כמה פעמים הפכת לגבר? (ושום דבר לא קרה)

בכל השיחות שלי עם גברים על גבריות, המשותף לכולם זו התחושה של חוסר הלימה בין הגיל הביולוגי ובין הגיל הנפשי. בין חייהם ודרישותיהם ובין מידת המוכנות שלהם להיענות לדרישות האלו. התחושה הזו שהזמן מתקדם בלי לשאול אף אחד מכבידה מאוד, ובלי איזו מציאות חד משמעית ונוקשה, תהליכים רבים של התגברות, התפכחות או בשילה פשוט לא קורים, או קורים מאוחר ולא מתי שציפינו להם. נקודת ההמרה הזו, מילד לגבר, היא חשובה. חברות שונות סיגלו לעצמן טקסים שונים על מנת לסמן בבירור את סיום הילדות ותחילת הגבריות, מתוך ההבנה שעל מנת להפוך לגבר אתה צריך להתחיל להתנהג כמו גבר. בשיחות עם חברים לא מצאנו את הנקודה המדויקת הזו.

חברים שמתחתנים "לא מאמינים שזה קורה להם". את המשפט "איך זה יכול להיות שאני כבר נשוי? אבא שלי עדיין מעביר את הרכב שלי טסט" שמעתי כבר באלף גרסאות. טענה אחרת היא שגברים מוצאים את עצמם בשגרה של עבודה ומחויבות שמצמצמת את החופש שלהם ל- 0 ומבטלת כליל את הסיכוי שלהם להמשיך ולעסוק בתחביבים שלהם או באהבות שלהם, ואין להם צל של מושג איך זה קרה. התחושה המשותפת אך הלא-מדוברת, היא שפעמים רבות התהליך לא הדרגתי, או לפחות, לא נחווה ככזה. גברים מתעוררים יום אחד ומתקשים לצאת מהמיטה – ולא פלא – הרבה יותר קשה לקום בבוקר כשמשקל העולם הונח על כתפיך. פתאום יש סביבנו מציאות שתובעת מאיתנו דברים מסוימים, כי אנחנו גברים. נשים, שנושאות מגיל צעיר יותר את הנשיות שלהן, את האחריות לבריאותן ואת מחיר פזיזותן יכולות לטעון שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. ייתכן וגם הן יהיו שותפות לחוויה לפיה בה הסט להצגה מוקם עוד לפני שלשחקנים הייתה הזדמנות לשנן את התסריט.

קראתי אתמול את מאמר המערכת של טיים אאוט, שכותב איתי ולדמן, העורך הראשי. הוא טען שהרגע בו אתה הופך לגבר אמיתי הוא הרגע בו אתה מתחיל להסתובב בבית בתחתונים. "כשגבר חזור הביתה והדבר הראשון שהוא עושה זה מתפשט ונשאר בתחתונים, זה הרגע שבו הוא באמת הופך לגבר", נכתב שם. כמי שאימץ את המנהג בשלב מוקדם יחסית, מצאתי את עצמי משועשע מהמחשבה שיש רגע בו ניתן "להפוך לגבר". מאז שהקמתי את הבלוג, וכנראה קצת לפני, חיפשתי את הרגע הזה, בו ספיידרמן הופך לספיידרמן. בו ילד הופך לגבר. בו מתחיל תהליך הגילוי העצמי שבסופו הגבולות החדשים יבוססו והאחריות שבאה איתם תאומץ. אפשר להתחיל בסיפור על אלביס.

היינו חברים טובים, וכיאה לכאלו, בילינו שעות רבות ביחד, בבית הספר ומחוצה לו. עידו תמיד העדיף שניפגש בחוץ, או אצלי. הסיבה הייתה המנהג של אביו, שהביך אותו מאוד: בכל פעם שביקר את עידו חבר, אביו היה מתפשט לתחתונים, מבריש את השיער קדימה ומנסה לסלסל פוני מהקצוות המקלישות שלו. משההכנות הושלמו היה מגיע לסלון, מדליק את הסטריאו ומחפש את הווליום הנכון – הווליום בו הוא יכול לשיר בקולי קולות, כשהקול של אלביס עדיין נשמע בבירור. וככה, עם כרס שעירה שעד מהר הפכה גם מזיעה, הוא היה רץ מחדר לחדר, תוקע את הראש פנימה ושר איזה משפט, או בית, לפני שעבר לחדר אחר. זה באמת היה מביך, אבל רק עד שלמדתי את המילים לשירים וסיגלתי לעצמי מנהג דומה, מקדים את זמני ב- 20 שנה ושני ילדים לפחות. הפער בין ילדות, ילדותיות וגבריות עם האחריות המתלווה אליה (בריאותם הנפשית של ילדיך, למשל) מעולם לא היה גדול יותר.

אחרי שקראתי את מה שכתב ולדמן ניסיתי למנות את הרגעים בהם הייתי אמור להפוך לגבר, רק בשביל לגלות ששום דבר לא קרה. אני לא מחשיב את הרגע התיאורטי בו הרופא הצביע על כתם מעורפל באולטרה סאונד וסיפר להורי שזה בולבול (זו יכלה להיות גם אצבע) ומדלג הישר לבת הכנסת בבת-ים, שעה שאני, בקול שעדיין לא סיים להתחלף, אבל טרם נחשף לאלביס, מנסה לשיר את ההפטרה. זו הייתה תצוגה מביכה של זימרה, שעה שהקול שלי עלה וירד בלי קשר לטעמי המקרא, בנוסף לרעידות הבלתי רצוניות שהופיעו כל אימת שנזכרתי בעשרות הקילוגרמים של סוכריות שמכוונות לרכתי. תצוגת התכלית היהודית הזו, מטרתה היא להראות לקהילה שהנה, לפניה עומד אזרח יצרן, היודע קרוא וכתוב, כזה שלא יהיה עליה נטל. באותה ההזדמנות נפתח לי חשבון עו"ש פרטי אצל הקדושבה, שיכיל מעתה את חטאי ועונשי. אבי בוודאי נשם לרווחה, שכן חטאים רבים נכונו לי.

מיותר לציין שמשם המשכתי לעוד שנים של לימודים חסרי פשר, שיערות בבית שחי או עצמאות, והמעבר לגבריות לא הושלם (ספק אם בכלל החל באותה העת), שהרי אפילו צלקות לא נשארו מהיום ההוא – ניסיונן של הנשים במשפחה בהשלכת סוכריות הוביל לשימוש בסוכריות גומי, שהן, כידוע מסוגלות לפצוע, אך לא להרוג. צומת נוסף בו הטרנספורמציה יכולה (אמורה?) להתחולל היא הסקס הראשון, וזה בלי קשר לגיל בו מתרחש המאורע. לפני שזה קורה, התחושה היא ש"אתה לא יודע כלום עד שלא ידעת אישה". אחרי שזה קורה… קשה להבין על מה הייתה המהומה. הסקס הראשון, לפחות שלי, לא היה משהו להתגאות בו. הוא לא היה פסגה דרמתית שמחלקת את החיים ל-"לפני" ו-"אחרי". כפי שעושים אחרים, גם אני דמיינתי את הרגע הזה הרבה לפני שהוא קרה: בת הזוג, התפאורה, המוסיקה… בדמיוני רצו עשרות תרחישים אפשריים, שהמשותף להם היה אקט מיני מפואר שמסתיים בשיאו של השיר "סטיירוואי טו הבאן". בתכלס', האקט כולו ארך כמו הג'ינגל שמפריד בין המוסיקה לדיווחי התנועה בגלגל"צ. הרדיו השמיע גל-גל-גל-גל"צ ואני כבר שכבתי על הגב, דביק למדי, אך לא גברי במיוחד, ולא מעז לשאול אותה אם היא נהנתה.

ואז – צבא. בצבא לא רק שאתה אמור להיות גבר לכל דבר ועניין, אתה גם מקבל את הלגיטימציה להתנהג ככזה. באמתלה ערכית מרדדים אותך לפקודות, נהלים ויצרים. השיער הגזוז, המדים האחידים, ההתעסקות בנשק והאפשרות הסבירה שתמות, מחדדים את חושיך ומכהים את כל השאר. פתאום אני פוטנציאל לשירים עצובים ומצופה ממני להתנהג אחרת: עם פס שיזוף בצורת V, קול צרוד ואצבעות מדממות מתפעול מעצורים בנשק הייתי הכי קרוב שניתן למה שמתקרא "גבר אמיתי". אבל זה רק בכאילו. כמו בסרט, התפאורה מושלמת, התסריט מדויק והעלילה עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות, אך המרחק שיש לצופה מציל אותו מלשקוע לחלוטין בחוויה והחייל הצעיר יודע שהוא לא באמת חייל. הוא הילד של אמא, הוא רק יצא לגלות קצרה. אירועים שקורים בצבא יכולים בהחלט להאיץ את ההתבגרות אך התכנים האלו לרוב נוצקים לתבנית מחוררת למדי, אידיאולוגית וערכית, ובעיקר – לא מסונכרנת עם המציאות הביולוגית והרגשית.

3 שנים של העניין הזה, כשאת הגיל סופרים במחזורים של ארבעה חודשים, עוזרות לקבל פרספקטיבה על ההתפתחות האישית, שהיא בעצם קיבעון עצום שיכול לעלות בדרגות. גברים בישראל, אם הם מסיימים את הצבא, הם מסיימים אותו כשהם בטוחים שהם כל מה שהם לא. זה מוליד גברים יהירים, פזיזים, פוסט טראומטיים ונהדרים. הפער בין הילדות שעשו לה "פוס משחק" ובין הרעב המחודש לחיים מייצר את האנשים השמחים, העצמאיים וההרפתקניים ביותר שניתן למצוא. הבעיה מתחילה במפגש המחודש עם המציאות, בו מגלים שהידע הצבאי והחוויות שנצברו בו לא שימושיות בחיים האזרחיים. הבועה מתפוצצת כשאנחנו מגלים שהגבר-גבר של הצבא לא שווה הרבה בשוק האזרחי, ואנחנו נאלצים ללמוד ללכת מחדש בעולם, כשהשאלה "מה עשית בצבא?" לוקחת אותך פחות ופחות רחוק.

לזרוק רימון, להוציא מעצר, להצדיע לדגל ו… לגור עם ההורים. הפער הזה, הבלתי נתפס, מוציא את רובינו לחודשים סהרוריים שבסופם טיול שכולו פריקת עול. "הרווחנו את זה" אנחנו אומרים בצדק, ולא יודעים להגיד מה זה "את זה". יש שנוסעים רק בשביל להמשיך את הצבא במקום אחר – משמעת מים, צעידות ארוכות עם  תיקים כבדים ובגדים מטונפים, ויש כאלו שנותנים לעצמם צ'ופר בצורה של תיירות בעולם השלישי, בה כל מלצר-ארוך-שיער לשעבר הוא שייח סעודי לכמה חודשים. כך או כך, הרחם הצבאי הופך לאינקובאטור עם ביקורת דרכונים והכניסה האמיתית לעולם הגבריות מתעכבת. בפרק הבא אנחנו כבר צריכים להתחיל לקבל החלטות קשות, ארוכות טווח, או לפחות, לשלם על ההססנות עם דימוי עצמי שצונח ככל שהחבר'ה סביבנו מתקדמים, וכמו שכתבה השבוע מישהי בפייסבוק, "להבין פתאום שהשעה כבר 19:00 בערב ולא עשינו עם עצמינו כלום 24 שנים".

                                                                                                                                         ההמשך, הוא יבוא.

~ הצטרפו ל"ביצים: החוויה הגברית לסוגיה" בפייסבוק  או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. אנא השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~