RSS

למה לא לשרוף חזיות וכן לשלם בדייט ראשון

29 אוק
למה לא לשרוף חזיות וכן לשלם בדייט ראשון

ביום ששי קראתי את המאמר של אלון סולר ב YNET. במשך שנים הייתי שותף לדעה שנשים אולי ידעו לשרוף את החזיות, אבל לא השכילו לעשות שום דבר מעבר לכך. אני מבין היום שזה לא נכון, ולמרות שאין עוררין על הסקירה ההיסטורית שמוצגת שם, צריך להתווכח על הפרשנות שלה.

המהפכה הפמיניסטית (שעדיין נמשכת, ושעבודה רבה לפניה), הייתה תוצאה של נסיבות חברתיות לא פחות מאשר תוצאה של התפכחותן של נשים רבות אודות מעמדן בחברה והאפשרויות (או היעדרן) שניצבות בפניהן. עם זאת, המהפכה הפמיניסטית היוותה ועדיין מהווה "מטרד" עבור נשים שטרם התפכחו או שבוחרות במודע להיצמד לסדר העולם המפלה והמקובע שעדיין מתקיים. הן חוות את המהפכה הפמיניסטית ככפייה השווה בעוצמה לכפייה הגברית שהולידה אותה.

נשים אלו אינן מנהלות מאבקים ציבוריים אך עדות לסדר הדברים שהן מתעקשות לשמור אפשר למצוא בהתנהגויות שמתאר סולר בכתבתו. הן מקבלות את בשמחה עקרונות אחדים של המהפכה הפמיניסטית ומאמצות את השוויון והקדמה בהיבטים אחדים של חייהן אך נצמדות להגדרות פרימיטיביות יותר בתחומים אחרים. גברים רבים חיים כך בעצמם, על ידי היצמדות לקודים ישנים של גבריות בעודם קוראים לשוויון אמיתי ומקטרים על התנהגותן של נשות ישראל.

וזה לגמרי בסדר. אנחנו חיים בחברה שמאפשרת חופש כמעט מוחלט בכל הקשור לבחירת בני / בנות זוג וקיימים דגמים רבים למערכות יחסים שמתוכן אפשר לבחור את מה שמתאים לנו, או לנסח כללים חדשים. תכתיב מחשבתי אחד שאנו הגברים חייבים להתגבר עליו הוא זה שלפיו התשלום בדייט הראשון יקבע את גורל מערכת היחסים, וגרוע מכך, שאם כבר שילמנו בדייט הראשון, הרי שאנחנו זכאים לתמורה כלשהי, עדיף מינית, מהגברת איתה יצאנו. אי אפשר להטיף לקדמה ושוויון כשנקודת המוצא של מערכת היחסים הוא אקט של רכישה.

ובכלל, תמוהה בעיני ההיצמדות לקונפליקט הזה, שהוא אחד ויחיד שאינו מייצג דבר מלבד דעותיהם הקדומות של העוסקים בו: גברים רבים מסתובבים בעולם כשהם לא מגובשים, נטולי זהות, וכשהדבר היחידי שמבחין בינם לבין הילדים שהיו לפני כמה שנים הוא הקול שהשתנה. זו טעות לבחון "גבריות" מול "נשיות". "גבריות" אמיתית צריכה להיבחן מול "ילדותיות", שהרי גבר לא נהיה יותר גבר ככל שהוא "פחות אישה", אלא ככל שהוא פחות ילד. חופן שיערות מקורזלות אינו מספיק בשביל להפוך "זכר" ל- "גבר".

האידיאל הגברי חמקמק. קיימים ארכיטיפים רבים לגבריות ואנו ברי מזל לחיות בעולם שמאפשר לכולנו להתבטא מבלי להיות כפופים לאידיאל שאינו הולם את מידותינו. פעם, כולם היו ציידים. קצת פחות פעם, היית צריך להיות קאובוי. אחרי זה, מרדן עם ג'ינס, טי שירט ואופנוע. גברים רבים הסתובבו בעולם כשהם מנסים בכוח לדחוס את עצמם לשבלונות האלו, ומשכשלו המשיכו, במקרה הטוב, לייצור של ארכיטיפ חדש, או להתהלך עם זהות חצויה, במקרה הרע.

מנגד, החופש שלנו להיות מי שאנו רוצים להיות גובה מחיר כבד: טקסי הכניסה לעולם הגבריות נעלמו והפרמטרים לפיהם גברים נמדדים הם מטושטשים, מה שמוביל לבלבול גדול. בעבר, זה היה קל יותר: הפיכה לגבר בקרב היהודים הייתה כרוכה בשני אקטים עיקריים – האחד היה כשהאב "נפטר מעונשו של זה" והיהודי הצעיר היה מעתה ואילך אחראי למעשיו בפני השריף של השמיים והשני היה להוכיח לקהילה שלך שאתה יודע לקרוא ולכתוב. אקט סמלי, מעין תחילתה של עצמאות, שמטרתו הייתה להראות לכולם שבסוף עוד יצא ממך משהו.

מי-יודע-כמה-שנים-אחרי, העצמאות הזו אינה מנת חלקם של גברים רבים, יהודים או לא. עד גילאי ה 30 אנו עדיין חוסים בצילם של הורינו מה שהופך את הטקסים העתיקים האלו לנקודת ציון חסרת משמעות, כמעט לחלוטין. הכניסה שלנו לעולמם של הגברים עשויה להתרחש בצבא, אך פעמים רבות – היא מגיעה הרבה אחרי השחרור, אם בכלל. זה ברור למה: כשלא אומרים לך מה לעשות – לוקח יותר זמן להבין מה צריך שייעשה.

סולר ציין גם את שני הערכים שלדעתו מכתיבים את התנהגויותינו: שוויון – החשיבה (המוטעית) כי כולנו שווים בפני החוק וחיים בעולם בו שוויון הזכויות מובטח ע"י חוקי המדינה, ופנאי – שהרי אנו חיים "משבת לשבת" כשפעמים רבות יום העבודה הוא רק הפרעה בדרך אל הדברים שאנו "באמת רוצים לעשות".

עם זאת, כשאנו ממוקמים גבוהה מאוד בכמות שעות הצפייה בטלוויזיה ושעות הגלישה באינטרנט, קשה לחיות עם הפרשנות החדשה הזו ל"פנאי". אני מעדיף לקרוא לפנאי שלנו "הסחות דעת". הסחות דעת ממה? מדיון עמוק וענייני בתהליכים המתרחשים בעולמינו. כאלו שדורשים יותר מאשר לחיצה על כפתור "לייק" כהבעת עמדה. הסחות הדעת האלו הן שמשאירות את הדיון בסוגיות הגבריות והנשיות ברמת הויכוח העקר והקטנוני.

הייתי מציע להימנע מהכללות כשמדברים על בני אדם בכלל ועל נשים בפרט, ולכן אני נזהר כשאני מדבר גם על גברים – תפיסת העולם של הגבר שמרגיש מחויב לשלם בדייט ראשון מיושנת או שמקורה במניעים הלא נכונים:

גברים רבים חווים את הדייט ראשון כמעין הצגת כרטיס ביקור שנמשכת שעתיים. שעתיים שבהן עליהם לבסס את עצמם כראויים למערכת יחסים ו / או סקס. הם עושים זאת עם כל הכלים שיש להם – סיפורים, דעות, הופעה מלוטשת ועוד ניסיונות להרשים. האווירה הזו יוצרת, עבור שני הצדדים, רמות לא-בריאות של מודעות עצמית, במיוחד נוכח ההסכמה הרווחת שהפגישות הראשונות הטובות ביותר הן אלו שבכלל לא מרגישות כמו פגישות ראשונות.

בעיני, לשלם בפגישה (וזה לא חשוב אם זה עם חבר, חברה או קרוב משפחה) זו עוד דרך להגיד "איכפת לי ממך". זו עוד דרך לשמח ולהביע הערכה כלפי אנשים שמספיק חשובים לי כדי שאקדיש להם מזמני. עבור הגבר המחפש הזדמנויות להציג עצמו כראוי, התשלום בדייט הראשון זו הזדמנות נהדרת להיראות כאדם יצרן ואכפתי, שהזוגיות חשובה לו והוא מוכן להקדיש לה ממשאביו כדי להבטיח את הצלחתה וכדי לגרום נחת למי שלוקח בה חלק ביחד איתו, עכשיו ובעתיד.

זו התנהגות חברית, לא פחות משזו התנהגות ג'נטלמנית: כולנו מכירים את הויכוחים הקטנוניים על חשבונות משותפים במסעדות, כמו "מי לא שילם על התוספת גבינה בהמבורגר שלו?". הרצון להימנע מחישובים קטנוניים ומעכירי אווירה שכאלו יוצר הרבה פעמים מערכות יחסים אמפתיות הרבה יותר, מערכות יחסים שמושתתות על הידיעה שיש לנו עתיד משותף ולכן אין חשיבות למי משלם את החשבון הפעם, כי בפעם הבאה הצד השני ידאג לזה. כך או כך, העניין העיקרי בתשלום בפגישות הוא לייצר מרווח סטרילי בו אנו חוגגים את עצמינו ואת האפשרות להיות בחברת יקירנו ומניחים בצד שיקולים של כדאיות כלכלית.

מנגד, חייבים הגברים להתאמץ קצת יותר כשהם בוחרים עם מי הם יוצאים, למרות שבעיני זהו פילטר נהדר: בחורה שלוקחת את ההשקעה הכספית של הגבר שאיתה כמובנת מאליה היא בחורה שאני מוכן לשלם 150 שקל בשביל לגלות את האמת עליה ועל מניעיה עליה תוך שעתיים ולא אחרי כמה חודשים.

ואם כבר יצאת לדייט שאתה מתכוון לשלם עליו – לפחות תעשה זאת בסביבה שתעשיר אותך במשהו, גם במידה והפגישה לא תבשיל למערכת יחסים: ללכת להופעה שרצית לראות, לשתות יין שלא טעמת עדיין או לבקר במסעדה חדשה, כל אלו הן חוויות בעלות ערך מוסף שאולי ידלדלו את הארנק (שידלדל בכל מקרה) אך יוסיפו משהו לבנק החוויות שלך, שאותו קשה הרבה יותר לרוקן אחרי שהתמלא.

לגבי מושג ה"ישראליות הקמצניות": במדינת ישראל אישה מרוויחה 72 אגורות על כל שקל שגבר מרוויח, וההוצאות שלה גם שונות מאלו של הגבר. ועדיין – פגישה ראשונה זו לא שותפות עסקית, אלא מפגש של שני אנשים עם מניע זהה – שניהם רוצים מערכת יחסים שוויונית בה נענים צרכיהם הרגשיים, הנפשיים והגופניים. אנחנו יודעים שקיומה של מערכת יחסים כזו הוא כל כך נדיר עד שהוא בוודאי שווה יותר מהעלות של פגישה, מפוארת ככל שתהיה. יש דברים שאי אפשר למדוד בכסף.

ו… טיפשות זה לא אחד מהם: גבר שיוצא מנקודת הנחה שכל דייט שלו זה 150 ₪ הוא גם גבר שמחשב כל הזמן כמה עשיר הוא היה אלמלא היה יוצא לכל הדייטים האלו. גבר כזה יישאר עני בנפשו גם אם כספו יוחזר לו, שכן הוא בוחר לחיות לצד מה שנלקח ממנו ולא לצד מה שיכול היה לקבל.

לגבי הקונפורמיות שסולר מסיים איתה את הכתבה – הוא צודק – המוסכמה הזו שלפיה ניתן להסיק על טיבו של גבר ועל עתידה של מערכת יחסים כפונקציה של "שילם או לא שילם" היא מוסכמה גרועה למדי. היא קרקע פורייה למאמרים רווי מרירות והיא אחד השחקנים המרכזיים בהגדלת הניכור והאיבה בין המינים.

אישה עצמאית, מודעת ומשכילה רואה את התמונה הגדולה, לא פחות מגבר שעונה על אותם קריטריונים, כאשר רק הרצונות שלה שונים: אישה כזו תתעקש לשלם, ואולי אפילו להגיע לבד למקום המפגש. היא לא תסכים להיות בבעלותו הזמנית של אף אחד ותתנה את הסכמתה למחוות הג'נטלמניות של הגבר רק אם יתאפשר לה לשלם בפגישה הבאה.

ועוד מילה על חיזור: העלות של דייט הצטמצמה – מתהליך ארוך שהיה כרוך בפרחים ומכתבים, בסדרת פגישות עוד לפני הנשיקה הראשונה, הגענו למצב בו אנחנו יכולים לעבור מ "POKE" בפייסבוק לסקס, בלי להשקיע יותר מ 0.99$ בשביל להוריד וואטסאפ ולשאול: "ערה?", לכן ברור שזה מחמיא, ואפילו מתבקש, להתאמץ קצת יותר כשמנסים לצקת יסודות למערכת יחסים.

קמצנות היא תכונה מכוערת על אישה באותה מידה שהיא מכוערת על גבר. אי אפשר להצדיק אותה ואין גם סיבה לעשות זאת. אישה שהורגלה במערכות יחסית חד סטריות מסוג זה ויתרה למעשה על עצמאותה והיא מזיקה למהפכה הפמיניסטית לא פחות משהיא מזיקה לחשבון העו"ש שלנו, אך עם זאת, אני מציע לגברים להחזיר את הדיון למגרש שלהם, שכן יש לנו עבודה רבה לעשות עם עצמינו ופתיחתה של חזית נוספת מול הנשים היא לא הדרך לעשותה.

מנוי לבלוג, או LIKE ל"ביצים", אפשר וכדאי לעשות בצד שמאל, למעלה.
~ המדריך המעשי להוצאת הראש מהתחת יפורסם בקרוב, לקריאת ההקדמה לחצו כאן

 
9 תגובות

פורסם ע"י ב- 29/10/2011 ב- מגדר

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , ,

9 תגובות ל-“למה לא לשרוף חזיות וכן לשלם בדייט ראשון

  1. Hila Reinshtein

    29/10/2011 at 13:37

    תראה מה אני עושה כדי לברוח מהסמינר שלי- קוראת את הפוסט שלך ונזכרת במשהו שאני כבר כתבתי. http://www.hazikit.co.il/Article.asp?id=2234

     
    • טל שמואלי

      29/10/2011 at 18:11

      מה באמת קרה לבלוג הזה שלך?

       
      • Hila Reinshtein

        01/11/2011 at 13:13

        איזה בלוג? בקפה דה מרקר או הזיקית? הזיקית הוא האתר האינטרנטי של המכללה למנהל שבו אני כותבת. בקרוב שתשרה עליי הרוח , אני אשב ואכתוב קצת יותר.

         
  2. Tav Zamir

    29/10/2011 at 16:24

    גם אני (לא) כותבת עבודה. שמחה לראות שאני בחברה טובה. אהבתי את הפוסט שלך הרבה יותר מאת המאמר של סולר. מעניין גם לחשוב על מה אתם חושבים על בנות שמנסות לשלם….(או על מה שאתם חושבים שהן חושבות עליכם "אם תסכימו")

     
    • טל שמואלי

      29/10/2011 at 18:11

      אני חושב שפעם ככה ופעם ככה זה סידור נהדר, במיוחד אם מנסים לא סופרים את התוצאה.

       
  3. מישהו שכתבת עליו בכתבה

    29/10/2011 at 17:12

    הכול טוב ויפה, ואם גבר מעוניין להשקיע בבחורה אז זה טבעי שהוא ישלם עליה בדייט.
    אבל ברגע שזה הופך לטקס קבוע, לנורמה של דייט ראשון, למבחן של אם להמשיך הלאה או לא, הגבר עושה את זה אוטומטית בלי שום כוונה מאחורי זה. זה הופך לסתם טקס. וזה נותן הרגשה כאילו אתה חייב לשלם כדי "לקנות" את הבחורה.
    אני לא רוצה לקנות שום בחורה, אני רוצה שתהיה איתי כי כיף לה איתי, וברגע שאני אדע את זה אני אקנה לה כל מה שתרצה בלי לחשוב בכלל. אבל לא לשלם עליה בדייט ראשון כי אלה כללי הטקס וכי אני חייב לעשות את זה כדי להמשיך הלאה.
    אין לזה שום קשר לשיוויוניות בעבודה או בתחומים אחרים. זה קשור לשיוויוניות של התחלת מערכת יחסים – 2 הצדדים צריכים לרצות, וההגבר לא צריך "לקנות" את הבחורה בכסף.

     
    • טל שמואלי

      29/10/2011 at 18:07

      מישהו, אנחנו לא חלוקים כלל בסוגיה הזו. "הטקס המחייב" הזה לא משרת אותנו אלמלא היינו יודעים מה מטרתו.

      חייבים להיות ביטויים נוספים ליכולת שלנו להביע חיבה, ובחורה שתנאי הסף שלה הוא "שהגבר ישלם" יודעת שאין לה שום דבר להביא לשולחן חוץ מאת הזמן שלה.

       
  4. avivamishmari

    29/10/2011 at 22:31

    תודה על החשיבה הבהירה והניסוח המדויק. אה, כן, ואני גם מסכימה עם התוכן 🙂 זה מן הסתם מוציא אותי מיושנת מעט או לא מספיק פמיניסטית, או לא מספיק מתאמצת להוכיח שאני פמיניסטית. אבל לטעמי יש מספיק תחומי מאבק פמיניסטיים, ורובם בוערים הרבה יותר מהשאלה כמה עולה הקפוצ'ינו הזה.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: