RSS

200 קילו של אהבה

05 נוב
200 קילו של אהבה

"אהלן, הפנו אותי לכאן מביטוח ישיר, אני צריך להשאיר את הרכב". לקול הרגיל שלי התגנבה נימה של היסוס, שאופיינית לאלו ששונאים לבקר במוסך. "איזה רכב זה? מה מספר ת.ז.?" שאלה אותי גברת תימניה, רזה להדאיג, עם ריח של סיגריות ומייק אפ. אני עונה לשאלתה והיא מפנה אותי לאחד, דויד. איפה דויד? דויד במשרד. איפה המשרד? המשרד שם. מה להגיד לו? הוא כבר ידע. אני ניגש למשרד של דויד – המפקד של המוסך – ומוצא מאתיים קילו מצופים פרווה ג'ינג'ית, דחוסים ברפיסות בתוך כיסא שימיו ככיסא, ספורים.

"בוקר טוב", אני מצהיר, כשאני מנסה לגייס את הקול האסרטיבי ביותר שלי, אבל דויד שאר מרוכז בספר החשבוניות שעל השולחן. אני עומד שם, קפוא. אחרי כמה שניות אני זוכה סוף סוף בתשומת ליבו-השמן של דויד. הוא מרים את הראש מהספר, רק מספיק בשביל לקלוט אותי בזווית של העין, ועונה לי באיטיות ובמבטא רוסי סמיך: "בוקר". דעתנו בעניין טיבו של בוקר נותרה חלוקה ופתאום היה לי ברור, בוודאות שאין להטיל בה ספק, שאני הולך להשאיר פה לפחות 10,000 ₪.

לאחר מכן ניגשתי לקחת רכב חלופי מהליסינג. בחורצ'יק אחד לוקח אותי לחניה. כמו שהתחיל היום הזה, היה לי ברור איזה מהמכוניות החונות שם תלווה אותי עד שהרכב שלי יתוקן. "מכונית" זו הגזמה. קיבלתי כרכרה עם גלגלים מרובעים בצבע שמפניה. "זה רק ליומיים", אמרתי לעצמי. התחלנו לבדוק את הרכב: מבחוץ, מכוער, אבל תקין. מבפנים, מסריח, אבל נסבל. רגע לפני שאני חותם שקיבלתי רכב במצב "חדש", אני מביט בריפוד של המושב האחורי: כתמים לבנים, דהויים, בתצורות שלא היו מביישות את הפרועים בציוריו של רורשאך, עיטרו את הספסל האחורי. "זה רק ליומיים", המשכתי להגיד לעצמי, מנסה לא לחשוב איך הכתמים האלו נוצרו.

יומיים אחר כך, אני ממתין לגברת התימניה עם המייק אפ (שהספיקה לרזות עוד) כשהיא עוזרת לגברת היי-טק, נוטפת בורגנות, להיפרד מכמה אלפי שקלים. אני ממתין ומחשב כמה כסף אוכל להרוויח אם אמכור כל איבר שיש לי שניים ממנו. לא השתכנעתי שהסכום הזה יספיק לתיקון של הרכב והתחלתי לדמיין את עצמי שוטף כלים באיזו מסעדת פועלים כדי להשלים הכנסה.

בזמן שהתימניה הידידותית-למחצה מנשלת את גברת ההיי-טק ממשכורתה בעזרת הסברים מפותלים על "פקונג ראש" ו"רצועת טיימינג", אני נתקל ב 200 הקילוגרמים שעונים לשם "דויד". הוא פותח במונולוג שעיקרו הוא החלפים המקוריים והעבודה היוצאת מן הכלל שהם עשו על הרכב. רגע לפני שהתימניה מתפנה, הוא אומר לי: "אני מאחל לך פה נסיעה בטוחה, אבל שתדע שזה נגד האינטרס שלי למה אני מעדיף שתעשה עוד תאונות למה ככה אני מתפרנס".

אני יודע שהתיקון הושלם ואין סיכוי לנפח את החשבונית, ומחליט לענות לו: "זה בסדר, הצרות של אחד זו הפרנסה של אחר. אני משלם על התיקון הזה עם כסף שהרווחתי מאנשים שמנים שרצו לרזות". (זה היה שקר: אני עובד בפרסום ואני משלם על התיקון הזה על ידי כך שאני לא עונה לטלפונים מהבנק). הסתכלתי בדויד, מנסה לפענח איך התשובה החצופה שלי מתקבלת אצלו. הפנים העגולות שלו לא הסגירו שום הבעה ואני התחלתי להתחשבן עם עצמי. למה אמרתי שמנים? מה קרה ל"בעלי משקל יתר"? איפה הדיפלומטיה שלי? מה קרה לפוליטיקלי-קורקט? פתאום הבנתי כמה קל יהיה להחביא פה גופה.

מיהרתי למשרד. חתמתי על כל מה שאמרו לי – בלי לקרוא – רציתי לברוח משם. כשכתבתי הצ'ק נזכרתי במנהג של אמא שלי, שכותבת על כל צ'ק את הסכום במילים, עם תוספת קטנה… השארתי מאחורי 200 ק"ג מצופים פרווה ג'ינג'ית שלא נראו מרוצים במיוחד ומיהרתי להימלט לפני שדויד ישים לב למשהו מוזר על הצ'ק, שעליו היה כתוב:

"עשרת אלפים וארבע מאות שקלים חדשים, באהבה"

~ תם, אך לא נשלם ~

הייתי חייב לפתוח בסיפור, מכיוון שזה לא פוסט רגיל. קורים מלא דברים, כמו למשל:

  • מובמבר: זו לא טעות דפוס, זה מה שקורה כשהמילה "מוסטאש" (שפם) וחודש נובמבר מתחברים. אחת לשנה, גברים מכל העולם מתאחדים לחודש של גידול שפמים ותיעוד התהליך, כדי לעורר מודעות לבריאות הגבר ולאסוף תרומות. "ביצים" לוקח חלק בקמפיין הזה ואפשר למצוא את כל הפרטים, כאן.
  • רוב הפעילות מתרחשת בקבוצת הפייסבוק של "מובמבר ישראל", ושווה לבדוק גם את אתר העמותה הרשמי, כאן.
  • כמו שהובטח, אנחנו נקיים השנה אירוע לציון סוף החודש. אולי "אירוע" זו מילה גדולה מידי. אנחנו ניפגש בפאב, נשוויץ בשפמים שלנו ונשתה וויסקי. פרטים נוספים, בקרוב. בינתיים לסמן ביומנים – יום חמישי, ה 1 לדצמבר, בהרלינגר, בתל אביב. פוסט על התמודדות עם האנג אובר יעלה בימים שלפני האירוע.
  • יש עוד כמה דברים בקנה, שמחכים לעיתוי הנכון בשביל לעלות לאוויר: פוסט ראשון של אורחת וגם פזילה לתפיסות של גבריות מסין הרחוקה. יהיו גם פרטים על אלבום חדש שנולד כשבחור אחד עזב את הבית שלו, משאיר מאחוריו רק רמזים מוסיקליים על מצבו. חוץ מכל אלו ארחיב מעט את גבולות הגיזרה של "ביצים" ואתחיל לבנות, בעזרתכם, את הספרייה הגברית המושלמת. הספר הראשון יהיה "זיונים זה לא הכל", של דן בן אמוץ.

ומשהו קטן לסיום:

לפני שבועיים כתבתי כאן על מוסיקה ישראלית. "מוסיקה" זו אמנם המילה שאני משתמש בה, אבל הכוונה שלי היא לאוסף השבלוני של אקורדים, מילים וצלילים שמציפים אותנו. הקיפאון והקיבעון במוסיקה המקומית מרתיח אותי. הבעתי כאן את דעתי האוהדת על ישראל ברייט ויצירתו, ומצאתי את עצמי, בימים שאחרי פרסום הפוסט, מקווה שאולי מישהו-שמכיר-מישהו-שמכיר-את-ישראל-ברייט יפנה את תשומת ליבו לפוסט הזה. יומיים קיוויתי, ואז הבנתי שלהמתין שמשהו כזה יקרה זה קצת כמו לפתור משוואה באלגברה על ידי לעיסת מסטיק (ותודה לבאז לארמ על המטאפורה).

פתחתי את חוברת האלבום החדש של ברייט וחיפשתי טלפון של מנהל או משרד יחסי ציבור. לא היה שם כלום, רק תודות וקרדיטים: "תודה ענקית לחברים מהלחם והמלח ויטלי, גולן ועידו שכמעט הכריחו אותי לחזור להופיע ולעשות את האלבום הזה… תודה בתפזורת לזאתי ששכבה איתי באי תנועה – היית השראה, ולזאתי ממלון דן-אכדיה. תודה מתפתחת לכל הדברים שבדרך. תודה".

אבל טלפון לא היה שם. ניסיתי את מזלי דרך חברת ההפצה, והרמתי טלפון למספר שמצאתי באינטרנט. שאלתי את הברנש מהצד השני איך אני משיג את המנהל של ישראל ברייט. "גבר… זה ישראל ברייט, אין לו ממש מנהל" הוא אמר. "אז איך אני יוצר איתו קשר?" שאלתי. "תרשום מספר", הוא אמר לי, ואני, רשמתי.

מאוחר יותר התלבטתי אם להתקשר או לא, כשכבר ידעתי את התשובה. מה שלא ידעתי היה איך לעשות שיחה כזו בלי להישמע כמו מעריצה בת 16. "ערב טוב, אני מדבר עם ישראל?", שאלתי והתאמצתי לא להישמע כמו מישהו שרוצה משהו. "כן", עונה לי קול בס מוכר. "אהלן קוראים לי טל, התקשרתי בזמן טוב?", אני ממשיך. "תלוי מה אתה רוצה", הוא ענה בפסקנות. מכאן ואילך נשמעתי כמו מעריצה בת 16. אחסוך מכם את זה.

כשניתקתי את השיחה, הרגשתי רגשות שלא ידעתי לתת להם שם. העונג שהסבה לי המוסיקה של ברייט התגמד לעומת האושר שהסבה לי השיחה איתו, וההזדמנות לשתף אותו בתחושות שלי. יוצרים בארץ ישראל, וזה בכלל לא חשוב אם הם סופרים או מוסיקאים, ציירים או בלוגרים, אינם נהנים מתגמול רב עבור עבודתם. המעט שאנחנו יכולים לעשות זה לחלוק איתם את ההתלהבות שלנו מעבודתם ולזרוק מילה טובה. זו חובתינו, כצרכנים של תרבות, לוודא שהאנשים שמעשירים את חיינו ידעו מה אנחנו מרגישים כלפיהם וכלפי יצירתם.

אהבה לא שומרים בבטן.

 

 
2 תגובות

פורסם ע"י ב- 05/11/2011 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , , ,

2 תגובות ל-“200 קילו של אהבה

  1. נמלה עצלה

    06/11/2011 at 10:59

    כל זה רק כדי שנכתוב לך שאנחנו מתים על הכתיבה שלך? באמת, לא היית צריך. אני מוכנה לשלוח לך תזכורת חודשית בכל מקרה. באהבה.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: