RSS

על הקושי שבלהיות חייל מת

28 אפר
על הקושי שבלהיות חייל מת

הכינו אותי לזה, ליום הזיכרון הראשון כחייל בצבא ההגנה. "כשתהיה שם, תבין", נאמר לי. ואחרי שהייתי שם, אני זוכר בעיקר מגרש כדורסל ששימש כרחבת מסדרים ענקית לכל חיילי הבסיס. אני זוכר גם, במעורפל, שהרס"ר דאג שיתקינו שמש נוספת ממש נמוך מעלינו כדי שיהיה עוד יותר חם. אני זוכר גם שהמפקד שי היה מבסוט מאוד מההזדמנות לנפנף בזין שלו מול המפקדים האחרים ובגללו ביצענו חלק מתרגילי הסדר במצב 2, באמצע הרחבה. אין לי מושג מה קרה בטקס עצמו. אין לי מושג מה אמרו הקצינים ומה שרו החיילות. אני מניח שהיו אלו הדברים הרגילים בנוגע לקדושת החיים, צדקת הדרך וזיו העלומים. לא התרגשתי. לא במהלך הצפירה ולא אחריה. ניסיתי לדמיין חיילים מתים אבל בראש אמרתי "לי זה לא יקרה" והמשכתי לפנטז על פחית קולה.

ימי הזיכרון הפכו למשמעותיים עבורי רק עם השחרור. לא בגלל שעכשיו יש יותר קברים לפקוד, אלא בגלל שרק אז הבנתי מה מפסידים החבר'ה שמתחת למצבות. לא היה להם מושג כמה כיף יכול להיות פה, ואיך יהיה להם? בתיאום מושלם מחליף הצבא את מערכת החינוך כבייביסיטר התורן, ולמעט כמה חודשים של פרנויה בתקופות המעבר, החיים לא באמת מתחילים אלא עם השחרור. אחרי שנחשפתי למעט ממה שהחיים מציעים, המחשבה על להיפרד מהם נהייתה הרבה יותר מאיימת, ולא באה בחשבון, גם לא בעבור מדליה שתונח בפינת ההנצחה בחדרי. שבוודאי היה נשאר בדיוק כפי שהיה ביום שעזבתי אותו, אם חלילה היה קורה לי משהו.

צבא ההגנה, כך בויקיפדיה, הוא "הארגון המרכזי לשמירת ביטחונה וריבונותה. צה"ל משמש ככוח ההגנה העיקרי על קיומה של מדינת ישראל ובנוסף משרת משימות לאומיות, כמו התיישבות בכל שטחי מדינת ישראל באמצעות הנח"ל, ביעור הבערות והנחלת השפה באמצעות מורות חיילות, אימונים קדם-צבאיים באמצעות הגדנ"ע, משימות חילוץ והצלה באמצעות יחידת החילוץ וההצלה הארצית ועוד". וזה הרבה. למעשה, זה המון. די והותר. אבל לנו זה לא מספיק ואנחנו מעבירים לצבא סמכויות נוספות ככל שחולפות השנים.

"הצבא יעשה ממנו בן אדם". "שיתנהג ככה פעם אחת בצבא ויראה מה זה". "הצבא כבר יהפוך אותו לגבר". כל אלו ומנטרות נוספות הן מנת חלקם של רובינו בטרם התגייסנו, והם תוצאה מכך שהמדינה ויתרה על מערכת החינוך, אבל לא על התעמולה. שואה וגבורה עדיין רצים חזק, הערכים שפעם הכתיבו אותם – קצת פחות. ההורים העסוקים-תמיד מפקידים ילדיהם בידי המורים, ומצפים מהם לתקן את מה שהם קלקלו, באדישותם או רשלנותם. המורים, בתורם וברוב ייאושם, מפקידים את תלמידיהם בידי הצבא, מקווים שהוא יצליח היכן שלהם לא היה סיכוי. והחיילים הצעירים? מהם מצופה לשכוח את מה שלמדו וללמוד את אשר לא לימדו אותם מעולם כדי לתקן את כל מה שמעוות. חיילים רבים נהרגים כשהם צועדים הישר למארב שטמנה להם המציאות. המציאות שבה חיים וגם מתים בנסיבות רגילות לגמרי, חבר'ה כמוני-כמוך, וזה לא קל, להיות חייל מת, עם כל הציפיות האלו.

בנושא אחר, בערך, השנה, בשנה ללא מלחמה, שבה סיימנו ללא הרוגים את העימות הצבאי המשמעותי ביותר שהיה לנו, עדיין התווספו 126 חללים לרשימת המוקראות מעל בימות אירועי הזיכרון. 16 מתוכם, נפגעים של פעולות האיבה שהוחלט שנכללים במניין הנופלים, וכל השאר – חיילים ואנשי כוחות הביטחון. יותר ממאה הרוגים. אז לאן הלכו כל החיילים? אני לא יכול שלא להרגיש שקורה כאן משהו שמישהו לא מספר לנו עליו.

במדינתנו המפולגת והמאוימת הזיכרון הוא גורם מאחד, והימים המוקדשים לאבל והנצחה הם נכסים ציבוריים מקודשים, עד שלפעמים נדמה שבתוך כל השסעים כל שנשאר לנו זו השואה והגבורה, הזיכרון והנקמה. שירות גדול עשה עבורנו הבלוג "אישתון" שמנה, בעזרת קוראיו ומנוייו, בפירוט רב ככל האפשר, את שמות הרוגי השנה החולפת ונסיבות מותם, עד כמה שניתן היה להתחקות אחריהם באמצעות הרשת והאנשים שהכירו אותם ונחשפו לכתבה.

עיון מדוקדק יותר מגלה את מה שכבר ידוע אך מעולם לא נאמר – לא כל הרוגי השנה מתו מות גיבורים. ההפך הוא הנכון והמספרים המדויקים נמצאים בכתבה של אישתון. בין אלו שנסיבות מותם תוארו אפשר למצוא מספר לא מבוטל של מיתות מיותרות, או כאלו שניתן היה למנוע, וכך יעידו בין 30 ל- 40 החיילים שהתאבדו השנה, אלו שנהרגו בתאונות דרכים ואלו שנהרגו מאש כוחותינו. לגבי אחרים אין כל תיעוד זמין באתרי החדשות ואתר "יזכור", האמון על הנצחת חללינו. תעשו לעצמיכם טובה ותקראו את שנכתב כאן על מנת לקבל את התמונה המלאה והמצמררת.

זה לא חדש לי. כחלק מקורס ההכנה לצבא שעברתי בגיל 17 הוקרן בפני סרט שמטרתו היה להפוך אותי לאדם אחראי יותר, מחושב יותר וזהיר יותר. הסרט צולם על ידי מנהל הקורס ונראות בו מצבות צבאיות והכיתוב שעליהן, כך במשך כעשר דקות. על כל מצבה שאמרה "נפל בקרב…" היו שתיים שאמרו "נהרג בעת מילוי תפקידו" או "מת בזמן שירותו הצבאי". למי שאינו בקיא בטרמינולוגיה הממלכתית, אלו התיאוריים לחיילים שהתאבדו, מתו בתאונות אימונים או באירועים שאינם קשורים ישירות לצבא כמו מחלות או תאונות דרכים. זו סטטיסטיקה עגומה, אך הניסיון לטשטש אותה עגום עוד יותר, מה שמביא אותי לעניין הבא.

30 מתוך 40 השירים המובאים באוסף של גל"צ, "עוד מעט נהפוך לשיר" (שיריהם המולחנים של נופלים) הם של לוחמים שנהרגו בקרב או מלחמה. זהו לא מדגם מייצג של התפלגות הנופלים, בוודאי לא של תקופתנו, אלא דוגמא נוספת לאופן בו הזיכרון הקולקטיבי מעוצב עבורנו, בדומה למה שנעשה בעבר עם מיתוסים אחרים שלוטשו ונשלפו בהתאם לצרכי התקופה ושיקול דעתם של פרנסי המדינה. מי שיעמיק יגלה שכך נעשה עם המיתוס של מצדה, וגם עם זה של בר כוכבא, ובוודאי עם אירועים נוספים.

דוגמה נוספת לכך אפשר למצוא בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ועסקה בהיקפו של מפעל ההנצחה לרחבעם זאבי. לפחות 3 מיליון ₪ בשנה להנצחת זכרו ומורשתו, וזאת לעומת 350 אלף ₪ שמוקדשים לזכרו של הברנש ההוא עם הזקן והמרפסת. זו עדות נוספת לכך שהערכים שהמדינה רוצה לטפח מגולמים בדמויות הציבוריות שאליה היא מכוונת את הזרקור התקציבי – הזרקורים האחרים מגלים נטייה להתרסק על ראשינו – וכאן אנחנו מערימים קושי נוסף על מתינו, כשאנו מצפים מהם להיות לא רק גיבורים, אלא גם להיות בעלי תודעה פוליטית-אופנתית.

"תיקון עולם", או בגרסתו החילונית, השאיפה לצדק חברתי, הפכה לצעקה האחרונה בשיח הציבורי: שוויון בנטל, חלוקת משאבים צודקת, ריסון והסדרת שווקים משתוללים, הסוף לשחיתות ושקיפות מלאה בהתנהלות המנגנונים המכתיבים את חיינו. כל אלו נעצרים כשהדבר נוגע למשרד הביטחון והצבא, וזה למרות משמעותם האדירה של אלו על חיינו ומותנו. במקרים רבים – מוטב כך. אנחנו מדינה פטפטנית עם מנהיגים קשקשנים ואופרטוניסטיים, כך שלשמור את הקלפים קרוב לחזה זו אסטרטגיה מתבקשת, אך לא בכל מחיר ולא בכל נושא ובטח לא כאשר יותר ממאה חיילים נהרגים בשנה ללא מלחמה.

ראוי שההתפכחות שלנו כאזרחים וצרכנים תכלול גם דרישה לחשבון נפש של אלו שצועקים "אחרי!" מבלי לדעת לאן הם מובילים את חייליהם. אני יכול לקוות שהסתירה בין כמות הנופלים במלחמות וקרבות ובין המציאות היא מקרית, ואינה חלק מתהליך מכוון שמטרתו לעטוף בהילה של קדושה –בלתי-נמנעת את המחיר היקר שאנו משלמים כדי לחיות כאן. האזנה לשירי האוסף מגלה שמתינו צנועים למדי, ושעיקר רצונם מתמקד בעוד ליל ירח, עוד זריחה עם אהובתם ועוד מבט בחתיכת נוף או פרח. לפעמים הם כה צנועים שכל רצונם הוא זוג גרביים נקיים, ואם יש משהו קשה במותם של חיילים כשגרביים מלוכלכים לרגליהם זו הידיעה שאת המוות הזה ניתן היה למנוע.

 
6 תגובות

פורסם ע"י ב- 28/04/2012 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , , , , , ,

6 תגובות ל-“על הקושי שבלהיות חייל מת

  1. דביר איצקו

    28/04/2012 at 22:53

    טלסקי אני לא הבנתי אותך ממש הפעם. לגבי החלק הראשון אני לא מסכים. זה לא שמנסים לחנך מחדש אנשים שמגיעים לצבא. בתקווה, הצבא יקח את הבסיס ויפתח אותו עוד. הצבא עוזר בבניית ערכים שלפעמים קשה להקנות בבית ספר. אנחנו מתבגרים בצבא לא רק בגלל החינוך שכביכול הצבא בא ללמד אותנו אלא גם בגלל החוויות שאנחנו עוברים, האחריות שנותנים לנו ועצם זה שאנחנו מתבגרים באופן טבעי.

    לגבי החלק השני אני חייב להגיד שלא הבנתי לאן חתרת.. אשמח להבהרה

     
  2. טל שמואלי

    29/04/2012 at 6:09

    הבסיס שכל אדם מגיע איתו לצבא הוא שונה, הצבא יוצר "האחדה" ומכנס את כל הבסיסים השונים לאיזו גירסה צבאית הומוגנית. זה נכון מה שאמרת, שהגדילה שלנו והאחריות שהצבא מעניק לנו מהווה זרז-התפתחותי, וזו אחת הסיבות שמגייסים אותנו בגיל 18 – כשאפשר עוד להשפיע, בצורה משמעותית, על האופי שלנו. עבור חבר'ה שלא עשו מכינה קד"צ ולא חונכו בבית ערכי או בסביבה ערכית, הצבא לא מרחיב את הבסיס, אלא יוצק אותו.

    החלק השני מתייחס לתהליך אחר, בו מבנים לנו את המציאות, הופכים את כל מתינו לגיבורים ומקדשים את המוות בצורה שהופכת את המחאה נגדו לבלתי אפשרית.

     
  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    30/04/2012 at 2:27

    טל תעשה לי ילד, ונקרא לו הראל (סקעת)

     
  4. אבלין זיסמן

    05/05/2012 at 12:16

    הי טל! האנושיות שנובעת מבין השורת של כתיבתך מחזירה לי את האמון במין הגברי,שלפעמים מתערער לנוכח הזילזול יהירות וגסות רוח, השולטת בשיח האחר. התינוק, שמצולם איתי בתמונת הפרופיל שלי הוא בן 17, ועוד כמה חודשים הוא מתגייס. ואני מתנדנדת בין האופטימיות, שהצבא שלנו יעשה מהטפשעשרה, הפרטי המעצבן שלי את הגבר האצילי, האחראי והמרשים, שנולד להיות, לבין הדאגה, שיפגע פיזית או רגשית בגלל התרנגולים היהירים, הנמהרים, ששוכחים ששלחתי בן, פיסת נשמה, ולא בשר תותחים. כולי תקווה, שהאיש, שיגיד לבני :"אחרי", יהיה בעל נשמה כמו שלך.
    אשמח לקרא עוד מכתיבתך, מקווה שהלייק שעשיתי יכניס את הכתיבה שלך לפייס שלי.
    ראה ברכה במעשיך,
    אבלין

     
  5. טל שמואלי

    05/05/2012 at 18:26

    אבלין,

    תודה על המילים החמות. בשירותי פגשתי לצד כמה חדלי אישים, גם מפקדים כריזמתיים ואנשים יוצאי דופן, אני מניח שהתוצאה הטובה ביותר עבור בנך תהיה להיתקל בשני המינים ולדעת מה ללמוד, וממי.

    טל.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: