RSS

בולבול וינטאג' בשביל הגברת – על רווקות וחיזור

09 יונ
בולבול וינטאג' בשביל הגברת – על רווקות וחיזור

"רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה  בעיקר כבעיית היותם נאהבים ולא כבעיית היותם אוהבים, כבעיית יכולתו של היחיד לאהוב. לפיכך הבעיה מבחינתם היא איך להיות נאהב, איך להיות נחשק. בחתירתם להשגת המטרה הזאת הם נוקטים דרכים אחדות. האחת, שבדרך כלל משתמשים בה גברים, היא להצליח, להיות בעל השפעה ועשיר ככל שהגבולות החברתיים של מעמדם מאפשרים להם. דרך אחרת, שבדרך כלל נוקטות אותה נשים, היא להיות מושך, לטפח את הגוף, הלבוש וכו'. דרכים אחרות להגביר את כוח המשיכה, שמשתמשים בהן גברים ונשים כאחד הן לפתח נימוסים נאים, כישורים לנהל שיחה מעניינת, לעזור, להיות צנועים ומתחשבים… לאמיתו של דבר, מה שרוב בני האדם בתרבותנו מתכוונים ב"להיות נאהב" הוא בעצם תערובת של פופולאריות ומשיכה מינית".

חשבתי על הציטוט הזה, פרי עטו של אריך פרום, כשהמתנתי ל-"רגליים" ו-"כנפיים" שיגיעו. השעון הראה 19:30, השמש עוד רגע נעלמת ואת מקומה תופסת רוח קלה של ערב. שוק הפשפשים דומם, למעט ההמולה המקומית מחוץ למסעדות הפתוחות והפאבים, ואני ממתין. "כנפיים" ו-"רגליים" אלו שמות הקוד של שתי הבחורות מהבלוג "2 בלילה". הן כבר אמורות היו להיות כאן. אני מסתכל שוב בשעון, אך זה לא מזרז את הגעתן. הפגישה נועדה להחלפת רעיונות ומחשבות על רווקות בתל אביב, על משמעויותיה של מה שאמורה להיות תקופת ביניים, אך מזמן הפכה לזהות עצמאית – נחשקת אפילו – וארכיטיפ מהודק של התנהגויות ותפיסות עולם.

להבנתי, קיימים שני סוגים של רווקות תל אביביות: האחת נהנית מהסטטוס הזה, בעיקר כי היא יודעת שהוא זמני, והיא מפיקה ממנו את המרב. האחרת חווה אותו כבעיה מתמשכת – מה שהתחיל עבורה כהבטחה גדולה של פריקת עול, הפך, ברבות הימים, לנדבך מרכזי בזהותה. נדבר כה מרכזי עד שהיא מתקשה לדמיין את עצמה בלעדיו, ואז, כשהיא "מגדלת חתול, אוכלת גלידה ובוכה מול שידרים חוזרים של סקס והעיר", היא הופכת לרווקה תל אביבית במשרה מלאה. עבורי, חשוב יותר ממיסגור דמותה של הרווקה התל אביבית, חשוב להבין מה ניתן לעשות עבור הרווק התל אביבי.

הטלפון צלצל. הן פה. איפה פה? כן, טוב, אז תמשיכו 200 מטר במורד הרחוב. להרים יד? בסדר, מרים. ראית? יופי, אני מחכה. 20 דקות איחור. לא מנומס, לא אופנתי, ולא אמרתי מילה. נשיקה, חיבוק עם יד אחת, והתיישבנו לשולחן. שיחת החולין נקטעה על ידי המלצרית, ואנחנו, שגווענו ברעב שיתפנו פעולה. צ'יקצ'ק הגיעו לשולחן בקבוק יין לבן, פיצה ושתי מנות פסטה. רגליים, 32, עובדת במשרד היי-טק. כנפיים, 23, סטודנטית, וסחבק, בדיוק באמצע, 28, עובד במשרד פרסום. אף אחד מהנוכחים לא פחד מפחמימות וניגשנו לעניין.

הניסיון לשמור את השיחה ברמת הפילוסופיה נכשל כמעט מייד ואנחנו מתחילים להחליף סיפורי דייטים, תקצירי מערכות יחסים והודעות זימה משונות שקיבלנו. "אי אפשר לדבר על רווקות בלי ללכלך את הידיים", אני אומר ומייד מסתכל על החולצה הלבנה שלי, מקווה לא למצוא כתמים מהפסטה. אין כתם. סימן שהתבגרתי, חשבתי בלב, והשיחה המשיכה להתגלגל. השעות חלפו, גם היין, וכשהגיעו הקינוחים היינו כבר 3 שעות במסעדה, ורק כשהתחלנו לסגור קצוות הבנתי כמה דברים הפסקנו לעשות, כגברים:

הפסקנו להתפתח: רובינו התנערנו מהמודל הישן של גבריות – גדלנו למשפחות בהן שני ההורים עובדים ואפשר לאכול בשר גם מבלי לצוד אותו. שירתנו 3 שנים בהגנה על המולדת, ודעתנו נוחה מפני שאנו יודעים שבשאר הזמן העבודה הזו נעשית על ידי אחרים. למעשה, למעט רקמה אחת רכה-ובעלת-היכולת-המופלאה-להתקשות, נדמה שאין לנו ייחוד. אנחנו לא נדרשים לכוח פיזי כדי לעבור את היום ואנחנו לא נדרשים לפרוק נדוניות עצומות בחצרות ביתם של בנות הזוג הפוטנציאליות שלנו. את מקומן של המשימות העתיקות שלנו לא תפסו ציווים חברתיים חדשים ואנחנו נותרנו מבולבלים במערכה, ובכל זאת, אנחנו גברים, ומשהו אנחנו צריכים לעשות, אז מה זה הדבר הזה? לא חשוב. בינתיים יש את היורו, ואחריו את האולימפיאדה, ואנחנו יכולים להתפלש בטסטוסטרון של אחרים ולהמשיך לעשות את מה שעשינו עד כה – לשתות בשביל לשמוח / לשכוח / לברוח (הקף את התשובה הנכונה), ואחרי זה לסמס איזה "ערה?" קטן. לא לשכוח להשתין על הבניין בדרך החוצה, כי לסמן טריטוריה עדיין חשוב.

הפסקנו לחזר: מדיניות השוק החופשי הנהוגה במקומות הבילוי וברשתות החברתיות הובילה לאינפלציה כה גבוהה של בנות המין השני הזמינות עבורנו, עד שהצורך לחזר, נעלם כליל. (להזמין לצ'ייסר לא נחשב חיזור – בדקתי). גם הקיצוניות השנייה – גזירת תלתלים ושליחתם במעטפות לנשים נחשקות – אינה אידיאלית. השמועה ברחוב מספרת שבכל זאת השתנו כמה דברים מימיו של גבריאל גרסיה מרקס, אבל… אבל הם לא השתנו מספיק כדי להצדיק את העובדה שהפסקנו לחלוטין לחזר.

רגליים סיפרה על בחור שיצאה איתו. הדייט היה מעולה, השיחה הייתה רצינית-אך-קולחת והכיוון הכללי היה חיובי. הבעיות התחילו למחרת, כשהוא לא התקשר. בעיקר כי הוא סימס. באחת בלילה. היא התאכזבה, ופייר? בצדק. נדמה כי הדברים הגיעו לידי כך שבימינו מחזר משקיען הוא מי ששולח במקום "ערה?", גם תמונה. של הזין שלו. באינסטגרם.

הפסקנו לאהוב: "ההנחה המונחת ביסוד הגישה שאין מה ללמוד על אהבה היא שבעיית האהבה היא בעיה של מושא, לא בעיה של כושר. בני אדם חושבים שלאהוב זה עניין פשוט, אבל למצוא את המושא הנכון לאהבה – או לזכות באהבתו – הוא הדבר הקשה.", וכך, באבחה פסיכואנליטית אחת פרום מתמלל את מה שאנחנו עושים מבלי לשים אליו לב – משפצים את עצמינו ללא הרף כדי להגדיל  את הסיכוי שלנו להיות נאהבים. הרצון להיות נאהבים מכתיב את הכל – מהתסרוקת שלנו, דרך מקומות הבילוי שלנו ועד הקריירות שאנחנו בוחרים לעצמינו.

ההנחה שאם נעשה "מה שצריך" האהבה כבר תמצא אותנו ותשגשג, היא שגויה. החלק הקשה באמת (כך מספרים לי) הוא התחזוקה של אותה האהבה. בימים של הורינו, סבינו וסבותינו, הנסיבות עשו את שלהן וחישלו מערכות יחסים מופלאות וארוכות לברוח מהנאצים זו חוויה מעצימה, במיוחד אם מצליחים. גם לרדת מהמולדת ולעבור לגור בצריף פח לוהט, בעוני נוראי תוך גידול של מי-יודע-כמה-ילדים, זה מחשל, ואין ברירה אלא לאהוב. אהבה היא הדבק החזק ביותר, גם עבור אלו שלא בחרו את מושא אהבתם, אלא חותנו בעל כורחם או מכורח הנסיבות. אנחנו, לעומת זאת, מפרקים מערכות יחסים על כלום ועל שום דבר, וזאת אם בכלל היה לנו אומץ להתחיל אותן.

מה אפשר לעשות כדי לשנות? באופן מפתיע, הדברים שיש לעשות בכדי לעצב מחדש את דמותו של הגבר כמעט לא קשורים לנשים. בשאלת ההתפתחות גברים צריכים לעשות שני דברים – לקרוא ספרים ולעשות ספורט. ספרים – כי הם השער שלנו לעולם הוא יותר גדול מאיתנו. ספרים הם השראה שימושית, והם רוויים בתיאורים של מצבים שרלוונטיים עבורינו (התחלה טובה אפשר למצוא בספר "זיונים זה לא הכל", "זורבה היווני" ואפילו בספר הילדים "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". ספורט – מכיוון שאורח החיים של רובינו מושתת על ישיבה ממושכת והרגלים גרועים בכל הקשור לתזונה. הכניעה לאורח החיים הזה היא הזנחה איומה, שאינה ראויה לגברים המכבדים את עצמם ולא רק שהיא נוגדת את הווייתנו, היא גם תזיק לנו בטווח הארוך.

בשאלת האהבה, אני מציע להחזיר לחיים תחביבים ישנים או אימוץ של תחביבים חדשים. כשאנחנו עוסקים בפעילות שאינה נועדה להקנות לנו תהילת עולם, אלא עושים משהו רק לשם עשייתו, מתוך ההנאה שהוא מסב לנו, אנחנו מתאמנים באהבה. בין אם זה צילום, בישול או אוריגמי, תרגול עקבי של שכזה הוא הפטנט מספר אחד לקיים אהבה בחיינו גם בהיעדרה של בת זוג, מה שמוביל אותי לעניין הבא – חיזור.

"ג'נטלמן הוא זאב עם סבלנות", וחיזור מצריך סבלנות והשקעה של משאבים כלכליים ונפשיים. החיזור הוא אקט חשוב בפני עצמו וראוי להתייחס אליו ככזה, מבלי להיכנע לגישה שלפיה חיזור זו עמדת ביקורת דרכונים שחייבים לעבור דרכה בדרך לארץ המובטחת. בסרט "זה בוודאי המקום" מציינת אחת הדמויות שהמפתח להצלחה עם נשים, גם עבור הבינוני שבגברים, הוא השקעה של זמן וסבלנות. "הן לא מאמינות שהן שוות את כל הזמן הזה", נאמר שם, ואם גבר מצליח להוכיח להן אחרת, הוא זוכה בהערכתן ובסיכוי להעמיק את הקשר. אם הגישה הזו תאומץ על ידי גברים כעוד טכניקת פיתוי זה יהיה נוראי. נוראי עד כדי שהמרירות הנלווית לרווקות ממושכת תגבר עד שתנצח ותשאיר אותנו לא אוהבים ולא נאהבים, שהרי ישנן דרכים רבות להגיד למישהי שאנו מעוניינים להכיר אותה, ותמונה של זין, אפילו עם האינסטגרם, היא לא המוצלחת שבהן.

אם אתה רווק שמזדהה עם האג'נדה של הבלוג, בשיתוף פעולה עם הקבוצה "בחורים שווים בין חברות" נוכל לעזור לך להכיר נשים שמעוניינות בקשר רציני ומחייב. צור קשר דרך דף הפייסבוק של ביצים ואנחנו כבר נעשה את השאר.

 
25 תגובות

פורסם ע"י ב- 09/06/2012 ב- פסיכולוגיה

 

תגים: , , , , , , , ,

25 תגובות ל-“בולבול וינטאג' בשביל הגברת – על רווקות וחיזור

  1. נמלה עצלה

    09/06/2012 at 21:06

    כותרת מעולה, ניתוח מעניין, מסקנות קצת נחרצות ושטחיות מידי לטעמי. לכל הפחות ניתן לומר, שיש עוד דרכים, על אף שאני מאד (מאד!) מעודדת את עניין הספורט 🙂 ואני חושבת, שנושא החיזור ראוי לפוסט בפני עצמו: בעיקר הלמה.

     
  2. אפי

    09/06/2012 at 22:32

    העיתים משתנים, האם יש צורך בפרקטיקות שמלכתחילה נבעו מתפיסה לא שוויונית של המינים? מדוע חיזור מהווה סממן לגבריות? יש יתרונות רבים בשחרור האישה מתלות גברית; סופסוף בניית מערכת היחסים לא נופלת באופן בלעדי על כתפי הגבר – יש גם את האישה שעליה לבנות ולפתח ולפעול כדי ליצור חברות, משיכה ואהבה, שהם המשולש הקדוש של הזוגיות.

    רוצה לומר, הגדרת הגבריות משתנה בין תקופות ותרבויות, הגבריות החדשה, "הלא מחזרת" כהשקפתך, לא פחות "גברית" מזו של אבותינו. היא פשוט שונה. כאישה, רווקה, באופן אישי – אני מעדיפה את הגברים ה"לא מחזרים", שאיתם אני יכולה לפתח חברות אמיתית, מתוך קבלת השונות האנושית של כל אחד ואחת. כלומר, אהבה זוגית, כמו כל אהבה אחרת (חברות, משפחה וכו'), מתפתחת ונבנית בהשקעת כל הצדדים הנוגעים בדבר. השאלה הגדולה היא איפה לעזאזל מוצאים גבר שוויוני, הומני, פמיניסטי וסקסי בהוויה הישראלית?

    ד.א. הפסקה האחרונה שלך הזכירה לי את הטקסטים של המרכז לאמנות הפיתוי – תוכל להשיג כל אישה, רק צריך סבלנות ופרקטיקה (תמצית המלל מתוך http://www.mapi.co.il/bahura) – כלומר – אין דבר כזה שאישה תגיד לך לא. מפחיד. כמי שנוהגת לקרוא את הבלוגים שלך בקביעות, אני מבינה שלא לזה התכוון המשורר ובכל זאת…

     
    • בחורה שאוהבת להיות מחוזרת ולחזר בחזרה :-)

      12/06/2012 at 14:01

      כולם צריכים לחזר – מימים ימימה גם נשים חיזרו אחרי גברים פשוט בדרכים אחרות המשפט הידוע "הדרך לליבו של גבר עוברת דרך קיבתו" היא תמצית החיזור הנשי הקדום.
      זה כייף לחזר וזה כייף להיות מחוזר שיוויוני יותר או פחות בלי קשר למגדר בכל זוג צד אחד תופס את המושכות במקום שהצד השני משחרר אותן ולהיפך זה שאחד נוהג ברכב לא אומר שלשני אין זכות לקחת חלק בבחירת היעד.
      אני חושבת שמרוב שאנחנו מחפשים שוויוניות בנרות שכחנו להנות מחיזור.
      זה כייף לקום בבוקר ולראות את הכוס קפה עם האבקה והסוכר בכמות הנכונה ופתק קטן
      לא צריך הרבה צריך רק לגרום לצד השני להמשיך לרצות ולנסות…
      אהבה היא לא אינסטנט נכון שהיה יותר קל אם היא הייתה כזו אבל היא משהו נבנה ועוד יותר מזה זוגיות.
      הסיבה שבעבר נשארו יחד לא הייתה תמיד חוויות קיצוניות אלא הרבה בגלל חוסר ברירה – לא היה מקובל לפרוש
      זו הייתה "בושה" להתגרש והיום מהצד השני היד קלה מאוד על ההדק לא מסתדר "יאללה ביי" לא הכל קל צריך להתמודד לנסות ולבנות יחד הווה ועתיד – אני לא אומרת שבכוח לפעמים זה באמת לא הולך אבל כדי ליצור משהו טוב צריך להשקיע וחיזור זו תחילתה של השקעה.
      המון בהצלחה לכולנו….

       
    • טל שמואלי

      15/06/2012 at 21:38

      חיזור נולד והתקבע כפרקטיקה גברית, אך כיום אין מניעה לקיימו באופן דו-סטרי, ואני לא רואה בזה רע.

      לגבי הפיסקה האחרונה, בניסוחה הקודם היא כללה גם דיסקליימר שנועד להתגבר על ההשוואה האפשרית למא"פי, ואכן – זו לא הייתה כוונת המשורר. חיזור אינו אמור להיות מלחמת התשה אלא לעודד את השקעת הזמן והמרץ ברכישת האמון של בן / בת הזוג הפוטנציאלית מתוך הבנה שקיצורי דרך בהקשר הזה מובילים לדרכים ללא מוצא. תודה על הסבלנות בתגובה.

       
  3. Hib Ooki

    10/06/2012 at 10:42

    אנחנו לא חיים יותר …אנחנו פשוט צרכנים.
    ולכן אין לנו הרגשה של quest …כשהיינו ילדים היתה הרגשה כזו ..שאנחנו באמצע של משהו שהוא יקר ופלאי.
    כשכל מערכות היחסים שלנו עם אנשים ועם העולם מתבססים על מה אני יכול לקבל מהם וכמה שיותר מהר ושלא יפריעו לי יותר מדי ואם אפשר יצאו לי מהחיים אחרי שאני יסיים להשתמש בהם……….אז אין פלא ואין רגש ואין אהבה וגם אין שום תחושה של משמעות כי בנוסף לניצול של כולם אני חושבת שאיפהשהוא בפנים גם מנקרת בכל אחד הידיעה שגם הוא לא בדיוק שווה משהו.
    אם בכלל הוא חושב. גם את זה אנחנו לא עושים כל כך הרבה יותר…
    כמו יופי למשל. אנחנו בכלל רואים יופי ? אנחנו בכלל רואים אנשים?
    אני חושבת שגבר-אישה זה לא רק לצוד זה גם ריקוד .
    ואני שמחה שאני לא היחידה שחושבת ככה..טל, תודה על הדברים המעניינים שכתבת.אני מאחלת לך שתחייה באמת ושתרקוד ריקוד מלא רגש ותשוקה ושתצליח לאהוב !!
    הלוואי שכולנו נצליח . אנחנו חיים חיים די עלובים לא? כלואים בתוך עצמנו.

     
    • טל שמואלי

      15/06/2012 at 21:44

      היי חיב-אוקי, תודה על התגובה.

      הרגשה של "QUEST", זה מינוח יפה. אני מרגיש שפשוט העברנו את ה QUEST למקומות אחרים בחיינו, כשאתה המערכות החשובות באמת אנחנו לוקחים כמובנות מאליהן.

       
    • Alma

      22/05/2013 at 18:00

      בדיוק!! כתבת מדוייק להחריד.

       
  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    10/06/2012 at 20:48

    מסכימה עם נמלה וזו לא פעם ראשונה שאני מרגישה שהכוונות טובות, אבל הביצוע לא משהו. אומרת, אתה מתעסק כאן בתופעה נרחבת כל כך ואפשרויות העמקה ופיתוח של החומר ואיכשהו זה מרגיש כאילו אתה כותב עבודה נורא מהירה ללימודים רק כדי לצאת ידי חובה.

     
    • טל שמואלי

      15/06/2012 at 21:45

      כל עוד יהיו קוראים לא ביישנים שיגידו את דעתם, אני מבטיח להתאמץ יותר. אפרישיאטד.

       
  5. מישהי

    12/06/2012 at 12:20

    אתה באמת מאמין שהפתרון לשינוי הבעיות שכתבת (שהן דווקא נכונות) הוא ספורט וספרים?
    לדעתי הפתרון הוא בשינוי תודעתי בו הגברים יבינו שצריך לחזור "ללכלך את הידיים" לדבר עם בחורות במקומות ציבוריים, להזמין לדייטים, לשוחח בטלפון ולהבין שלא כל בחורה שאתה מכיר בבר היא רק לזיון.

     
    • טל שמואלי

      15/06/2012 at 21:48

      אני לא בטוח שהפתרון הראשוני מצוי דווקא בשינוי דפוסי הפעילות של גברים בשדה החיזור. אני באמת מאמין שגבר שיבלה יותר זמן עם עצמו, בצורה פרודוקטיבית ומודעת כשהוא מרחיב את תחומי העניין שלו ואינו מתייחס להישגיו עם נשים כאינדיקציה הבלעדית למידת גבריותו יהיה גבר יותר טוב.

       
  6. ashlaya

    13/06/2012 at 1:23

    אהבתי מאוד את הכתיבה ואת ההצעות ואת הרעיונות, והמלצתי לחברות… לקחתי לתשומת ליבי שאני צריכה לעשות כושר בלאהוב (אולי זה יתן לי גם מרץ לעשות כושר בלי קשר) ולחשוב יותר על להיות סבלנית… אז תודה!

     
  7. AP

    14/06/2012 at 22:01

    לא אהבתי. ריאקציה היא רעיון כושל ושקרי בכל תחום שהוא, אין שום סיבה שהוא יעבוד בתחום היחסים האישיים. יש הרבה סיבות מצויינות שהחיזור "כמו פעם" נעלם.
    ובלי קשר- על גבריות ככת:http://goodmenproject.com/featured-content/the-single-biggest-obstacle-facing-boys-and-men-today/

     
    • טל שמואלי

      15/06/2012 at 21:55

      עמיחי, תודה על התגובה.

      ריאקציה, למה היא שקרית בעיניך? אני חושב שריאקציות אינן יכולות להיות תחליף ליסודות אישיותיים מבוססים, אך גם היכולת להגיב למישהו או משהו היא בבחינת עדות-אופי, וחומר גלם משמעותי ביותר עבור כל מי שרוצה לחיות חיים מודעים.

      את המאמר ששלחת אני חושב שאתמצת ואתרגם בהזדמנות הראשונה. הוא מעניין ורלוונטי. על הרעיןו שמאחוריו, כמו שזימבארדו רואה אותו, כתבתי בעבר, כאן: https://beytzim.wordpress.com/2011/09/04/danger/

      חוץ מזה, הקלקתי עליך ושמעתי את "בצד השני של העיר" ואני חושב שזה שיר מעולה, אעלה אותו בעמוד הפייסבוק של "ביצים".

       
      • AP

        17/06/2012 at 0:13

        אחלה, תודה רבה!

         
  8. David

    17/06/2012 at 11:00

    I'm writing this comment on both beytzim and 2balayla. Your discussion on singlehood really is shallow and misses the main point which is that monogamy is simply unnatural for us humans. The evidence is overwhelming and I recommend you read Sex at Dawn as a good reference. Read that book and you'll realize how far from human nature monogamy really is. Marriage (and later romantic love) were invented by Christianity and later adopted by the establishment (from kings to modern states) to advance order and control over populations, and mainly so private property could be taxed. Originally we were evolved in egalitarian groups of ~50-150 people which shared everything, from food and child care to sexual partners. In such groups it made more sense (evolutionary) not to have knowledge of "who fathered who" so the males in the group would protect all the offsprings and so all resources would be shared between all group members. Everybody had sex with everybody, often in the same time (or why would women be able to reach multiple orgasms?) . This was happening until just 2000-5000 years ago (still does in some parts of the world) hardly enough time for our body/mind to evolve or adapt to a monogamous lifestyle. And yet we live in societies in which monogamy is the norm.

    The result? High divorce rates that keep climbing, adultery, bad sex lives which result in frustration and unhappiness, sex crimes, the pornography industry, marriage counseling… excessive masturbation 🙂 A funny anecdote: since I broke up from my girlfriend (after 9 years) and became what is referred to as a "pick up artist", and having a constant stream of new and old sexual partners, I have not watched porn or masturbated even once 😉 my married friends, just like in our teen years, spend hours every week on those activities 🙂

    Anyway back to being more serious – more and more people choose to stay single because they unconsciously (or consciously) know that a monogamous lifestyle is not "right" for them and they resist the social pressure (social conditioning really) to settle down with one person.

    But then what? How should society be organized if not around marriage? What do you do when you decide that you want to start a family if you know that a long term relationship would be destructive and goes against your nature? Difficult questions, not for this comment. But what I'm saying here is that you are looking at the wrong place. We are biological creatures so the question that we should ask ourselves is "what lifestyle is natural and optimal for our physiology and psychology" and understand our needs from there. Live according to your natural needs and all else will fall into place. Check out my blog: http://www.vanofvictory.com I'll write some posts about the topic.

    Thanks for your writing

     
    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      19/12/2012 at 19:19

      מה אתה עושה?

       
  9. Alma

    22/05/2013 at 18:12

    כתבת יפה.
    מסקנות מעניינות ובעיקר כנות ואמיצות. בדר"כ גברים מתחבאים מאחורי האגו שלהם והפעם הראשונה שבה הם מוכנים להודות בחולשה (רחמנה לצלן) היא בגיל 40+ (בתקווה שהם לא איבדו הכל עד אז) אז שאפו על גילוי הנפש, האומץ והכנות להסתכל פנימה על עצמכם ועל כלל המין הנשי.
    באופן אישי, אני מאמינה בחיזור גם מהצד הנשי, כמו שכתבה פה הגולשת "אשליה" ואותה בחורה שאוהבת להיות מחוזרת. מאמינה שצריך להיות איזשהו איזון עדין בין המינים. אפילו הייתי שמחה אם הייתה חוזרת איזו עטרה קטנה ליושנה. המלחמה בין המינים סוערת מתמיד, ההגדרות מעורבבות ולא ברורות. מערכת החוקים משתנה והיום יש הרבה יותר מגדרים מ"רק" גבר או אישה.
    עולם שמאוד קשה לעמוד בקצב שלו ותהליכים שלוקחים זמן, פשוט נדחקים הצידה.

    העיקר שיש מי שחושב עמוק פנימה ומחליט לעשות דברים אחרת. מחמם את הלב, מגרה את המחשבה. תודה.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: