RSS

כותרת, ללא

18 יונ
כותרת, ללא

אני מסיים לקרוא את "נבלות" ולא יודע מה לעשות עם עצמי ובלב חושב שאני גם אוהב וגם שונא את יורם קניוק. איפה לשים את העצב הזה ואיפה את הבושה. איך לתעדף את העומס הרגשי הזה. למה להתייחס קודם? לבכות או לצחוק? לכעוס? להתחרט על שלא הייתי חלק ממשהו גדול יותר? אפילו לא הערת שוליים בדפים של ההיסטוריה ואני יוצא מהמרפסת של המסעדה, ישר אל החוף של צפון תל אביב. באנחה שמכורבלת בריק אני מביט לשמיים ורואה חמישה, אולי שישה כוכבים עלובים ואפילו לא בדל של ירח. זרוקים רחוק אחד מהשני, בלי צורה ובלי חן, אני חושב שהניסיון הזה להאיר את הלילה הוא עגום ואפילו מיותר. שהם רק מפריעים לשחור הגדול להיות שחור יותר ולא באמת ממלאים את תפקידם. לא הייתה השראה בלילה הזה וכל הסיפור הזה נראה לי כמו בדיחה גרועה שכולם זורמים איתה, למרות שאף אחד לא צוחק.

ואני חוזר למה שהרגע קראתי, עדיין תוהה האם לקרוא את ה"אחרית דבר" או פשוט להמשיך להרגיש קטן וממזר כמו איזה טעות הקלדה ענקית שכולם מעמידים פנים שהיא מילה ארוכה שהם לא מכירים ולא מוכנים להודות בזה. ואני אוהב את אפרים ונחצ'ה ומישקה וצבינג'י ונתוסקי וחושב שבאותה קלות שאני קורא את הספר אני יכולתי גם להיות שהם יהרגו אותי, באותו בוז ששמור לאויביך הגדולים, ושאמות באותה גמלוניות מרושלת שבה אולי חייתי, ואני מרגיש אשם שלא הקמתי מדינה ועוד יותר מרגיש אשם שאני לא יודע מספיק על מי שכן הקים מדינה ולא יודע אם הכעס הזה הוא על אבא ואמא או על המורים או על מי שארגן ככה את איך שהחתיכות של הפאזל מסתדרות.

מולי במסעדה, רק כמה דקות קודם, זוג זקן השיק שתי כוסות יין ענקיות מלאות, והצליל הדהד במרפסת של המסעדה וקפץ מהפרצופים המיואשים של כל אלו שמנסים לזייף את מה שלסבא ולסבתא הזו היה על אמת, ואני לא מצליח לראות בעתיד שלי רגע כזה וגם לא להתפעל מהתחת של המלצרית ואני כאילו תקוע באיזה איזור דמדומים מחורבן שכל מה שיש בו זה מה שאי אפשר להשיג ומה שאי אפשר לקחת בו חלק. כאילו נשארה משבצת אחת שלא קנו בכל הלוח של המונופול וכולם משחקים רק בשביל לדרוך שם, רק הקוביות, בשלהן, ויש כנופיה שלמה עם זרגים זקורים שפשוט מחכה לנוק אאוט ובכלל לא שואלת אם היא אמורה לתת אותו או לקבל אותו ואז כשהזוג צוחק צחוק שלא מתבייש בעצמו אני נזכר בעמק, באוסטרליה.

איפה שיצאתי מהאוטו ובקור של 0 מעלות עם רוח של בר מינן, כשהלב שלי שבור ועדין דופק כאילו איכפת לי ממשהו וכאילו יש תקווה אני שומע מרחוק צחוק שמתגלגל והעיניים שלי שמחפשות את הצחוק נתקלות בחלון מואר ופתאום אני יודע שהכול יהיה בסדר ונושם לרווחה ומרגיש כאילו מישהו שחרר לי קליקים מהנשמה. ואני מרשה לעצמי לצחוק ומנסה לצחוק יותר ויותר חזק, מותח את הגב לאחור וכשאני עוצר לקחת אוויר ופותח עיניים אני רואה כל כך הרבה כוכבים, אני רואה את הצעיף שהוא ברוחב של 1000 שנות אור ושקוראים לו הגלקסיה של שביל החלב ובנקודה הזו אני עדיין לא יודע שאני אפילו לא הערת שוליים בדפים של ההיסטוריה והכל נראה לי בסדר גמור. והשמיים האלו היו השמיים הכי יפים שראיתי בחיים שלי כי בפעם הראשונה אי פעם הרגשתי שייך למשהו בלי לשנוא אף אחד בשביל לתדלק את השייכות הזו וזה היה נחמד.

 
16 תגובות

פורסם ע"י ב- 18/06/2011 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , ,

16 תגובות ל-“כותרת, ללא

  1. מירית

    18/06/2011 at 23:01

    זה מרגיש שכבר קראתי את זה
    או שכבר דיברנו על זה.
    ובלופ הזה שלך, שלנו,
    זה עדיין כיף.
    שתדע שאני קוראת כל הזמן, גם אם אני משאירה סימן.

    ויום אחד תכתוב ספר. אמרתי לך כבר.

     
    • טל

      19/06/2011 at 17:02

      מירית יקרה!

      כיף שחזרת. או יותר נכון – כיף שהיית ועוד יותר כיף עכשיו שאני גם יודע את זה.

      כן, קראת את זה פעם. לגבי הספר… בעידודך, אני מקדיש לזה מחשבה כבר כמה זמן.

       
  2. טיילר דירדן

    19/06/2011 at 15:03

    אנחנו ילדי הביניים של ההיסטוריה. ללא מטרה ומקום. אין לנו מלחמה גדולה, אין לנו שפל גדול. המלחמה הגדולה שלנו היא מלחמה רוחנית… השפל הגדול הוא החיים שלנו

     
    • טל

      19/06/2011 at 17:03

      נשמע כמו שילוב של סלין + פוקנר עם קצת סטיינבק. סה"כ, רשימת השפעות מכובדת. יש לנו עוד כמה שנים לפני שהמשפט הזה יהיה הכתובת על המצבה שלנו, ומי יודע, אולי עוד נתבדה.

       
  3. Guest

    19/06/2011 at 21:55

    לכל אחד הטחנת רוח לובשת תחפושת אחרת, אבל האור נכנס לעיניים של כולנו באותם צבעים, ובסוף כולם יוצאים מפה דרך אותה דלת.

     
  4. דורצח

    20/06/2011 at 0:05

    זה הפוסט שלך שהכי אהבתי עד עכשיו, אפילו שלא קראתי את נבלות. תכתוב הרבה.

     
  5. רוני

    20/06/2011 at 1:39

    נהניתי, ממש.

     
  6. הילי

    21/06/2011 at 0:13

    אפילו ששכחת מגיסנו,גיסנו לא שכח ממך. כתוב נפלא. יישר כוח, הייתי כותבת מה אתה באמת,אבל בטח ימחקו את זה. אז אסכם בכך שאני מתה עלייך אפילו שזכחת מקיומי

     
    • טל שמואלי

      21/06/2011 at 9:03

      האדם היחידי שיכול למחוק כאן תגובות מאוד אוהב אותך. דיברתי איתו והוא מוסר ״תודה רבה״ וגם שהוא מתגעגע.

       
  7. אלון

    21/06/2011 at 19:51

    אחלה כתבה
    כאילו דיברת מלב של לא מעט גברים צעירים בישראל שלנו
    ואני בכלל מדבר בחול
    בכל מקרה דיברת מליבי – אחלה כתבה, סחטיין

     
  8. זיו ר.

    22/06/2011 at 23:30

    טוב דבר ראשון עשיתי סאבסקריפט לבלוג(פעם ראשונה בחיי דרך אגב).
    עמוק שמואלי, הצלחתי להתחבר אבל לגבי החותמת שלך בהיסטוריה עוד לא מאוחר,
    מנקודת המבט הצרה וחסרת הניסיון שלי אך האובייקטיבית, אני יכול להגיד שלמספר אנשים מסוים השארת חותמת בהיסטוריה של חייהם ואני לא מדבר על המשפחה שלך. בכל מקרה יא חובב תקציב שכמותך תמשיך לכתוב, נהנתי מאוד.

     
  9. טל שמואלי

    26/06/2011 at 9:11

    אלון, זיו,

    תודה רבה על התגובות היפות.

    אלון – שימח אותי לדעת שאני לא לבד בתחושה הזה.

    וזיו – אתה מנוסה הרבה יותר מאחרים, זו האובייקטיביות שלך שמוטלת בספק 🙂

     
  10. מיתר

    01/07/2011 at 17:06

    הרגת אותי.
    כזו כתיבה יפה.

     
  11. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    09/06/2013 at 14:35

    בכשרון ובדיוק רב שמת מילים לחוויה רגשיתי-שכלית-גופנית שעברה בך נוכח היריעה שנפרסה בפניך. פיסה משמעותית ממך, שיש לה ערך. מתוך הדברים קמה השאלה מהי הדרך לנוע ולפעול בעולם כאדם, מתוך תפיסת ענווה אך לא מתוך תפיסת אינאונים.
    כל כך יפה כתבת. עונג.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: