RSS

שווארמה בלאפה או כדור בראש: דיכאון גברי

08 אוק
שווארמה בלאפה או כדור בראש: דיכאון גברי

 "הדבר היחיד שגורם לי להרגיש שאני ראוי לתואר אדם הוא מילים שאני קורא או מוחק. זאת הסיבה שאצלי בתיק יש תמיד ספרי שירה שבלעדיהם אסור לי לצאת מהבית. הם עוזרים לי לא לטעות או ללכת לאיבוד באמצע היום או הרחוב.
אבל עכשיו שום משפט מסֵפר אהוב לא מצליח לחלץ אותי מתוגת הבשר. וכל כולי עמוק בצער שנקרא אני. אז אני מוציא אותי קצת לרחוב, למוות, ודופק בעצמי מנה שווארמה בלאפה במקום כדור בראש".

לא רע, הא? הטקסט העצוב והיפיפה הזה לקוח מספרו של אופיר נוריאל, "גזר דין גוף" ואנחנו לא היינו שומעים עליו אלמלא מצוקתו של נוריאל.

זה מזכיר לי משהו: פעם קראתי מאמר בשם "ואן-גוך על פרוזק" בו ניסה המחבר לדמיין איך הייתה נראית יצירתו של ואן-גוך אם בתקופתו הייתה דרך יעילה להתמודד עם דיכאון. האם היה מצייר? או שאולי לא היה מתאבד? משחקים סטייל "מה-היה-אילו?" הם עקרים מטבעם, אך כשמציבים את סבלו של ואן-גוך בצד אחד ואת תרומתו התרבותית מצד שני, קל להבין מדוע הדיכאון אינו נתפס כמחלה – כפי שהוא באמת: לדיכאון ישנן השלכות "חיוביות" ואלו שמצליחים לתעל אותו או לזקק ממנו איזו גדולה יצירתית כלשהי, זוכים שיכתבו עליהם פוסטים ב"ביצים" ולעוד כמה אזכורים חיוביים בספרי ההיסטוריה.

לרוע מזלו, אך לשמחתם של כמה סוחרי אמנות, ואן-גוך ירה בעצמו. מילותיו האחרונות היו "העצבות תימשך לנצח", ונדמה שצדק בנבואתו זו – שכן גם אחריו הדיכאון הכריע רבים: בין המדוכאים המפורסמים אפשר למצוא את קוביין ואת אליוט סמית' שדקר את עצמו בחזהו פעמיים, את הצייר מארק רותקו, שהתאבד על ידי שיסוף של ורידי זרועותיו (הוא חתך לא רק את ורידיו אלא גם את עצביו בצורה כה חמורה שלא ברור כיצד הצליח לעשות זאת בשתי הידיים). גם הפילוסוף והפסיכולוג וויליאם ג'יימס (שהודות לו נולדה שורת הסלוגן "החוויה הגברית לסוגיה") הוכרע על ידי דיכאון ועבודתו לא הושלמה, אלא ע"י אחרים, לאחר מותו.

אפילו המינגווי, המתאגרף, הצייד, העיתונאי, המשורר והסופר שחי דרך שתי מלחמות עולם ואינספור הרפתקאות ופציעות, ושמהווה מודל לעוצמה וגבריות – גם הוא הוכרע על ידי דיכאון, אם כי בסיוע בסיועו הנדיב של רובה ציד. לרשימה הזו אפשר להוסיף גם את צ'רצ'יל, שקרא לדיכאון שלו "הכלב השחור". נדמה כי שיא האירוניה במותם של גברים מפורסמים כתוצאה מדיכאון מובאת בסיפורו של ניק דרייק, שמת כשצרך מנת יתר של… כדורים נוגדי דיכאון.

אם זה לא היה ברור עד כה, אז דעו זאת: דיכאון זו מחלה. ובדומה למחלות אחרות היא לא פוסחת על אף אחד, כך שאין כל סיבה להניח ש"לי זה לא יקרה". לפני כ 40 שנה, הגברים בישראל היו צריכים ללמוד לבכות מחדש, אחרי ששכחו איך או למה עושים את זה, אבל סיבות לעצב היו כאן מאז ומתמיד. מדינת ישראל, מיישרת קו עם העולם המערבי, באיחור אופנתי, אך בעקביות, והחיים בה סובלים בדיוק מאותן המגפות של החברות המודרניות: השמנה, בורות ו… דיכאון.

אחת ההגדרות השכיחות לדיכאון היא, בפשטות, "היעדר אושר". לרוע המזל האושר, כמה שהוא חמקמק בחיים, כך הוא גם חמקמק כשמנסים להגדירו. בהקבלה קלישאתית – אם חושך הוא היעדרו של אור, אז ייתכן ודיכאון הוא היעדרו של אושר, אבל אני לא לגמרי בטוח.

לדיכאון, וגם לחושך, יש הרבה במשותף, ועל כך יעיד כל אדם שחווה עצב מתמשך (נגיד שבועיים וצפונה), ולא חשוב מה גרם לו. הסיבות לדיכאון מגוונות, הן חוצות תרבויות, וכמובן שהן אינן נחלתם של גברים בלבד, או נשים בלבד, אך הדיכאון הגברי שונה מהנשי באופיו ובדרכי התמודדות עימו, והוא שונה בעניין מהותי נוסף: ברוב המקרים הגבר שסובל מדיכאון יעשה כמיטב יכולתו כדי להתעלם מזה.

רבותי, הרגע הסתיים היום הקדוש ביותר בלוח השנה שלנו. חילוני או דתי, צם או מדווש, זה כלל לא משנה: מחר הוא היום הראשון של שארית חיינו. כשהשמש שוקעת על יום הכיפורים, כולנו מקבלים הזדמנות נוספת להתחיל מחדש, כמו בכל יום, רק הפעם עם רוח גבית מהלבבות הפתוחים ומהאווירה שמלווה את היום הזה, ואולי מהמקום הזה אפשר יהיה לזקק מעט מהתחושות שמלוות אותנו, ושאותן אנו פוטרים במחי יד, באיזו ריאקציה גברית טיפוסית – מה שלא ילך בכוח, ילד בעוד יותר כוח, וכך מנציחים את המצב.

דיכאון מדומיין כאיזה עצב ארוך, מעין סאגה אובדנית רווית דמעות וכעסים, נגטיב של שמחה, אם תרצו. במקום צחוק – בכי. במקום אהבה לעולם – שנאה להכל. במקום אופטימיות – תחושה של חוסר תוחלת ותכלית. או לפחות, ככה זה בטלוויזיה. המציאות הגברית שונה מאוד – גברים רבים יכולים לבלות חודשים, ואפילו שנים, בדיכאון – בלי להיות עצובים אפילו לא לרגע.

מכירים את הנחת העבודה הזו שטוענת שהתאבדות זו בעצם קריאה לעזרה? "אם הוא באמת היה רוצה למות, הוא היה מצליח"? הסטטיסטיקות אומרות שאנחנו דווקא מצליחים לא רע: למרות שנשים מאובחנות כסובלות מדיכאון פי שניים מגברים, אחוזי ההצלחה של גברים בניסיונות ההתאבדות שלהם גבוהים פי 4. הסיבה לכך היא לא גנטית ולא נובעת מאפליה. הסיבה לכך היא שגברים סובלים פעמיים – פעם אחת מהדיכאון עצמו, ופעם נוספת מהחשש להיות מזוהים כסובלים מדיכאון, ולכן הם עושים עבודה מצוינת בלהסתיר את זה, עד שמאוחר מידי.

אם אתה סובל, או שסבלת בעבר מדיכאון בוודאי תכיר את הסימפטומים הבאים: כאבי ראש תכופים, הפרעות בשינה, בעיות במערכת העיכול או תפקוד מיני לקוי. אלו הן תופעות שטחיות העלולות להיגרם על ידי גורמים נוספים מלבד דיכאון (לחץ, חרדה, אורח חיים ומגוון רחב של מחלות), אבל כשמחברים את התסמינים הפיזיים עם תסמינים התנהגותיים כמו כעס, התפרצויות זעם, כפייתיות בעבודה או בתחביבים, צניחה בתחושת הביטחון העצמי… מקבלים אבחנה לא-רפואית-אבל-כמעט-וודאית של אדם השרוי בדיכאון.

אז הנה, אנחנו בסוף ה 1000 מילים שאני מרשה לעצמי בכל פוסט, ועדיין לא הגעתי לנקודה. ובכן, אני לא לגמרי מבין את העניין הזה של "לסלוח". נכון, הצלחתי כמה פעמים, אבל גם כשהצלחתי לסלוח לאחרים, לרוב, לא הצלחתי לסלוח לעצמי. זה ברור למה –  ההודאה בכך שיש משהו שצריך "לסלוח" עליו זו למעשה הודאה בחוסר שלמות. הודאה שכזו אולי תשחרר אותי מנטל כבד אבל תהווה, בו זמנית, גם פגיעה באגו.

"יציאה מהארון" בהקשר של דיכאון היא סליחה לעצמך על שאתה אינך מושלם. הנכונות להתמודד עם דיכאון זו עדות לחוסן נפשי, ולא לחולשה. את רשימת הסימפטומים שמרכיבים דיכאון תוכלו למצוא בכל חיפוש שטחי באינטרנט, אבל יש סימפטום שלא תוכלו למצוא שם, ושבעיני הוא החשוב ביותר: לדעתי דיכאון מתבטא בעשיית כל אותם הדברים שאדם אוהב לעשות ובהיעדר היכולת לשמוח כשהוא עושה אותם.

היכולת לסלוח וההזדמנות להחלים קשורות אחת בשנייה, ושתיהן יכולות להתחיל רק אחרי שמניחים את הביצים בצד.

 לחיצה על הלוגו (צד שמאל למעלה) תיקח אתכם לעמוד הפייסבוק והשלמת התהליך עם איזה Like קטן תעשה אותי מבסוט. אם אהבתם את מה שקראתם, אפשר גם להירשם, מתחת לשור הגברי, ולקבל עדכונים ישר למייל, אחת לשבוע.

 
6 תגובות

פורסם ע"י ב- 08/10/2011 ב- פסיכולוגיה

 

תגים: , , , , , , , , , , ,

6 תגובות ל-“שווארמה בלאפה או כדור בראש: דיכאון גברי

  1. N

    08/10/2011 at 21:34

    איל אמרת לי אתה? אמת ויציב.. אתה מכיר את דעתי על אגו ותוצאותיו
    הרבה אהבה

     
  2. Tav Zamir

    09/10/2011 at 0:46

    בכתה דיברנו הרבה על החשיבות של סליחה גם לעצמך, בהקשר של דין וחשבון ומבט על השנה שחלפה.
    זה כנראה, תמיד הכי קשה מהכל.

     
  3. Tav Zamir

    22/11/2011 at 12:16

    טל קראתי את זה שוב, בגלל הפוסט החדש ששלח אותי לכאן.
    תודה.
    זה מעורר מחשבה.

     
  4. נועה

    01/01/2012 at 22:15

    בא לי להקריא את הפוסט הזה לבעל של חברה שלי…. אבל זה יפגע לו באגו…. אוף. 😦
    קראתי פעם ספר על דכאון גברי, ופתאום הבנתי מה לא עובר על המון גברים.
    לספר קוראים "אני לא רוצה לדבר על זה" – כמה אופייני. ואני ממליצה בחום.
    הוא מדבר הרבה על כך שגבריות היא למעשה סילוק ועקירה של נשיות, ובמילים אחרות כריתה של חלקים בנפש. אותי הוא שכנע.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: