RSS

יש גברים שהשתיקה יפה להם: חוויות מקורס ויפאסנה

02 יונ
יש גברים שהשתיקה יפה להם: חוויות מקורס ויפאסנה

כמו עם כל ההחלטות הטובות באמת והרעות באמת, אני פשוט מתעורר לידן בבוקר כשהן עובדה מוגמרת וכל מה שנותר לי לעשות זה לקיים אותן או להזמין מונית. כך היה גם לגבי סדנת הויפאסנה. קורס מדיטציית שתיקה לטיהור הנפש בתנאים של בידוד מוחלט מהעולם החיצון. עשרה ימים ללא פלאפון, מוסיקה, עיתונים או ספרים. בלי בשר, אלכוהול או ספורט. אפילו לא יוגה. כשחשבתי על מה שמחכה לי, רעדו לי הביצים: 10 ימים של השכמה ב- 4:00, ולמעט שתי ארוחות ביום, אחת ב- 6:30 בבוקר ועוד אחת ב- 11:00, היום כולו מוקדש למדיטציה. מבועת, בדרך לשם תקעתי המבורגר עם ביצת עין וגבינה, ואיזה חצי ליטר בירה בשביל להכהות את החושים. פחדתי לגווע שם ברעב, וכך יצא שהגעתי למרכז המדיטציה הזמני בקיבוץ בית-זרע מפוצץ, עייף ואדיש, כמו שרק ארוחת צהריים מאוחרת עם 2000 קלוריות יכולה לעשות אותך.

מרכז המדיטציה מורכב מכמה מבני קיבוץ ישנים וכר דשא קטן שצופה אל ואדי מצהיב. כולה 100 מטר מצד אחד לשני, כשהאטרקציה המרכזית היא רצועת האספלט המחורצת שאורכה 37 צעדים כפולים. החדרים מרווחים יחסית ובכל אחד מהם כמה מיטות, ארוניות, כריות ושמיכות. תדריך שעוברים בערב הראשון לא היה מבייש את "שלושת הלאווים" של ועידת חרטום, והוא נשמע בערך כך: אסור לצרוך חומרים משכרים, אסור לקיים כל פעילות מינית (אוננות אינה שיפור עצמי, ויש להימנע ממנה), אסור לשקר או לגנוב ויש להימנע בכל מחיר מהרג יצורים חיים. אף אחד לא צחק כששאלתי "זה כולל גם יתושים?".

המפקד של כל העניין הזה הוא ברנש הודי בשם ס.נ. גואנקה, והוא מי שמפיץ את הטכניקה בעולם. בכל ערב מוקרנת הרצאה שלו בה הוא מתאר את התהליך, מסביר על הטכניקה ובעיקר – מספק הפוגה מהאינטנסיביות של הקורס. מייד כשמגיעים שפת הגוף משתנה. ההליכה הופכת איטית ומוזרה ותוך יומיים כולם מסביב נראים כאילו הם איפשהו על הסקאלה בין זומבים לשיכורים. השתיקה בכלל לא קשה, היא אפילו משחררת, אך האיסור על יצירת קשר עין או הבעות של הגוף יוצרים הגבלות… במילים אחרות – אף אחד לא יעביר לך את המלח.

את החדר שלי חלקתי עם 3 חבר'ה. "הקצין", "הנינג'ה" ו-"זה שברח לו הסוס". הקצין היה 190 ס"מ שחומים ולא מגולחים עם משמעת ברזל ושרוואל צהוב, שהתנהג בדיוק כמו קצין – הוא ישן בכל הכוח, עם שמיכה על הפנים כשהאור עדיין דולק והתעורר מייד עם צלצול הפעמון. כשהוא לא עשה מדיטציה, הוא בילה מול הלו"ז שהיה תלוי ליד הברזייה, משנן אותו. הנינג'ה היה ברנש אחר, במכנס דייגים כתום וחולצות צמודות, מופשלות עד מתחת למרפק. הוא הלך לכל מקום עם בקבוק מים של מטפסי הרים ועשה מתיחות בכל הזדמנות. זה שברח לו הסוס היה הכי קשוח בחדר. הוא לא הפסיק לעשות מדיטציה לרגע אחד. הוא היה יושב על המיטה עם הראש מכוסה בשל, ולא זז, שעות. היו לו בגדים מיוחדים לאוכל, בגדים מיוחדים למדיטציה ובגדים מיוחדים להסתובבות בחוץ. הדבר היחיד שלא התחלף זה הסרונג שהיה מלופף לו על הראש.

כל אחד מצא דרך אחרת להעביר את הזמן. חלק עשו כביסה, חלק התקלחו 4 פעמים ביום וחלק עלו ירדו מדרגות באובססיביות. אני התקלחתי פעם אחת בכל יום, לפני השינה, וגם זה, במאמץ גדול. המקלחות היו מהסוג שבו כשמישהו שמצחצח שיניים בכיור לידי, הטמפרטורה של המים במקלחת קופצת במיליון מעלות, וכשמישהו היה מתקלח במקלחון הצמוד, זה היה גרוע יותר. אני והנינג'ה היינו הולכים להתקלח באותן שעות בדיוק, והניסיון לווסת את המים כשהוא לידי היה מייאש. אחרי עשר דקות של הזזת הברז במיליונית-הסנטימטר הוא היה עושה איזו תנועה שהרסה לי הכל. תגובת הנגד שלי הייתה סיבוב מהיר לצד השני. הייתי בטוח שאחרי רבע שעה נתכנס לאיזו טמפרטורה הגיונית אבל גם אחרי 20 דקות מתחת למים הייתי עם רגל אחת מסובנת, שיער מוקצף ועיניים שורפות מהשמפו. החלטתי ללמד את הנינג'ה לקח. אם הוא לא מבין שכל רבע סיבוב שלו עושה לי כוויות דרגה 3 בישבנון, אני כבר אראה לו מה זה: פתחתי וסגרתי את הברז, כיוונתי לרותחים ומייד לקפואים וככה עד שהצלחתי לשמוע אותו מקלל. הברחתי אותו מהמקלחת, והמשכתי, מבסוט מעצמי. דילמת האסיר במקלחת אולי מנעה ממני להתקלח כמו בן אדם, אבל בזכות נדר השתיקה יכולתי לא-להתקלח-כמו-בן-אדם במשך 30 דקות וכל מי שחיכה בתור לא יכול היה להגיד לי על זה כלום.

המדיטציות עצמן היו, כמעט תמיד, קשות. בהתחלה עוד ניסיתי לנמנם את עצמי דרכן, אבל אחרי כמה ימים העייפות נעלמה והתחלתי להסתקרן מהטכניקה. אז גיליתי שלוקח כ- 15 דקות עד שמדיטציה הופכת לסבל. הגוף מתקשה ומתחיל לכאוב וקשה להתרכז. אחרי 30 דקות המדיטציה נגמרת – לא כי היא הסתיימה, אלא כי שארית השעה מוקדשת להתמודדות עם כאבים וכל מחשבה על רוחניות או טכניקה מפנה מקום למחשבה על האוטובוס שיוציא אותי מהמקום הזה, אבל עם 8 שעות מדיטציה ביום אין ברירה אלא להתמסר לתהליך.

די מהר התחלתי לבלות דקות ארוכות כשאני בוהה ברכב שלי, צובר אבק, בחניה. דמיינתי לפרטי פרטים איך אני מוציא אותו מהחניה ומתחפף משם. בהמשך, כשהמשחק הזה שיעמם אותי, ספרתי ציוצי ציפורים וניסיתי לזהות כמה שיותר ציוצים שונים. לאט לאט, הלילות נהיו קשים מאוד: בלתי אפשרי להירדם. המקום דומם לחלוטין כבר ב 21:00, אבל המיטות חורקות וכולם מסתובבים בהן, לא מצליחים לישון. זה היה כמו לנסות להירדם שוב אחרי שנ"צ שהשתבש ונמשך לתוך הלילה. אחת האסטרטגיות שלי להתמודד הייתה להוציא את עצמי ל"טיולים", כל לילה במקום אחר: לילה אחד הוקדש להיזכרות בכל פרט אפשרי מהטיול שאחרי הצבא. אחר הוקדש לשחזור של מערכת יחסים שלמה, מתחילתה ועד סופה. רק כשזה הגיע לצבא לא הצלחתי להתרכז בכלל. ניסיתי להיזכר ברצף כרונולוגי של תפקידים ותקופות, וצ'יקצ'ק המחשבות התפזרו. ניסיתי להיזכר בבסיסים השונים או בדמותם של מפקדים וחברים, אבל כל אלו הסתיימו במבוי סתום, ולא הצלחתי להעמיק.

הסדנה הזו היא כמו מעלית שבכל יום לוקחת אותך קומה אחת נוספת למטה. בקומה הראשונה רק מתנתקים מהיום יום. בשניה מתחילים להתבונן במציאות, ובשלישית, מתחילים להרגיש אותה ולהפסיק לנסות להשפיע עליה. הקומה הרביעית זו הכרזת מלחמה על הרגלים ודפוסי חשיבה, והקומה החמישית זה כבר קרב אגרופים של כל אחד עם נשמתו. ביום השישי שוכבים מדממים על הריצפה, כשהמנצח הוא מי שירים ראש קודם – ההרגלים או המשמעת. ביום השביעי אני הייתי מותש ורק חיכיתי שהזמן יעבור. הרגשתי כאילו כל מה שיכול היה לצוף כבר צף. שיננתי את מה שהיה כתוב על המאחורה של הקישתוש ובהיתי בשעון. חמסין שנשבר והפך לסופת חול עשו אותי עוד פחות סבלני, אבל ביום השמיני כבר אפשר היה למצוא קצת נחמה. אפשר היה לדמיין איזה סוף והתמלאתי השראה לתרגל בכל הכוח, להמשיך ולעבד את התוצרים של כל המדיטציות. בראש ערכתי רשימות של כל הדברים שאעשה כשאשוב לחיים הרגילים שלי, אבל האופטימיות הזו לא נמשכה הרבה זמן: ביום התשיעי הקיבולת שלי למסרים חדשים, אמיתיים ורלוונטיים ככל שהם היו, הסתיימה. הרגשות שגאו בתחילה נעלמו והתחלפו בקוצר רוח ותזזיתיות. הדבר היחידי שהצלחתי לעשות הוא להנות מהכאב שבמדיטציות ולענות על אחת הדרישות החשובות בשביל ליצור התקדמות רוחנית – ניתוק בין תחושות הגוף ובין התגובה אליהן. הכאבים לא גררו כעס או מרירות, והצלחתי להתבונן בהם, שווה נפש, ממתין שיחלפו.

בבוקר היום העשירי מותר היה לשוב ולדבר. הרעיון היה להחזיר אותנו "למעלה", בהדרגה, לקראת השיבה לעולם האמיתי. שברנו דיסטנס, מהוססים ועייפים ונבוכים. כשניגשתי לסיון, שבזכותה הגעתי לשם, הייתי עם גרון חנוק. הייתי צרוד ולא זיהיתי את הקול שלי. התחלתי לבכות. אין לי מושג מאיפה זה בא. בקושי נשמתי. השיחות עם הקצין והנינג'ה היו מרגשות, אבל לא לא הרבה אחר כך כבר חזרנו לאולם המדיטציה, להמשיך לעבוד.

למחרת תוכננה השכמה סופר מוקדמת, אבל אני התעקשתי לעשות שיחת חי"רניקים, כמו בצבא. שאלתי את הקצין אם "לעשות ביחד ויפאסנה" זו המקבילה השמאלנית של "להשכיב ביחד מארבים", הוא צחק ואמר שכן, אבל שם נעצרה השיחה. התעוררנו ובבוקר חיכתה לנו ישיבה נוספת, סרטון פרידה של ס.נ גואנקה וארוחת בוקר עם קינוח הודי מתקתק. תם הטקס.

אי אפשר להגיד שקורס ויפאסנה אחד שינה אותי באופן יסודי, אבל אפשר בהחלט להגיד שהוא עזר לי לערוך היכרות מחודשת עם חלקים בעצמי שנקברו תחת שאריותיהם של חלומות וערימות של הסחות דעת. אחד הרעיונות המרכזיים מאחורי הטכניקה היא רכישת היכולת להתבונן בדברים שקורים, מבלי להגיב אליהם, מתוך ההבנה שמה שמשותף לכל הדברים כולם הוא היותם ארעיים וברי חלוף. כשאנחנו לומדים לזהות את עצמינו עם תחושות מסוימות או הרגלים מסוימים ולערוג אליהם, אנחנו דנים את עצמינו לחיים של דיכאון ומרירות, מכיוון שדבר אינו נמשך לנצח והכמיהה אל דבר שהיה וחלף היא אינה הגיונית, וכזו שאינה מניבה שום פירות זולת האומללות. הפיתרון הוא, כאמור, תרגול של איזון נוכח המציאות ושבירת הרצף בין הגירוי והתגובה שהפך להתניה.

התחנה הראשונה אחרי הסדנה הייתה טקס של יחידת המילואים שלי. הרגשתי כאילו המעלית שאמורה הייתה להעלות אותי בהדרגה לפני השטח פשוט ירתה אותי לחלל. היום, יותר מחודש אחרי החוויה המטלטלת הזו, אני עדיין מנסה לעגן את עצמי בחזרה אל הקרקע, רק שעכשיו העוגן שלי הוא לא משקעים, פחדים ורגשות מודחקים, אלא שוויון נפש: לא הרבה אחרי הסדנא חגגתי יום הולדת. בין המאחלים היו כאלה שאיחלו לי שיהיה לי רק טוב, ואני מיהרתי למחות נגד. ביקשתי שהאיחול יהיה שאוכל להתמודד באותה הצלחה עם הטוב והרע, שבוודאי עתידים להתרחש.

~ הצטרפו ל"ביצים: החוויה הגברית לסוגיה" בפייסבוק  או הירשמו כמנויים לבלוג (צד שמאל למעלה) ~ 
~ הרשומה אינה מוגנת בזכויות יוצרים. אנא השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון כדי להפוך את העולם לטוב יותר ~

 
7 תגובות

פורסם ע"י ב- 02/06/2012 ב- פסיכולוגיה

 

תגים: , , , , , , , , , , ,

7 תגובות ל-“יש גברים שהשתיקה יפה להם: חוויות מקורס ויפאסנה

  1. BeautyBitch

    02/06/2012 at 20:43

    אני לא יכולה לתאר לעצמי לחוות חוויה בה אני מנותקת מהשפה. פשוט מפחיד אותי מידי. אבל נהניתי מאוד לקרוא על החוויה שלך, למרות הקטע הצבאי.

     
    • טל שמואלי

      02/06/2012 at 20:54

      היופי הוא שהניתוק הוא מהמילים, לא מהשפה. יש המון דיאלוגים פנימיים ויש הרבה "דיבור" בלי שנאמר שום דבר בקול רם. במחשבה לאחור אני לא יכול להבין איך מילאתי עשרה ימים, אבל כנראה שאנחנו סוחבים איתנו ערימות של דברים שאף פעם לא מקבלים את הזמן הדרוש להם להפוך למחשבות.

       
      • BeautyBitch

        03/06/2012 at 7:18

        אתה צודק במובן שהשפה לעולם לא באמת יכולה לעזוב אותנו, הרי גם מחשבותינו מבוטאות על ידיה. אבל אני מרגישה שאצטרך לשמוע את קולי שלי, לראות איך הוא מתקבל אצל האחר- כדי להכיר את עצמי. זה קצת כמו לחיות ללא מראות. אבל אני בהחלט מעריכה אותך על החוויה הזו. לא הייתי מעיזה להתנסות בה בעצמי.

         
  2. Gili Mazor

    05/06/2012 at 11:49

    אהבתי והזדהתי עם החוויה! עכשיו נשאר רק להמשיך במה שהתחלת, ולהשאר על דרך הדאהמה: ללכת לישיבות קבוצתיות (זה ממש עוזר, כי נורא קשה להתמיד עם מדיטציה בבית…) ולעשות שירות (זו חוויה שונה לגמרי, שעוזרת לסגור את המעגל- ממליצה!)

     
  3. mwl210

    05/06/2012 at 17:37

    ניתן להגיד המון בלי להוציא מילה מהפה. אפילו הניסיונות הנואשים למקלחת הגונה הם דו שיח וביטוי לטבע אנושי בזעיר אנפין. יפה 🙂

     
  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    04/02/2013 at 20:51

    הצחקת אותי מלא . אהבתי מאוד את הכתיבה

     
  5. אלי

    05/05/2013 at 1:49

    נתקלתי בפוסט הזה שלך, בעקבות הפוסט שלי על ויפאסנה. אתה כותב נהדר. 🙂

    http://hazir.co.il/content/%D7%97%D7%96%D7%99%D7%A8-%D7%A7%D7%A4%D7%99%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99-%D7%A2%D7%95%D7%A9%D7%94-%D7%95%D7%99%D7%A4%D7%90%D7%A1%D7%A0%D7%94

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: