה מקומה של החברה להתערב ולזרז תהליכים כגון התבגרות ומעבר מנעורים לבגרות (גברים ונשים). כי הרי אם הדברים יעשו בקצב הטיבעי שלהם, יתכן וגברים יגיעו לבשלות בגיל חמישים.

     
  6. טל שמואלי

    04/08/2012 at 20:37

    תומאס, תודה על הפרגון.

    באשר לשאלתך – אני מאמין שכאשר נערות הופכות לנשים הן מדביקות את הפער בין התפתחות גופן ובין נפשם מהר יותר ובצורה שלמה יותר מאשר גברים. אם זה מנגנון פסיכולוגי שונה או תכתיבים חברתיים שמצמצמים אותן לתפקידים ספציפיים – איני יודע, אך מניסניוני נשים מציינות את סוף גיל ההתבגרות עם התגבשות ההכרה שבקרבן מתקתק שעון ביולוגי שאלמלא ייכנעו לו, יוגבלו האפשרויות שלהן להגשים את עצמן, בעוד אצל גברים ההכרה ב"סוף" כזה לא מבשילה, מה שמאפשר דחייה אינסופית בקבלת החלטות כמו הקמת משפחה, אבהות ואפילו תדירות החלפת בנות הזוג.

    אני חושב שהתהליכים שתיארתי הם הניסיון של החברה להתערב, והם גם כישלון מהדהד. גברים כיום מבינים שקיים איזה תרשים זרימה שאמור לקחת אותם לשם, אך הם אינם מבינים שהוא לא עובד. קצת כמו להיכנס עם הרכב לשטיפת מכוניות אוטומטית. יש מים, יש קצף ויש מברשות, אבל אף אחד לא חתום על התוצאה הסופית, וכאן נכנס הפוסט שעלה הערב.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: