RSS

זיונים זה לא הכל | מדף הספרים הגברי

12 נוב
זיונים זה לא הכל | מדף הספרים הגברי

"כותב-שורות-אלה מסרב בכל תוקף לשאת את התוויות הסוציולוגיות, הפוליטיות והמוסריות שמקטלגים-המשוגעים-לסדר ינסו להדביק על מצחו תוך כדי קריאה, כדי להעמידו במקום שבו הוא ראוי להימצא, לדעתם. נטייתם של אנשים לכרטס ולמיין כל הנקרה בדרכם היא בעיה שלהם.

אין לי כל עניין לכלוא את עצמי בתוך הגדרות ונוסחאות כדי להקטין את הבלגאן בתצפיותיו של הקורא משום שאני כל מיני "אני" בעת –בעונה-אחת וכל מיני "אני" בזמנים שונים. אני משתנה ואיני חדל להשתנות, כמו כל אדם אחר בעולם, והאיש אשר סיים לכתוב את הספר הזה שוב אינו האיש שהחל בכתיבתו.

תביעות הקוראים לגבי כאדם, כסופר, כיהודי, כזכר, כאיש בעל מצפון, כמאהב, כבעל, או כאב לילדים – מעניינות את התחת שלי. מילוי ציפיותיו של הזולת אינו מהווה חלק כלשהו בתכלית-חיי. יש לי די בעיות למלא את הציפיות שלי לגבי עצמי ואם גישה יהירה זו אינה מוצאת חן בעיני מישהו, הוא יכול להתחיל להתאמן בקפיצות קלות לגובה לפני שהוא קופץ לי."

ככה, בבעיטה, פורץ דן בן אמוץ את הדלת שהחברה שלנו כל-כך מתאמצת להשאיר סגורה. ספרו "זיונים זה לא הכל", שנפרס על פני כ- 500 עמודים, הוא פסיפס ביוגרפי המורכב, בין היתר, מתיאורי סקס שלא נדפסו כמותם לפני כן. התיאורים האלו מטרתם כפולה – האחת היא להוכיח את הטענה ש"זיונים זה לא הכל": נדמה כי בן אמוץ ממש רצה להוכיח את הנקודה הזו, עד כדי כך שהוא גייס לעניין מגוון רב של סיטואציות מיניות – סקס תוך כדי רכיבה על סוס, סקס על קברו של שייח ערבי, סקס עם זוג לסביות, סקס עם מדי צה"ל מעומלנים ועוד הפתעות נעימות, יותר או פחות.

מטרתם השנייה של התיאורים האלו היא להשאיר את הקורא מעוניין לא רק במעלליו בין הסדינים (ובקולנוע, וברחוב, ובתא ברכבת) של בן אמוץ, אלא גם לשעשע אותו בזמן שהוא פורס את משנתו הפילוסופית, האידיאולוגית ואפילו – הקולינרית. לא פעם הוא מתאר איך יכולותיו האינטלקטואליות משמשות אותו כדי להכניס נשים למיטה: "מאחר שגבר חותר למטרה ביולוגית מוגדרת והאקט המיני מתחיל אצלו עם הבעילה עלול להיווצר הרושם – ולא תמיד הרושם המוטעה – כאילו חיזוריו המוקדמים, הנשיקות והלטיפות, הם מעין דמי-כניסה לאירוע האמיתי. מכל מקום, הם ודאי לא העיקר…. [כל אלו] אינם אלא הסוואה מתוחכמת להצהרה פשוטה: תראי יקירתי כמה אני חכם ויפה בתוך תוכי, כמה אני אינטליגנטי ומבריק, כמה אני יחיד ומיוחד. אז יאללה, תתפשטי ובואי למיטה".

בספר הוא עושה את ההפך – הוא מכניס את הקורא למיטה כדי שיישאר לשמוע גם כמה שהוא חכם ויפה, אינטליגנטי ומבריק, כמה שהוא יחיד ומיוחד. וזה עובד. לשאלה "איך יכול להיות שלא שמעתי עליו קודם?" יש כמה תשובות. עקרונותיו של דב"א ואורח החיים שהם הכתיבו אינו מהסוג שהחברה שואפת לקדם – לא בדיוק ניהיליזם, לא בדיוק אנרכיזם, ברחה לי המילה… אינדי… אינדי… אינדיבידואליזם. או! זהו! זו המילה. "אינדיבידואליזם". בוא שנייה נפתח פה את הויקיפדיה-בריטניקה ונראה מה כל כך מפחיד במילה הזו:

"אינדיבידואליזם היא תפיסה השמה את היחיד במרכז, בניגוד לקולקטיביזם – השם את החברה במרכז ו"שוחה עם הזרם". התפיסה האינדיבידואליסטית טוענת כי על האדם לדאוג קודם כל לעצמו, ותרומתו לחברה היא משנית".

ברור, אם כן, מדוע בשנת 2011 השם "דן בן אמוץ" לא אומר לנו הרבה. לא בדיוק "ארץ ישראל הישנה והטובה". לפני כמה חודשים כשהתעורר בי עניין מחודש בנוגע לדב"א, ניגשתי לאחת מחנויות הספרים וביקשתי לרכוש את "זיונים". ההפתעה שלי הייתה גדולה. לא רק שהיה להם את הספר במלאי, אלא שהעותק הנמכר הוא מההדפסה הראשונה, שנדפסה ב 1979. יותר מ- 30 שנים הספרים האלו שוכבים על המדפים.

האמת הלא נעימה היא שמעבר למטען הרוחני (והמיני) "הרעיל" שדב"א משפריץ לכל הכיוונים בכתיבתו, הוא הפך את הדרתו מהשיח הציבורי לנוחה מאוד עבור שונאיו: ב 1992 פרסם אמנון דנקנר את הביוגרפיה של דן בן אמוץ, ובה הוא חשף לציבור הישראלי את מה שידעו עד אז רק חבריו של דב"א – בן אמוץ לא היה רק לוחם פלמ"ח,עיתונאי, מתרגם, סופר ושחקן קולנוע – הוא היה גם פדופיל.

מעריציו של בן אמוץ הוכו תדהמה והממסד הציבורי מצא את הדרך הקלה להוקיע את בן אמוץ והערכים שאותם ייצג. דנקנר הואשם (ועדיין מואשם) בכך שבגד בחברו. הצביעות חוגגת. יש להודות לדנקנר על האומץ שבתחקיריו באותו רוחב לב שבו יש להוקיע תופעות מהסוג שהוא חשף ותיאר – כשהפדופיליה בראש והצביעות מצטרפת בעקבותיה. בן אמוץ, כאיש בוהמה ישראלי, חי חיים פומביים ועל כן פשעיו היו ידועים ברבים, אך מכריו העדיפו לשתוק. בין אם זה מתוך אהבתם אליו או מתוך החשש שחשיפה כזו תקרין גם עליהם, איני יודע, אך השורה התחתונה זהה. האיש נשכח כליל, לטוב ולרע.

בחרתי בספר הזה כספר הראשון ל"מדף הספרים הגברי" בעיקר כי הוא האחרון שקראתי שעוסק בצורה כה ישירה בנושאים שאני מחשיב לרלוונטיים. הנה דוגמא. דב"א מתכן את פגישתו עם בנו בפנימייה שבה הן לומד וכאשר הוא מדמיין את רגע הפגישה, הוא חושב את הדברים הבאים – "רצית שיהיה גבר, שלא יבכה. שלא יגלה רגשות. רצית שיהיה כמוך. ניסיתי להעביר לו את סלידתך מכל הפגנה חיצונית של אהבה ורוך. לאהוב? כן, אבל בסתר, באיפוק, בשקט וממרחק מסוים. להיות קשור? כן, אך לא להיות כרוך, לא להיות דבוק, לשמור על דיסטאנס". וכך, אחרי שלא התראו חודשים, נפגש דב"א עם בנו, ו… לוחץ את ידו.

זהו תיאור מדויק של הארכי-טיפוס שעל ברכיו מתחנך הגבר הישראלי. רבים הגברים ששואפים לחיות את האידיאל הזה גם אם אינם יודעים להסביר מדוע, אך רובם, מתישהו, נפגשים עם  מציאות שבה האידיאל הזה לא יכול (ולא רצוי) שיתקיים –  לאהוב ממרחק, באיפוק, בסתר? כך אנחנו אוהבים תמונה במוזיאון, לא בני זוג וחברים.

גם המילה "דיסטאנס" לקוחה מעולם התוכן הצבאי. לא בכדי "שבירת דיסטאנס" היא אחד משיאי ההכשרה של כל חייל – הגילוי שמפקדו-הכל-יכול מהטירונות הוא גם כן בן אדם, הוא גילוי עוצמתי, מטלטל שאף גבר שאני מכיר לא היה מוותר עליו בקלות.

ולגבי תפיסתו את האהבה? דב"א מגדיר אהבה, כך: "אהבה, אם כן, היא שמחה על קיומו של אדם אשר מכלול ערכיו (תכונותיו, מעלותיו, כישרונותיו, יכולותיו) או חלק מהם, תורמים, במידה זו או אחרת, לקיומי ולחיי". אומנם מלאכותי משהו, לא בדיוק חומר לשירי אהבה, אך מדויק.

הספר משופע בציטוטים כאלו. הוא קופץ ללא סדר בין העבר והעתיד, בין מניפסטים אידיאולוגיים על שימוש בסמים וצביעותו של הממסד המשפטי ובין מחשבות על הנצח. למרות רוחב היריע שמציג דב"א, את הספר יש לקחת בעירבון מוגבל. לא רק עקב הפצרותיו של המחבר בהקדמה לספר, אלא גם בגלל נטייתו לכופף את הסיפור כך שישרת את צרכיו האומנותיים: "מה שהתרחש אני לא בדיוק זוכר ומה שאני זוכר לא בדיוק התרחש", הוא כותב שם.

העיקר בקריאה בספרו, מעבר לרגעים המרגשים שהיא מספקת, היא העובדה שהקורא פוגש אדם שאינו מתבייש לחיות את חייו כפי שהוא מוצא לנכון. אמת – הגילויים המאוחרים על חייו של דב"א מערערים את כל מה שניתן היה לייחס לו, אך ההשראה שניתן למצוא במילותיו ובמעשיו היא תחנת חובה עבור גברים. דב"א כתב כשהוא מודע מאוד לעצמו, וברגע של ענווה הוא כותב כך:

"אין קץ למורכבויות האדם. ככל שנדמה לי שהנה, הנה אני מתחיל להבין משהו – מתברר לי שאני לא מבין שום דבר. ככל שאני מתקרב אל אדם ומתחיל להיכנס לתוך ראשו – הוא הולך ומתרחק ממני. אני מרים את הידיים ומודה שאין לי סיכוי להיכנס לתוך תוכו גם אם אבלה את כל חיי במחיצתו. ואיך אפשר אחרת? הרי גם את עצמי אני לא מבין אם כי את עצמי אני בוחן ללא הפסק."

לא ניתן להתעלם גם מהעובדה שגברים ונשים כאחד חיים כשהם מנסים להגדיל את "שווי השוק" שלהם בקרב מי שהם תופסים כקהל היעד שלהם. החל מהתסרוקת ועד למקצוע שאנו בוחרים לעצמינו – את כל ההחלטות האלו אנו מעבירים, במודע או שלא, דרך הפריזמה של "מה יגידו אחרים?". האינדיבידואליזם כופר בחיים שכל מטרתם היא מילוי רצונותיו של האחר, יהא המחיר אשר יהא. חייו של דן בן אמוץ כפי שהם משתקפים בעבודותיו הם דוגמא לכך. גם לדעתי, כל עוד אין הדבר פוגע בסביבתך ואינו מפר את חוקי המדינה בה אתה חי, זו הדרך הנכונה לאדם לחיות. עיון מחודש בספריו של בן אמוץ מגלה לנו שאת תפקיד "כור ההיתוך" של פעם ממלאת היום תרבות הצריכה, שרוצה אותנו צפויים ומנומסים.

"האדם מבטא עצמו בכל. בריהוט הדירה, בדברים שהוא תולה על הקיר, באי-סדר או בסדר השורר על שולחנו, בספרים שהוא קורא ובדרך שהוא מעמיד אותם במדף, בבגדים שהוא לובש וכמובן בשפה שהוא מדבר. בעיקר אם הוא ישר עם עצמו, אם הוא מכיר את עצמו ואינו מנסה להתחזות כמישהו אחר. וגם אז, כאשר הוא מעמיד פנים… גם אז ניתן לעמוד על מהותו. אין לאדם מפלט מעצמו. הוא יכול להרכיב פאה נוכרית אבל מגיע רגע והקרחת מציצה לשנייה מתחת לפאה והאמת מתגלה".

דן בן אמוץ חי חיים סוערים ורוויי זימה. הוא ניסה בכל כוחו לחיות את האידיאלים שאליהם הטיף, ובמידה מסוימת הצליח. הסכמתו לכך שדנקנר יכתוב עליו את הביוגרפיה ללא "הנחות" היא עדות לנטל שרבץ עליו, גם אם היא עונש קל מידי עבור מעשיו. ועדיין – אי אפשר להסיק מתחלואיו של דב"א על אי-הנכונות של התיאוריה האינדיבידואליסטית, שכן חיינו כאן, כיום, מושתתים על הגרעין האמיתי שלה. עיון מעמיק באינדיבידואליזם כפי שהוא יכול להיות ניתן למצוא בספריו של בן אמוץ והאמת שנתגלתה אחרי מותו משלימה את התמונה. זו חובתו של כל אדם לבדוק היכן הוא ממוקם על הסקאלה שבין "שיבוט" ובין "אינדיבידואל", ובהתאם לכך, לפעול.

דן בן אמוץ / זיונים זה לא הכל – הוצאת "מציאות", 1979.

ובלי קשר לזיונים – החודש אנחנו מציינים ב"ביצים" ובעולם המערבי כולו, את "מובמבר". חודש המוקדש לגידול שפמים כדי לעורר מודעות לבריאות הגבר בכלל, ולסרטן הערמונית, האשכים והדיכאון הגברי בפרט. הצטרפו לקבוצה של "מובמבר ישראל" בפייסבוק, אתם גם יכולים לעזור ל"ביצים" לגדול על ידי "לייק" או על ידי הרשמה לבלוג, מצד שמאל למעלה.

 

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

6 תגובות ל-“זיונים זה לא הכל | מדף הספרים הגברי

  1. גיאחה

    19/11/2011 at 0:32

    מעניין, תודה. אני סקרן לגלות איזה עוד ספרים יונחו על מדף הגברים הישראלי.
    מציע לך לעלעל ב"הוא הלך בשדות" (לא במחזה, ברומן) ולראות איך נבנית דמותו של אורי כקלאסיקה של צבר גברי, ואיך היא מתפוררת אט-אט מול המציאות הישראלית האמיתית.

     
  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    20/11/2011 at 16:20

    אינטליגנטי כתמיד. ממליצה בחום על "סטונר" של ג'ון ויליאמס ועל "שוגון" של ג'יימס קלאוול להתנסויות עתידיות…

     
  3. טל שמואלי

    20/11/2011 at 17:51

    גיאחה, "הוא הלך בשדות" נמצא בחלקה העליון של הרשימה. בהחלט מזמין עיון.

    אנונימית – את סטונר בדיוק קניתי. עשיתי בשכל? ולגבי שוגון… האפוס האדיר הזה, קראתי אותו לפני יותר מדי זמן. אני מבטיח לחזור אליו ולהתייחס.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: