RSS

כיצד להוציא את הראש מהתחת: הקדמה

22 אוק
כיצד להוציא את הראש מהתחת: הקדמה

מה שאמור היה להיות פוסט שכותרתו "כיצד להוציא את הראש מהתחת: מדריך מעשי", נידחה לשבוע הבא. השבוע, הקדמה. "טיזר", בלשון העם, ואפתח, ברשותכם, בהקדמה להקדמה:

לפני חודשים מספר פרסמתי פוסט על הוד-רוממותו, האדון טום ווייטס. למה הוד? למה רוממותו? זה נמצא בפוסט. גרסה לעצלנים, כאן: באחד הציטוטים המובאים שם ווייטס מדמה את אצבעותיו לכלבים שנוטים לחזור למקומות שהם מכירים ואוהבים. אחרי שזיהה את ההרגל הזה, הוא הפך את המלחמה נגדו לקריירה שנמשכת כבר 40 שנה: הוא ברח מהפסנתר-שובר-הלבבות שאפיין את תחילת דרכו ויצא לרעות במחוזות מוסיקליים חדשים. עם כניסתו להיכל התהילה של הרוק ורגע לפני אלבום חדש, אני מוצא לנכון להזכיר את העצה הזו באותו הפוסט בו אני מתכוון להפר אותה.

הבלוג הזה נקרא "ביצים: החוויה הגברית לסוגיה" והאדם שכותב אותו מוצא את עצמו נקרע, שבת אחרי שבת, בין הרצון שלו (והמטרה המוצהרת של הבלוג, שהיא עיסוק בגברים וגבריות) ובין ההרגל של האצבעות. האצבעות כותבות על מוסיקה. הראש מושך לכיוונים אחרים. היום אתעכב עם המשקפת על אחד, ישראל ברייט, שהוא, לדעתי, הדבר המשמעותי ביותר בנוף המוסיקלי של ארצישראל.

קצת לפני סוף האלף הקודם התפרץ לחיינו איזה להיט חתונות היסטרי שהפך חיש-מהר לפסקול של חפלות מזרחיות מהסוג בו אנשים כמוני עלולים להידקר. "יהודה יהודה", זוכרים? השיר הזה של "השמחות" היה כל כך טוב, כל כך מדבק, עד שהוא האפיל לחלוטין על כל שאר הדברים שהחבר'ה האלה עשו. בזמנו, חוויתי את השיר הזה כהטרדה מוסיקלית לא מסקרנת. מקץ 13 שנים ולגמרי במקרה, הבנתי שטעיתי: החבר'ה האלה עשו משהו ענק שהצלחנו לפספס.

אני לא יודע איך זה קרה, אבל לפני כמה שבועות הוציא ישראל ברייט אלבום סולו נוסף, שממשיך לא רחוק מאיפה שהשמחות הפסיקו: דיוקן מוסיקלי של בני אדם שחיים בארץ הזו, על אהבותיהם וצרותיהם. אם זו הפעם הראשונה שאתם שומעים על האלבום הזה או על האיש הזה, בואו ותעמדו איתי בפינה. גם אני מתבייש שרק עכשיו נזכרתי.

אני מרשה לעצמי לחלוק אתכם את התובנות שלי לגבי מה שקורה במוסיקה הישראלית: כל מוסיקאי-למחצה שמתראיין כאן מתגאה ברשימה מפוארת של השפעות מוסיקליות, אך בפועל 90% מהמוסיקה שאנחנו נחשפים אליה נשמע:

1. משעמם.

2. גרוע.

3. כמו מיליון דברים שכבר שמענו.

את גלי האתר ממלאים אנשים שאין להם שום דבר להגיד על כלום. כל מיני חבר'ה שטובעים במה שאני מכנה "עצב של צרכנים". מה זה עצב של צרכנים? זו התופעה המחליאה של אנשים שחייהם ריקים והם עסוקים כל הזמן בעצמם. "איך אני מרגיש", "מה אני חושבת", "רע לי", "טוב לי".

ובכן – נמאס לי.

נמאס לי מהעצב הדמיוני שממלא את החללים בהם אין מה שיסיח את דעתם. הרדיו מלא בשירי אהבה שלא עושים חשק לאהוב. הוא מלא במוסיקאים שעושים מוסיקה כמו שילדים קטנים מציירים – מבועתים מהאפשרות שאולי "יצאו מהקווים". זה מתסכל לאללה שכבר אי אפשר להתרגש בעברית.

איפה שאני לא מסתכל – מוסיקאים שהחיים לא השאירו עליהם שום סימן. כל היצירה המקומית נשענת על חוסר שביעות רצון כללית של אנשים מחיי האהבה שלהם, בעוד שהארץ הזו רועדת. שדרנים מחפשים בכוח להכתיר שיר כלשהו כשיר הרשמי של המחאה החברתית ואין להם עם מי לדבר. רבותי השדרנים – הפסיקו לחפש. כשלאמנים שלנו יש פלטת חוויות כל כך דלה אין ולא יהיה להם מה להגיד על הדברים האמיתיים שמתרחשים פה.

נרגעתי. ממשיכים:

לפני 60 וכמה שנים קמה פה מדינה. בהתחלה היה ניסיון אמיתי, שהצליח, לייצר תרבות מקומית. במשך שניים או שלושה עשורים נכתבו והולחנו כאן השירים החשובים ביותר שנכתבו בעברית אי פעם. מתישהו אחר-כך, כשכבר היו מספיק שירים ללוות את כל המלחמות שהיו ואת אלו שיבואו, התחלנו לפזול לאמריקה, ואמריקה, נענתה: ביחד עם הרכבת האווירית שהביאה לנו את מ.ק. 77 ועוד שאריות בלתי-שמישות של נשק אמריקאי, התחילה פה איזו סצינה לא רעה בכלל של סקס-סמים-ורוק'נ'רול.

אנחנו, שכבר למדנו לחיות עם הג'ט-לג התרבותי הזה אימצנו לקרבנו באיחור, אבל בהחלטיות את העולמות המוסיקליים החדשים האלו, אבל וואלה, עברו כבר 30 שנה ואנחנו עדיין רוצים "כמו באמריקה", כשאנחנו שוכחים את העובדה שכמעט כל מה שיש בארץ נולד במקום אחר. למען השם – אפילו הקרמבו הגיע מדנמרק!

"עם ישראל" זה לא רק התנ"ך וזה לא רק בתי קברות צבאיים. בלתי אפשרי להמשיך עם הגלות המוסיקלית הזו – רוק אמריקאי בעברית? בחייאת רבאק, בואו נעבור הלאה. הארץ הזו מדברת שפה אחרת, היא מלאה בצלילים אחרים ובריחות אחרים, ולמרבה המזל, ההתעוררות החלה.

בתחילה היה זה עובדיה חממה עם "אנא בכוח" ואחריו אינפלציה של מחיי תרבות נוספים שנמצאים עם רגל אחת בעבר ורגל אחרת בתור לכספומט. שמחתי, כמו כל אחד אחר, על העברית העשירה שהציפה את תחנות הרדיו אבל זה לא מספיק – טקסטים עתיקים בחליפות חדשות זה נהדר, במיוחד נוכח הבורות הגואה, אבל מה עם העכשיו? מה עם העתיד? מישהו פעם שאל את דיויד בואי מאיפה הוא שואב את ההשראה ל"רוק העתידני" שלו, ובואי השיב שרק מי ששבוי בעבר חווה את המוסיקה שלו כעתידנית – הוא מנגן את מה שהוא קולט מהסביבה שלו. אמר, צדק, ושינה את פני התרבות הפופולארית.

ישראל ברייט מוציא את השירים שלו הישר מסיר הפויקה הישראלי שאליו נשפכו (ונשכחו) במשך עשרות שנים צלילים מכל מה שהוא היום "עם ישראל". זה קורה לפעמים, שבזמן שלוקח לפויקה להתבשל כל החבר'ה כבר נרדמים שיכורים ורעבים סביב המדורה, ורק אחרי ששמעתי את "דרגות לכלוך וניקיון" הבנתי כמה שהייתי רעב.

הקול של ברייט עושה לך לסמוך עליו. אני שומע אותו שר ומרגיש כמו בשיחה עם חבר. הקול שלו מחבק, כריזמטי, נוכח. סביבו אפשר לשמוע בס שממסגר את המוסיקה, תיפוף שעושה חשק לעוד וגיטרה חשמלית שיודעת בדיוק מה מקומה. הבריטון והפלגלהורן כבודם במקומם והם תורמים לצליל המיוחד שמאפיין את האלבום הזה. את הכובע אני מוריד בפני ויטלי פודולסקי עם האקורדיון שצובע את הכל בצבעים מקומיים, נוסטלגיים, וכאלו שמחמיאים לקול הגדול של ברייט.

במחלקת השירים של "בינו לבינה" אפשר למצוא את המנה המתבקשת של שירים על יחסים, כשהטוב בניהם הוא "כוכבים במקום עיניים", שפגש אותי במקום מיוחד בחיי, ואני חייב לו הרבה מהאוויר שאני נושם לאחרונה. שיר ענק אחר הוא "המנקה", מעין כמיהה מוסיקלית לחשבון נפש. פנינה נוספת היא השיר "מן המקום" שהולחן למילותיו של יהודה עמיחי ומכיל בו את האמת הנצחית: "מן המקום בו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב".

אחת לכמה שנים ברייט מוציא אותנו לסיבוב בעולם שלו, שהוא ההשתקפות הטובה ביותר לעולם שלנו. בעולם שלנו הדת משחיתה את האמונה, עורכי דין מעוותים את הצדק והממשלה מונעת את החופש. בעולם שלנו בתי הספר הורסים את הידע ותקשורת ההמונים מסלפת את המידע כך שאי אפשר שלא להאמין לברייט כשהוא שר על תזמורת שמשלמת בשביל לנגן.

חומרי הגלם של האלבום הזה הם המציאות שלנו והשפה שלנו, ולא הערימה הרגילה של קיטורים מצופים בגיטרות אקוסטיות. אם גם אתם מרגישים שאנחנו מבלים קצת יותר מידי זמן עם הראש בתוך התחת, אתם צריכים לעשות כמה דברים: הראשון, הוא לרוץ לשמוע את ישראל ברייט. השני הוא להפיץ את הבשורה והשלישי הוא לחזור הנה בשבוע הבא, עם חברים.

את השניים הראשונים קל לעשות – "פליי" קטן פה למטה ואתם שומעים את ישראל. "לייק" קטן בפייסבוק ואנחנו מרחיבים את המשפחה. ולגבי שבוע הבא? הוא כבר ידאג לעצמו.

 
7 תגובות

פורסם ע"י ב- 22/10/2011 ב- תרבות

 

תגים: , , , , , , , , , ,

7 תגובות ל-“כיצד להוציא את הראש מהתחת: הקדמה

  1. Tav Zamir

    23/10/2011 at 23:32

    אני אהבתי וגם שמעתי. וגם אהבתי. כמעט את הכל.

     
  2. נמלה עצלה

    24/10/2011 at 22:47

    קרמבו זה מדנמרק? אתה חייב להרחיב בנקודה הזו. חזרתי עכשיו מהפגנת תמיכה במאבק הרופאים המתמחים, וגם זו דרך להוציא את הראש מתוך התחת. או שאולי זה אומר שלמרות עבודה אינטנסיבית על גמישות בעצם לא הגעתי לשם.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: