RSS

זה לא "את", זה "אתן" – פוסט על הכחשה ורווקוּת

16 יונ
זה לא "את", זה "אתן" – פוסט על הכחשה ורווקוּת

"מסקנות קצת נחרצות מידי ושטחיות", "הכוונות טובות, אבל הביצוע לא משהו", אלו חלק מהתגובות, הכנראה-מוצדקות לפוסט הקודם. זה תמיד שאפתני, אולי אפילו יומרני, לכרוך יחדיו, ובפחות מ- 1500 מילים, מספר כה גדול של חוויות משמעותיות. אבל זה לא הפריע לי כלל, ובשבוע שעבר עשיתי בדיוק את זה. על אותה הצלחת הוגשו מיני מטעמים בדמותם של חצאי-מונולוגים בנושאים כמו רווקות, חיזור, אהבה ואינסטגרם, כאשר כל אחד מהנושאים האלו יכול היה לפרנס ארוחת ארבע מנות בקלות, ובעצמו. בכדי להוסיף חטא על פשע, הדיון אודות סוגיות הרות-גורל אלו נעשה בינות מזלגים גדושי-פסטה וכוסות רוויות יין שעשו דרכן במורד גרונות הנוכחים, כך שגם הנאמר נאמר כאשר קיים סיכון משמעותי שהמאזין יזכה ליריקה בשגגה של חתיכת זית או שבב פרמזן, מה שצמצם עוד את החלפת הרעיונות על חשבון הדריכות, שמא ניפצע מחתיכת רביולי בוערת שנאמרה ברגע הלא נכון.

לכל מי שפספס, תקציר הפרקים הקודמים: היכרות אינטרנטית מקרית הובילה לערב משותף בו נכחו "רגליים" ו-"כנפיים", הלא הן ניצן ויעל מבלוג הרווקות התל-אביבי "2 בלילה". הערך הקלורי של אותו הערב היה כה גדול עד שהוא הוליד שני פוסטים, כשאת השלישי אתם קוראים עכשיו. הראשון, "בולבול וינטג' בשביל הגברת", פרי עטי, והשני "פוסט הגותי על אהבה", מבית היוצר של השתיים-בלילה, שהיווה, וכנראה ימשיך להוות, פרט נוף בודד ויפה באופק הצחיח של הרווקות התל-אביבית הרודפת אחרי זנבה, המרחרחת ישבנה והממשיכה בדרכה, כאילו דבר לא קרה. תקוותי היא שבפסקאות הבאות אוכל להתרכז בתגובה למה שכתבו השתיים-בלילה, ואולי אפילו להוסיף על כך.

"אני חושבת שבעיית הרווקות והרווקים הגדולה ביותר היא, שהם כל הזמן עסוקים בלדבר על זה", כתבה ניצן, ואני נוטה להסכים. בהמשך היא כתבה גם ש"אני מאמינה גדולה שכל אחד בורא לעצמו סיפור, נרטיב, שהוא נוהג לספר על עצמו, ועם הזמן הוא מפנים את אותו הסיפור ומאמין בו לגמרי", ולדעתי, זה לא בהכרח דבר רע, רק שלעיתים הדבר יוצא מכלל שליטה ונולדות תופעות לוואי שבוודאי כבר פגשתם –  מכירים את אותם גברים ונשים ש"פתאום" גילו תחביב חדש? פתאום הם רוכבי אופניים מקצועיים, כולל האאוטפיט-הזוהר-בחושך, הדיבור והקפריזות? או את אלו שפתאום הפכו לגורואים של "תטא הילינג" ודיבורם הפך רך, הם החלו להרצות על אחדות-קוסמית ולהריח כמו קטורת? או הגירסה השכיחה יותר – מכירים את החבר'ה שברגע שהם מכירים בן או בת זוג חדשה הם הופכים להיות צילם של מושאי האהבה החדשים האלו, עד שהם מאבדים את עצמם לחלוטין, ונהיים סניף של אותו אדם, ולא הישות העצמאית שהיו לפני כן? ובכן, זו הבעיה העיקרית עם כותרות והצהרות. אחרי זמן מה הן כופות את עצמן על אלו הנושאים אותן. הן תובעות טוטאליות והן מלוות בציפיות של החברה, הנאכפות בתוכנו ועל ידינו, כאשר הזהות האמיתית שלנו מפנה מקומה להתנהגויות החדשות שאומצו, לאו דווקא מהמניעים הנכונים, ומבלי ששמנו לב הפכנו לסטריאוטיפ עם סמארטפון.

זה מה שאני חושב על הרווקוּת התל אביבית ועל אלו שנושאים אותה בגאון, ולאורך זמן. אני חושב שהודות לתוכניות כמו "סקס והעיר", הרווקוּת הפכה לארכי-טיפ שניתן לגלם בצורה טובה, או גרועה, וכפי שאנו שופטים שחקנים שונים על גילומן של דמויות שונות בסרט או הצגה, כך אנו עושים גם לעצמינו, ומי היה רוצה ללכת לישון ערב-ערב כאשר הוא יורד מבמת יומו עם ציון "נכשל" ברווקוּת? אף אחד. ולכן אנחנו ממהרים לאמץ התנהגויות שראינו בטלוויזיה, או שקראנו עליהן בעיתונים. אנו איננו מודדים דברים לפי התאמתם לאורח חיינו ורצונותינו, אלא מודדים את עצמינו לפי מידת התאמתנו לאורח חיים מסוים וההתנהגויות הנלוות אליו. במילים אחרות – הרווקוּת הופכת לזהות שמשתלטת על הווייתנו, עד ששירות רצונותיה של "הישות הרווקית" הופך להיות מטרה דומיננטית בחיינו, ולאחר תקופה ממושכת – בלתי אפשרי יותר להפריד בין "הזהות הרווקית" ובין הגרעין שהיא עוטפת. להיות רווק או רווקה מגיע עם סט מוגדר של הנחיות "עשה" ו- "אל תעשה", "צפה" ו- "אל תצפה" ואחרי תקופת הסתגלות אנו מרגישים "בבית" כרווקים, למרות שהסטטוס הזה כלל לא נועד לשמש יותר מאשר אכסניה זמנית, מחסה ללילה.

כל מי שיצא לטיול ארוך מכיר את התחושה – לחיות מתוך התרמיל או המזוודה. להגיב באופן מיידי לרגשות והתחושות שלנו. לחיות את החופש-הגדול האמיתי, זה שבמשך שנים רק קראנו עליו בספרים ושמענו אודותיו בשירים. "חופש" על חשבון "בית". נדמה ששני אלו לא יכולים להתקיים בכפיפה אחת. כאשר אנו מצויידים ב"חופש" אנחנו מסוגלים להקריב את ה"לבד" שלנו ולהרגיש בנוח אפילו במיטת קומתיים, זרועת פשפשים, במעונות עם עוד 20 זרים לחים ונוחרים וגם – ליהנות מזה. מה שמאפשר את המצב הזה הוא ההבדל בין הרווקוּת כ"חופש" והרווקוּת כ"בית" – לרוב הטיולים אנו יוצאים עם כרטיס בשני כיוונים, וגם ברגעים הקשים אנו מתנחמים בעובדה שזה ייגמר בתאריך שקבענו, או לפני, אם נרצה, וכך עצמתם של הרגעים הקשים פוחתת משמעותית ואנו נזכרים ליהנות מהרגע, שכן הבית נמצא תמיד מעבר לפינה, ומי יודע מתי תהיה לנו ההזדמנות לחיות כך שוב.

מי שנכנס לתקופת רווקוּת כאל טיול, גם אם כזה ללא תאריך סיום מוגדר, יוכל לשלוט במידת מה באופן בו הדברים קורים. הכפתור של כסא המפלט יהיה תמיד בהישג ידו, וגם בסחרור שלילי, או כשהוא חש בתחושה הבלתי נמנעת של "ורטיגו רווקוּת", הוא לא ימהר ללחוץ על הכפתור, רק כי ידע שהוא שם לכשדברים יהפכו בלתי נסבלים. הדברים מתחילים להתחרבן כאשר אנחנו שמים את עצמינו ואת החוויה שלנו במקום השני ומתחילים לשרת את "הישות הרווקית". הסימפטום הראשון לכך הוא כאשר משתבשים סדרי העדיפויות שלנו ואנו מזניחים את תחומי העניין והקשרים המשמעותיים עבורנו. הנדידה הזו, הרחק מעצמינו גורמת לכך שאנו נאחזים חזק יותר בדברים הנגישים לנו, ומנסים חזק יותר להלום את תפקידנו החדש ואורח החיים שבא איתו.

אתם מכירים את אותם זוגות שנרקבים לאורך שנים במערכות יחסים הרסניות, רק מהפחד להיות שוב לבד, ברשות עצמם? כמו שהם מפחדים להיות לבד, כך הרווקים הנצחיים מפחדים להיות ביחד. הרווקים הנצחיים מפחדים שמא ה"לבד" שלהם יופרע בצורה כזו עד שהם ילכו לעצמם לאיבוד. הישות העצמאית שבהם כה חלשה עד שכל פשרה (וכאלו הכרחיות עבור מי שרוצה לחיות בשניים) מספיקה כדי לערער אותם לחלוטין ולאיים על תפישתם את עצמם. מה שהם שוכחים זה שהם כבר מזמן לא עצמם. כמו הטפיל שמאמלל את חיי המארח שלו, אך מחזיק אותו בחיים מכיוון שמותו של המארח משמעותו היא גם מותו של הטפיל – כך הרווקות התל אביבית מבטיחה (ומקיימת) רק מספיק בשביל להשאיר אותנו מעוניינים, אך לעולם לא מאושרים.

אשר לפתרונות שהצעתי בפוסט הקודם – אני עומד מאחוריהם לחלוטין. ההתנתקות מהישות הרווקית, על כל הרגליה והתמכרויותיה (השיפוטיות כמגננה, ריבוי בני זוג כהסחת דעת, קיומן של מערכות יחסים מבוססות-מטרה וחוסר נכונות להתפשר) תתאפשר רק כאשר ישוב האדם לרשות עצמו, מה שיקרה רק על ידי תרגול אהבה במישורים שאינם מחייבים בן / בת זוג, כמו חיזוק תחומי העניין (קריאת ספרים, הקדשת זמן לתחביבים) ואימוץ אורח חיים (בריא, פעיל וספורטיבי) שסותר את תכתיבי הרווקות.

"רגליים" סיימה את הפוסט בציטוט מהשיר "הכניסיני תחת כנפך" שבו כתב ביאליק "אומרים אהבה יש בעולם, מה זו אהבה?", ולמרות שזו שאלה ראויה שניתנו לה תשובות רבות ומגוונות, אני ממשיך-אוטוסטראדה לבית שאחרי, בו נכתב: "הכוכבים רימו אותי, היה חלום, אך גם הוא עבר, עתה אין לי כלום בעולם, אין לי דבר" ובלי קשר לכוונתו המקורית של המשורר ניתן להמשיל את הבית הזה להתפכחותנו המתבקשת מאורח החיים התובעני וכפוי הטובה שמוכתב על ידי הישות הרווקית, ולהשתמש בו כב"תפילת הדרך", במידה ונזהה שאנחנו מצויים בורטיגו של רווקות ושתא הטייס שלנו לא צויד בכיסא מפלט.

אם אתה רווק שמזדהה עם האג'נדה של הבלוג, בשיתוף פעולה עם הקבוצה "בחורים שווים בין חברות" נוכל לעזור לך להכיר נשים שמעוניינות בקשר רציני ומחייב. צור קשר דרך דף הפייסבוק של ביצים ואנחנו כבר נעשה את השאר.

 
6 תגובות

פורסם ע"י ב- 16/06/2012 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

6 תגובות ל-“זה לא "את", זה "אתן" – פוסט על הכחשה ורווקוּת

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    16/06/2012 at 19:04

    אתה כתבת: "תרגול אהבה במישורים שאינם מחייבים בן / בת זוג, כמו חיזוק תחומי העניין (קריאת ספרים, הקדשת זמן לתחביבים) ואימוץ אורח חיים (בריא, פעיל וספורטיבי) שסותר את תכתיבי הרווקות."

    ולי היה חסר 'חברים'. ואז הבנתי שבכללי הם משהו שנעדר מהבלוג וחשבתי על כך שיחסיו של גבר עם חברו הם אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בחוויה הגברית

     
    • טל שמואלי

      16/06/2012 at 19:30

      אמת ויציב אנונימי(ת?). לא יודע איפה בתהליך העריכה הושמטה השורה שכוללת גם אותם, אבל היא הושמטה, וכנראה שזה לא מקרי. אולי אעז ואפתח את זה בהזדמנות.

       
  2. עדידי

    17/06/2012 at 13:48

    יופי! יופי! סחתיין. לא קודחת לך על זה.
    פשוט מצויין.

     
  3. עדי סברן

    30/06/2012 at 19:12

    'ההבדל בין הרווקוּת כ"חופש" והרווקוּת כ"בית"'.
    מעניין ממש
    על החתום- הרווקה הנצחית, שמלקטת לאט את האומץ לצאת לטיולים מכל סוג

     
  4. רוני

    16/08/2012 at 14:34

    איזה קטע, לא נתקלתי בפוסט הזה קודם, גם לא בבלוג "2 בלילה". דווקא כתבתי לא מעט על רווקוּת אצלנו בבלוג.
    אוקיי, עכשיו הנה זה בא: ממש לא מתחברת לכל מה שכתבת. וגם לא מה שניצן כתבה. לא הבנתי בכלל על מה אתה מבסס את כל הסיפור הזה, של "ישות רווקית חובקת כל". ועל שום מה ולמה ניצן מתייחסת לרווקות כבעיה (אבל זו כבר שאלה שצריכה להיות מופנית אליה). וואלה, אני לא מכירה רווקות כאלה וגם לא רווקים. בטוחה שיש כל מיני א/נשים בעולם, וביניהם גם אלה שתיארת. אבל כל הסיפור הזה של "חופש" במקום "בית" מקבל מעט מאוד התייחסות רצינית מצדך, כך אני מרגישה. האם להיות רווקה סותרת תחושת בית? האם זה בהכרח חופש ללא מחויבות? יש לי מחויבות להמון אנשים בחיים שלי, יותר עמוקה ואמיצה מהרבה קשרים זוגיים שהיו לי בחיים. אפרופו כמה תגובות מעליי, "חברים" זו חוויה מכוננת בחיים של לא מעט אנשים. גם נשים. היעדר השיחה על אנשים נוספים בחיים שלנו, מעבר לבני זוג ומשפחה, מביאה למצב בו רווקות ורווקים באמת נתפסים כמו שאתה כותב עליהם – נעדרי מחויבות, חסרי יכולת ליצור קשרים אינטימיים, אנוכיים (לא כתבת זאת, זה משתמע מהדברים) וכו'.
    אם בא לך לקרוא קצת יותר מה אני חושבת על כל הנושא, הנה הפוסט האחרון שפרסמתי:
    http://meandiscourse.wordpress.com/2012/04/02/friendship_and_singlehood/

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: