RSS

את הכי יפה כשנוח לי

04 פבר
את הכי יפה כשנוח לי

"אם שני אנשים אוהבים את עצמם, אין הם יכולים להגיע לסוף מאושר", כתב המינגווי, ולפי הבנתי, הוא צדק, בערך. ועל כן, כדאי להתחיל במענה על כמה שאלות: אהבה עצמית, מהי? ובמה היא נבדלת מאנוכיות, אם בכלל? האם היא באמת תנאי מקדים לאהבה? האם אהבה היא תנאי לאושר? כשהחברים של נטאשה שרים "אני אוהב אותך בגלל שאני אוהב אותי" הם פוגעים בול בפוני של המינגווי. הסוגיה הזו היא אחד הדיסוננסים הגדולים ביותר של הגבריות המודרנית: ההתנגשות בין הרצון לחיים מלאים, חיים של הגשמה עצמית (וכתוצאה מכך, אהבה עצמית) והקושי בלקיים זוגיות, שמטבעה היא "הטלת עוגן", ויתור על רצונות וחלוקה של משאבים (רוחניים וגשמיים). אם נבין מדוע בכלל קיים פער בין שני הרצונות האלו, נבין גם מדוע גברים רבים אינם מצליחים לאהוב.

נתחיל בהתחלה, שהרי ה"אני" צריך להיות קיים לפני שיוכל לקיים אהבה כלשהי. "אני" (או "עצמי") הוא מכלול התכונות והאפיונים שאדם מייחס לעצמו, והוא מקיף היבטים רבים בחייו – ערכים, הופעה, סטטוסים חיצוניים כמו משפחה (רווק, גרוש, אב) ותארים (ספורטאי, מוסכניק, עו"ד). ה"עצמי" הוא מושג שהולך ותופח ככל שחולפות השנים, הוא משתנה, מתפתח ומתעצב, נסוג ומתקדם והכול בהתאם לבחירותיו של האדם ונסיבות חייו, שאינן בהכרח בחירות רצוניות.

תחילתו של התהליך הזה הוא כאשר התינוק מבין שהוא ואימו הם שתי ישויות נפרדות. "הוא כבר לא בקנזס", אם לצטט את הקוסם מארץ עוץ: הוא מגלה שחום גופה של אימו יכול להילקח ממנו, שהמזון מגיע מ"ספק" חיצוני והקיום המוגן ואבסולוטי שלו הופך לחסך אחד גדול שחייו הם הניסיון לצמצם אותו. התובנה הזו קריטית והיא-היא שמניעה בהמשך את האדם ליצירת מושג עצמי חדש, שמורכב בסופו של יום מהתנסויותיו, מה"אני" כפי שהוא לומד עליו דרך חבריו ומשפחתו ובהמשך, בניסיון מודע לברוא את עצמו מחדש, כפי שהוא מוצא לנכון, וכאן גברים נתקלים במשוכה רצינית.

מתישהו במהלך גיל ההתבגרות אחרי שביסס הגבר מושג כללי על מי הוא, יש לו סוף-סוף גם את הכלים וגם את הלגיטימציה להתניע תהליך בו הוא מנסה לצאת מהמשבצת שסומנה עבורו. בשלב זה ה"עצמי האמיתי" – מי שהוא, וה"עצמי האידיאלי" – מי שהוא רוצה להיות, מתחילים ללכת מכות. בצומת הזה הגבר נדרש לנקוט פעולה על מנת לקרב בין מי שהוא כרגע למי שהוא מעוניין להיות. זה אפשרי. זה אפשרי, אך כל עוד לא ננקטות פעולות על מנת להגשים את המטרה הזו חווה הגבר הצעיר תסכול גדול ושנאה-לא-ממוקדת מתחילה להציף אותו.

הדבר דומה למצב בו מישהו ניגש לחבק אתכם אחרי יום ארוך בעבודה, ואתם לא יכולים לסבול את המגע שלו, אלא אם תתקלחו קודם. הגבר שהבין שהוא אינו מי שהוא רוצה או אמור להיות חווה משהו דומה, רק שכאן נדרשות יותר מ 5 דקות וקצת סבון בשביל לפתור את הבעיה: הגבר שאינו מרגיש בטוח בעצמו או בגבריותו לא ירגיש בנוח לחלוק אותה בצורה אינטימית שתחשוף גם את חולשותיו בפני מי שהוא רוצה לאהוב. האם מערכת יחסים יכולה להתקיים כשאחד (או שני) הצדדים עסוקים כל הזמן בתפעולו של מצג שווא? התשובה היא לא. האדם לומד רבות על עצמו דרך סביבתו ותגובותיה אליו, ואם כך, הגבר שלא אוהב את עצמו לא יוכל להישאר במקום בו יש עדות כלשהי לחולשותיו.

אם מקובלת עלינו ההנחה שאהבה עצמית היא הבסיס לכל סוג אחר של אהבה, מדוע היא נתפסת כשלילית? שתי סיבות: האחת – רבים מבלים חיים שלמים בתיעוב עצמי, ועל כן, קל, ואף מתבקש, לשנוא את מי שחי בשלום עם עצמו ("תראו את זה, איך שהוא מאוהב בעצמו!"). האפשרות השנייה היא שרבים מבלבלים בין "אהבה עצמית" ובין אנוכיות, וכך כותב אריך פרום בהקשר הזה:

"האדם האנוכי מתעניין רק בעצמו, רוצה הכל לעצמו, אינו חש שום עונג לתת, אלא לקחת בלבד – אין הוא יכול לראות אלא את עצמו; הוא שופט כל אחד וכל דבר מבחינת התועלת שהם מביאים לו; ביסודו של דבר אין הוא מסוגל לאהוב… האדם האנוכי אינו אוהב את עצמו יותר מידי, אלא פחות מידי: למעשה, הוא שונא את עצמו. היעדר זה של חיבה ודאגה לעצמו, שהוא ביטוי אחד בלבד להיעדר היצרנות שלו… לכאורה הוא דואג יותר מידי לעצמו, אבל לאמיתו של דבר הוא רק מתאמץ ללא הצלחה לחפות ולפתות על כישלונו לדאוג לאני האמיתי שלו".

אהבה עצמית, אם כן, היא למעשה ההפך מאנוכיות –  היא ההבדל בין נתינה ובין הקרבה – בעוד שהמקריב יוותר על זמנו, שאיפותיו, חלומותיו למען האחר וירגיש כמו קורבן, ערום, עני ופגוע, הגבר האוהב את עצמו יחווה את הנתינה הזו כדבר מעצים ומשמח, כחגיגה של עצמו ושל יכולתו להעניק. הנתינה הזו מזכירה את התחושה שחווים מי שעוסקים בפעילות התנדבותית – פעילות לא בהכרח נעימה, וכזו שאינה מתוגמלת במישרין, שמטרתה היא עזרה לאחר, כשלמעשה, כל מי שהתנדב בעברו יודע שההפך הוא הנכון ושנתינה שהיא אינה הקרבה, "יציאה מעצמך", היא חוויה מעשירה שאין דומה לה.

המילה "אהבה" פירנסה קריירות של סופרים ואמנים רבים, היא הבסיס לרבות מההתנהגויות האנושיות והיא חמקמקה באותה המידה שבלתי אפשרי לטעות בה כשחווים אותה. כל אדם חווה אהבה, איכשהו, מתישהו, אך לאהבה יש גוונים רבים ושונים: האהבה לבת זוג שונה מהאהבה לחיית מחמד, ששונה גם היא מהאהבה לשניצל ופירה, שבוודאי לא מזכירה את האהבה לשיר מסוים או למקום בילוי. כל אלו הן אהבות חשובות, אך משניות – האהבה לחיית מחמד, שיר או מאכל לא יוכלו להחליף את האהבה לעצמי, והן אינן יכולות להוות בסיס למערכות יחסים, אלו הן רק השתקפויות של האהבה הגדולה יותר, שהיא למעשה תהליך פעיל של דאגה, אחריות מתן כבוד וידיעה. (רוצים עוד? תקראו את "אמנות האהבה" מאת אריך פרום / הוצאת מחברות לספרות, בו הוא עושה עבודה טובה ויסודית בהסברים על אהבה).

בשעה טובה, אחרי שמושגי העצמי והאהבה זכו להתייחסות, אנחנו בשלב האחרון בבירור סוגיית האושר הזוגי: והשלב הזה הוא הגדרתו של האושר. לכאורה, האושר הוא תכלית מאמציהם ושאיפתם המרכזית של כל האנשים כולם, והוא לובש צורות שונות לפחות כמספר האנשים שרודפים אחריו. אושר עבור אחד יכול להיות עוגת גבינה, בעוד שעבור האחר אושר הוא הימנעות מוחלטת מכל מאכל זולת הבסיסי ביותר, אך דבר אחד ברור: האושר אינו מצב סטטי וקבוע. האושר אינו חוויה מתמשכת. האושר אינו אורגזמה שאינה נגמרת (אם כי זה יכול היה להיות יופי של דבר. מלכלך, אבל יפה), אלא שיא קצר, פסגה צרה. אושר הוא "הרגע הזה בשיר", הפגישה המחודשת, סופו של מסע או מימוש של יצר.

בנקודה הזו אנחנו פוגשים שני סוגים של גברים: הסוג שעבורם חיים מאושרים אלו חיים שמורכבים מהמון רגעים קטנים של אושר – כמו ארוחת טאפאס נצחית – והסוג שבאופן מתמיד מנסה להביא את חייו לקרקע גבוהה יותר. הסוג השני ינסה להתפרנס מתחביביו ואהבותיו, הוא ישאף להתפתחות מקצועית, הוא יקיים מערכות יחסים ארוכות עם הקרובים אליו ועם חיוכו השליו וגישתו האופטימית הוא מאוד יעצבן את הסוג הראשון של הגברים.

ועכשיו – לבעיה: גברים שאינם אוהבים את עצמם, שהפער בין העצמי האמיתי שלהם והעצמי האידיאלי שלהם גדול, מצויים בחיפוש מתמיד, ברדיפה. הם אנוכיים, הם זורעים סביבם הרס והם בהכרח יחוו את האושר כמסע בלתי פוסק של כיבושים, בניסיון להשביע יצרים שלא יהיו שבעים לעולם, פשוט מכיוון שהם אינם מקור הרעב: מקור הרעב אצל הגברים האלו הוא דימוי עצמי חלקי, הוא חיים רוויי הסחות דעת ולחצים סביבתיים. כאשר גבר כזה אינו מרוצה, הוא פונה אל הסביבה שתספר לו מה עליו לעשות על מנת להיות מרוצה. והסביבה תגיד לו לזיין. ולהרוויח כסף. והוא יעשה את זה, מתוך ביטחון שהמטרה מקדשת את האמצעים.

אך כפי שאנחנו לומדים כאן מינקות – סופו של כל בלון להתפוצץ, וגם הזחוח שבגברים יאלץ להודות, מתישהו, שהוא טועה: המרמור והכעס יצטברו לכדי הבנה קונקרטית, שמשהו אינו כשורה. מתישהו, הגבר הזה, שהשתין על כל עמוד תאורה בשכונה שלו, יגלה שהוא אינו רצוי בה יותר. הוא גם יגלה שהוא נושא את עצמו לכל מקום ושתחושותיו כלפי עצמו אינן מושפעות כלל על ידי הסממנים החיצוניים שתחתם הוא קבור. לא הזיונים, לא שעון היוקרה ולא כרטיס הביקור – הוא יבין שכל אלו מרכיבים את מה שהוא רוצה שאחרים יחשבו עליו – אך אין בהם די על מנת לעשות אותו מאושר, ואז, כאשר יתנסה באהבה שהיא אינה עסקת חליפין (בדומה לנישואי מפורסמים, אישה צעירה ויפה עם גבר זקן אך עשיר, או גבר צעיר ותלותי עם אישה מבוגרת אך בודדה וכו') הוא יבין כמה ארוכה הדרך חזרה הביתה.

אם המזל מאיר פניו לגבר הנ"ל, הרי שאהובתו תוליך אותו בדרכו חזרה אל עצמו, או לפחות – תחכה לו בצידו השני של המסע. בכל תרחיש אחר הוא נדון לבוז עצמי, שיוליד מאמצים נוספים בכיוון הלא נכון, או מערכות יחסים לא שוויוניות בהן הוא מבטל לחלוטין את האחר על מנת שנוחיותו לא תעורער. הוא יאלץ לצמצם את עצמו לחיים שאינם חורגים מאזור הנוחות שלו, שהרי הימצאותו שם היא התנאי היחיד בה הוא יוכל ליהנות מהאחר ומיופיו – זוגיות עם מישהו שאינו מערער את מושגיו הרעועים אודות טוב ורע, נכון ולא נכון, רצוי ומצוי ובעיקר, על עצמו.

ובכן, האם צדק המינגווי באומרו ש" אם שני אנשים אוהבים את עצמם, אין הם יכולים להגיע לסוף מאושר"? כן, ולא. כן, כאשר בני הזוג חולקים את אותה ההגדרה לאושר. ולא, אם הם מאמינים שיש משהו שחשוב יותר מאושר, כמו למשל… אהבה.

~ בפייסבוק של "ביצים" מתפרסמים תכנים שאינם מבשילים למאמרים, אבל הם נהדרים. LIKE קטן, ואתם שם ~
~ הרשימה אינה מוגנת בזכויות יוצרים.  השתמשו בה בכל דרך שתמצאו לנכון על מנת להפוך את העולם לטוב יותר ~

 
11 תגובות

פורסם ע"י ב- 04/02/2012 ב- פסיכולוגיה

 

תגים: , , , , , , ,

11 תגובות ל-“את הכי יפה כשנוח לי

  1. Oren Zur-Shavit

    04/02/2012 at 22:10

    כרגיל, גרמת לי רטט בביצה הימנית.

     
  2. צ'אק פניגשוואיי

    04/02/2012 at 22:25

    טל שמואלי הוא איש טוב, איש טוב מאוד.

     
  3. nononsense365

    05/02/2012 at 0:42

    ל"דאבוני" אינני מסכים כלל,- לא ל-המיננגוי, ולא למה שהבאת מאריק פרום-מה אעשה יש לי דעה אחרת! גם אינני מסכים למה שכתבת בהבלעה, וכן מוסכם על רוב הפסיכולוגים, שהילד לומד לחוות את עצמו לכשהוא "מרגיש", או "מבין" שאימו היא גוף זר ולא חלק, או עצמו ממש! זו דעה,- אבל דעתי שונה-וע"כ אינני מסכים לטפיחה על השכם בכותבך: "בשעה טובה, אחרי שמושגי העצמי והאהבה זכו" וכו' –וגם אינני מסכים כלל ועיקר לכללים שאתה מייצר כהמשך להבנתך, ומחלק את הגברים ל"גברים שעבורם חיים מאושרים אלו חיים שמורכבים מהמון רגעים קטנים של אושר", -והסוג "שבאופן מתמיד מנסה" … -לדעתי חלוקה זו היא ארביטררית במקרה הטוב! וכמובן, אם הבנה זו איננה נכונה, גם החלוקה והפתרון אינם נכונים. הייתי כותב מלים חריפות יותר, אמנם כיון שאינני מנמק, אני עוזב גם את זה. מדוע אינני מנמק? פשוט משום שראיתי וחויתי על בשרי, שהאמת מעניינת את רוב האנשים כמו השלג של אשתקד! אם הייתי צריך לאמר משהו על מסקנותך, הדבר היחיד שהייתי אומר הוא שכל או רוב הגברים וגם הנשים הם מאותו סוג שלילי שאתה מנתח.
    אומר רק זאת: בדרך כלל חושבים שנותנים למי שאוהבים, זו גישה ילדותית, האמת היא, וכך הוא מפורש בחז"ל, שאוהבים למי שנותנים, וזה הבדל עצום-וגם נורא! ללא אהבת עצמו האדם לא יגיע לשום מקום-ואין שום הבדל בין אהבת עצמו כזו ואחרת-אהבת עצמו היא הכרח לכל אדם-אני כותב אדם, כי כן הדבר גם לגבי אישה-האדם לא היה עושה כלום, ללא כוח אהבת עצמו שהוטבע בו בעת בריאתו! השאלה היא, מה זה? מה היא אהבת עצמו? נרקיסיזם, או משהו אחר? אם ברצונך בחלוקה, פה תמצאנה! וההבדל איננו בין נתינה להקרבה, הבדל זה הוא מלאכותי, ובמציאות איננו קיים כלל-וכבודו של אריך פרום במקומו מונח, אנו היהודים יש לנו מקורות יותר מעניינים ויותר חכמים, אלא מה? שיהדות= תלמוד, קבלה, –אמיתית לא מה שמוכר ברג למדונה-תורת המוסר ביהדות, חוק ומשפט, פסיכולוגיה וכו', הם מוקצה מחמת מיאוס לישראלי הממוצע-וזה חבל! אני למדתי ולימדתי בהרבה מקומות בעולם גם פסיכולוגיה, גם משפט- civil law -באנגלית, -Droit -בצרפתית, ועוד נושאים, כשהשוותי מה שאני לומד ומלמד ומה שיש בידנו –ללא ידיעתנו-חשכו עניי! שיניתי את כל תוכן הרצאותי מן הקצה אל הקצה, גויים קיבלו ונהנו, יהודים פה, לא יקבלו, וממילא לא יהנו! מסכנים!
    "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לו"!
    שבוע טוב

     
    • טל שמואלי

      06/02/2012 at 20:16

      יהודה, התגובות שלך עושות אותי מבסוט. במיוחד כשאתה לא מסכים איתי.
      שלג דאשתקד נוטה להיות בשורה מעניינת במיוחד בחורפים שחונים, ואני יודע שהרבה קוראים נהנים מהתגובות שלך. אל תחסוך!

      אוהבים למי שנותנים – אמת גדולה ויפה. אני מסכים, אך היא לא האמת היחידה בהקשר הזה, והרי, איך היא יכולה להיות? אהבה יכולה, ולעיתים מגיעה, לפני נתינה, אם כי הדרך הבטוחה לכונן אותה היא באמצעות יחסי גומלין.

      פרום דיבר גם על הקשר בין נרקיסיזם לאנוכיות, ובהקשר הספציפי הזה הוא ציטט את פרויד, שאמר שאנוכיות היא נרקיסיזם, מכיוון שבה מונע האדם את אהבתו מהזולת ומפנה אותה כלפי עצמו.

      מה לדעתך ההבדל בין אהבה עצמית ואנוכיות?

       
      • nononsense365

        07/02/2012 at 1:32

        טוב שיש לך חוש הומור!-רק בגלל זה כדאי לי לענות, ואנסה לקצר: למה הכוונה כשאנו אומרים "הוא" "עצמו"?-מה הוא "עצמותו של האדם?-הגוף?-הנשמה?-הרגשות? ננסה להיות פשוטים: אדם "גופני"-בריון בלשוננו-, אדם שהכוחנות היא דרכו, אדם שמעולם לא ישב עם "עצמו"-והדבר היחיד שהוא מבין זה גופו, וכן ה"כבוד" שהוא מקבל ממי שיהיה-, בודאי שלא "יזכה" להקרא נרקיסיסיט-הוא בסך הכל אדם פרימיטיבי ולא יותר, לדעתי, גם הפסיכולוג המוכשר ביותר לא יבין בדיוק את עולמו, וזה מפאת הממדים הזעירים שלו! אפשר לאמר שהפסיכולוגיה הרגילה לא עובדת עליו! אם נכונים דברי, הנה אנו רואים שאדם שהוא עצמו, מהווה את מרכז עולמו, לא "יזכה" לא להקרא נרקסיסיט, וגם לא אדם אנוכי-אני מקוה שכולם יסכימו עמי לפחות בנקודה הזו.
        נמשיך אם כן-רק אדם שבאיזה מקום יצא או מנסה לצאת מהבהמיות שלו, מהטבע-מהאינסטיקטים שאיתם נולד-, לברוח מההכרח להתנהג בדרך של סיבה ומסובב-, מה שאנו קוראים "חופש הבחירה"-האמת שזו טעות אבל אין כאן המקום להרחיב סוגיא זו- רק לאדם כזה שניסה להיות "בן אדם", רק פה נוכל לדבר בצורה נכונה וקולעת או לטעות לחלוטין.- סיפור אמיתי: מדען מהטכניון-, אדם חריף מאוד- הלך לכיון תחנת האוטובוס, והאוטובוס הקדימו, הוא רץ, והנהג ניסה לסגור את הדלת, הוא הצליח לדחוף את רגלו ומנע מהאוטובוס לנסוע, הנהג התחיל לצעוק, והאדם הזה ענה לו: "אתה יודע מה ההבדל בנך ובן האוטובוס?" הנהג שלא ציפה לתגובה זו, פתח את הדלת ושאל: "כן, מה ההבדל?"-"ההבדל הוא, שלך ישנה האפשרות להיות בן אדם!" כמובן סוף הסיפור הוא "הפי אנד".
        השאלה היא ובקיצור: מה האדם עצמו מכליל ב"אנוכי" שלו? אם הוא מסתכל על עצמו כמו מערכת מורכבת, גם עם מחשב בין הכתפיים-ברור שעולמו קטן ומצומצם-אדם זה אם נקרא לא "אנוכי", יכול להיות שזה נכון אלא שזה חסר כל משמעות. אם האדם לתוך השגתו את עצמו הכליל גם את עולם ריגשותיו ומחשבותיו, הנה הוא כבר מתקדם-, כאן כבר שייך להגדירו כ"אנוכי" נרקסיסיסט וכו'-וזה יהיה כ"כ ברור ששוב דברנו לשוא.-אדם אחר שבתוך עולמו הוא, כלולים גם בני משפחתו, ואח"כ שכניו, ונוסיף את אנשי עירו, ואח"כ מדינתו, כי באמת הוא "מרגיש" אותם "בתוך עצמו"-האדם הזה שהתחיל מאהבת עצמו, בודאי אוהב אחרים, ואז נדבר על סוג אהבה כזה או אחר-כי בודאי אינו דומה אהבת אימא לאהבת גבר לאישה וכו'-, מה שברור הוא, שבאומרנו שאדם זה הוא פתוח, מעורה בחברה, האמת היא שהוא "לא צריך לצאת לשום מקום", ב"עצמו", כלולים האחרים! כאן אנו רואים שמושג אהבת עצמו, ללא שום תוספת איננו אומר מאומה! כי קודם כל נחוץ לדעת מה הוא ה"עצמו" המסתורי הלז, וכן מה ה"אני" הלז? מילה שאנו משתמשים בה כ"כ, עד שאף פעם לא חשבנו : "הי מאן!-למה אני מתכוון באני שלי? כשאני רואה תמונת רנטגן של השלד שלי האם ארגיש "היזדהות" כלשהיא? עם השלד "שלי"? אז למה אני מתכוון? ל"נשמתי"? זה, לא יתכן! כי בודאי גופי יותר חשוב לי מנשמתי, אם בכלל היא קיימת! אני מסתכל בראי, ולא רואה נשמה, ובלשונו של כירורג צרפתי: "מעולם לא הרגשתי ולא פגשתי בנשמה בקצה ה"ביסטורי" שלי!"—ביסטורי היא סכין המנתחים—אז, בא נפסיק פה, כשתאמר לי מה זה אני-, או לפחות, למה כיוונו? ואולי "אני" היא סתם מילה "זרוקה" ואיננו צריכים להגדירה?
        אם נגיע להסכמה כל שהיא נוכל להמשיך ולפתח, רעינות, אבל ללא כל הבנה ב"אני" בודאי לא נבין ב"הוא" ב"היא"- ואני הרי טוען שהאדם משיג את עצמו ברגע הולדתו, ואולי אף לפני כן! התינוק בודאי לא "חישבן" כמו דקארט: "אני חושב סימן שאני קיים"! לדעתי המשפט הזה הוא טיפשי! ואולי יותר נכון לאמר חסר כל ערך, כי אם אינך "משיג"-אני משתמש בכונה במלה זו—את עצמך-, או, אם יש לך ספק אם אתה קיים, אז לי ברור שאין לי עם מי לדבר!

         
  4. שילגי

    05/02/2012 at 15:46

    אם אני מבין נכון אזי התמונה המתקבלת בעת הקריאה היא של אדם אשר לא מקבל את עצמו בגלל ש… הוא לא מקבל את עצמו! חד וחלק. סוג של חוסר התרצות מהמצב הקיים וחוסר הסכמה עם מה שיש לו, מה שניתן.

    דווקא חיכיתי שתרחיב בדיוק בנקודה הזו – למה הגבר מהסוג הזה, "הסוג שעבורם חיים מאושרים אלו חיים שמורכבים מהמון רגעים קטנים של אושר", הגיע למצב שבו הוא שונא את היד שחולקה לו בראשית זמניו.
    אז נכון שישנם אנשים (גם נשים, מיותר לציין) שהגיעו למצב מכך שהסיקו או נרמזו על ידי סביבתם שזה לא מספיק מה שיש להם והם צריכים לחתור גבוה יותר. אולם יש גם אנשים שרואים פגם בעצמם בגלל השתלשלות עניינים שמצוקתה אמיתית.
    ניקח לדוגמא חייל מילואים שנפצע. הבחור עלה על מוקש ונקטעה לו הרגל. מאז הוא השווה את עצמו למה שהיה לו ובראותו את מה שנלקח לו ולא מה שנשאר הוא תמיד יחשוב על עצמו כפגום ולא ראוי. בעקבות זאת הוא יתעב את עצמו.
    מה שכתבת מתאר את נקודת המוצא החדשה של אותו אדם.

    ואני שואל מה יעשו אנשים כאלה? איך הם (או אנחנו ביחס אליהם) צריכים להתמודד עם *הגורמים* שמביאים אדם לכדי שניאת-עצמו?

     
    • טל שמואלי

      06/02/2012 at 20:24

      היי בעז,

      התמונה אתה מתאר היא חלקית, אולי הייתי צריך להסביר אותה יותר טוב. האדם שאינו מקבל את עצמו אינו מקבל את עצמו בגלל ש… הוא מפספס בהגדרתו והתייחסותו אל עצמו. רצף התודעה שנוצר אצלינו כאשר אנחנו מעבדים את רצונותיהם של הסובבים אותנו ונותנים מקום גדול מידי לאלו ש"יודעים מה טוב בשבילנו", הוא שמרחיק את האדם מעצמו. התיעוב העצמי (ביטוי חריף מידי…) הוא תוצאה של ניסיונות שווא או אולי נסיונות כושלים של האדם לרצות את עצמו, על ידי אימוץ עצות והתנהגויות שהוא טעה בחושבו שהן נכונות עבורו.

      כמו הדודה שרואה אותך פעם בשנה באירועים משפחתיים – היא צובטת את הלחי ואומרת "איך שאתה גדלת" או "איזה גבר נהיית". אתה לא חווה את השינוי הזה, מכיוון שהוא מתחולל בך באופן "קטן", הדרגתי, בלתי מורגש, והיא, שרואה אותך באינטרוולים ארוכים יכולה ממש לסמן את ההתפתחות. תהליך דומה קורה לאדם עם זהות חלקית / לא מגובשת. רק לאחר שחלף פרק זמן ארוך הוא מבין שמשהו השתנה בצורה דרסטית. עד שהוא מרגיש מספיק לא מרוצה בשביל להבין שייתכן והוא לקח פנייה לא נכונה.

      לגבי הדוגמא עם החייל – מחקרים שקראתי בעיקר בספרו של דניאל גילברט (להיתקל באושר, הוצאת מטר) הוא מאר שם כמה מקרים בהם אנשים שחוו טראומות או כאלו שנולדו עם טראומות חווים אושר בצורה דומה מאוד לאלו שלא חוו זאת – האדם (או התאומות הסיאמיות במקרה אחד שמתואר שם) השלימו עם מצבם משהבינו שלשנותו לא ניתן וחייהם נעים על סקאלה של עצב-אושר זהה לאדם הנורמטיבי. ספר מעניין. אני חושב שהתיעוב העצמי יהיה, במקרה הזה, תוצר של חוסר יכולת להסתגל למצב החדש, ולא המצב עצמו.

       
  5. nononsense365

    07/02/2012 at 1:38

    אינני חושב כלל שחייל שנקטעה רגלו יגיע "לשינאת עצמו"?-ואם כן, זה יכול לקרות אצל אחרים שלא נקטעה רגלם–והמשפט: "הוא לא מקבל את עצמו" לא "מקובל" עלי! למה אתה (שיליגי) או את, מתכונים? בשבילי להגיד משפט כזה ואח"כ להגיד: "למה? ככה חד וחלק" -נראה לי שיש כאן איזה סוג של בילבול בין המוח והשפה!

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: