RSS

אירועים אמיתיים, זכרונות רופפים / חלק I

04 יונ
אירועים אמיתיים, זכרונות רופפים / חלק I

שוב התעוררנו כשאנחנו עדיין שיכורים. ושוב, פנינו לאלכוהול כדי להתמודד עם ההאנגאובר. אני בקושי מרים את הראש, שהיה דבוק לכרית בתנוחה שמנוגדת לכל מה שאנו יודעים על האנטומיה האנושית, והבן דוד מגיע עם כוס בירה. למרות שהצלחתי להתיישב במיטה, הנפש שלי נשארה לישון. לגימה, גניחה. לגימה, חרחור. לגימה, אנחה. חצי ליטר בירה מאוחר יותר, אפשר היה להגיד: "גוד מורנינג".

השעה הייתה 8:34, וזה היה סוף השבוע השני שלי כאן. בעשרה ימים נמחק כל זכר מהאדם שהייתי לפני שעליתי לטיסה 085 של "קונטיננטל איירליינס" ליוסטון, טקסס.

הבן דוד – האח הגדול שמעולה לא היה לי – הטיל על עצמו כמה משימות לזמן שלנו ביחד. על חלקן לא אוכל לכתוב, שכן החקירות בעניינן עדיין מתנהלות, אבל אחת מהן הייתה לראות אם, ואני מצטט: "הצבא עשה ממך גבר". לטענתו, בר-מצווה זה לא באמת טקס כניסה ראוי לעולם הגברים. הנימוק לפיו אני גבר, שנשען בעיקר על עקרונותיו העתיקים של "עם הספר" לא תפס. עבור הבן דוד העובדה שהוכחתי לקהילה שלי שאני יודע קרוא וכתוב לא שינתה מאום. הוא רצה לראות דם. וחוץ מזה, ואני מצטט: "זה היה לפני 13 שנים. הגיע הזמן לבר-מצווה שנייה".

בגרירת רגליים, כשלתי למקלחת. הנחתי את עצמי, בעדינות, בתוך האמבטיה, נותן למים לסיים את מה שהבירה התחילה. כשיצאתי, כמעט כמו חדש, הבנתי שמשהו מתבשל. בשקית לייד הדלת הייתה מקינטה ופלנאנג'ר לקפה, והתיק הצהוב היה מונח על השולחן. שום דבר טוב לא קורה כשלוקחים את התיק הצהוב. הוא גדול מספיק בשביל להכניס לתוכו המון דברים שעושים צרות ובו בזמן – המון אמצעים להתמודד איתן. אומנם, בעשרה ימים למדתי שלא לשאול שאלות (כמו בצבא, רק שבמקום "ערפל מסלול" נקרא לזה "ערפל טיול"), אבל מבט מבולבל חילץ מהבן דוד תשובה: סוף שבוע בלואיזיאנה. פסטיבל הביצות השנתי. מתארחים אצל יוג'ין. תתלבש יפה. אל תשכח מגפיים.

יוג'ין: יוג'ין הוא בעצם ראש ענק, אדמוני, עם לסת תחתונה מרובעת, מכוסה בזקן ג'ינג'י סמיך. הראש הזה מחובר לגב (שהוא עצמו ברוחב לא סטנדרטי) על ידי צוואר בעובי של ירך ממוצעת. הישות הדרומית הפרועה הזו היא גם הבן של מר לזלי, חוואי, חקלאי ומרביע בקר (=סרסור של פרות) מלואיזיאנה, שאיבד את כל רכושו שלוש פעמים. בואו רק נאמר שלא סביר שתפגשו שם חבר'ה שקוראים להם "אודרי", "אנדרו" או… "קתרינה".

פסטיבל הביצות השנתי: מה שמתחיל כחגיגה קהילתית צנועה במימון הכנסיות ועוד פרילאנסרים בתחום אהבת ישו, הופך אחרי שלוש שעות למסיבת ריקודי-עם דרומיים משוללת רסן. אבות ובנות, אחים ואחיות, אמהות ואחיינים, כולם רוקדים יחד בפראות ובתיאום לצלילי מוסיקת זיידקו וקייג'ן. מאוחר יותר אגלה שהפסטיבל היה רק תירוץ, רק אכספוזיציה לאירועים שיבואו. על מה שיקרה במהלכו ואחריו אני מבטיח לכתוב בעתיד, תזכירו לי.

בינתיים, ב"חיה"*: זו אומנם נסיעה של 4 שעות, אבל גם לנו לקח זמן להתעורר, וזה רק ראוי שנוודא שהמארחים שלנו ערוכים לקראתנו. הבן דוד מחייג מהדיבורית של החיה, ואחרי 10 צלצולים, עונה לנו יוג'ין בלחישה: "אחי, שמע, אני פה, אהה… ערום… במיטה… עם בת דודה שלי… תן לי רגע לבדוק מה קרה אתמול ואני חוזר אליך", הבן דוד, שעיבד מהר את המהלך המילולי האחרון קרא:"ג'יזס,יוג'ין! תגיד לי שלא שכבתם!". השיחה נותקה.

בערך בנקודה הזו היה ברור שמשהו השתבש, אז החלטנו לעצור לארוחת בוקר – צ'יזבורגר –  וחיכינו להמשך משימות. אחרי צ'יזבורגר אחד, כמעט שניים, וליטר של תה קר, הטלפון צלצל. "אז מה אתכם, אתם בדרך או מה?" יוג'ין שואל. "כן, בדרך, רצינו לראות שלא הסתבכת בצרות לפני שאנחנו מגיעים", "לא, לא, אני חושב שזה בסדר, היא לבושה, כמעט לגמרי, ואני לא מרגיש דביק, אז לא נראה לי ששכבנו… בכל מקרה, גם אם כן, אני לא זוכר כלום, אז לא יכול להיות שקרה משהו רציני". יופי. נרגענו. לא יכול להיות שקרה משהו רציני.

השיחה ממשיכה, כשקול נשי, צורמני-אך-מפוכח, נשמע מהצד השני. "יוג'ין? וואט דה פאק?" והשיחה נותקה. "מה עכשיו?", שאלתי את הבן דוד. "במקרה הכי גרוע, ממשיכים לניו אורלינס".

בזמן שאני מדמיין איך יכול להסתיים סוף שבוע שמתחיל ככה, הטלפון מצלצל. "אוקיי חבר'ה, בואו, הכל בסדר, לא שכבנו". יוג'ין נשמע כמעט צלול. הבן דוד ממשיך לחקור – "ומה היה לג'קי להגיד על זה?", "כלום, היא צחקה, גם היא לא זוכרת שום דבר מאתמול, אבל זה בסדר, באמת, בואו".

נשמנו לרווחה, הגברנו את הרדיו ולא היה לנו מושג שזה עניין של שעות ספורות לפני שהעניינים ימשיכו להידרדר לטובה.

*החיה היא מכונית. טנדר, ליתר דיוק. מנוע 6.7 ליטר עם 380 כוחות סוס. תדלוק שלה עולה כמו סמסטר באוניברסיטה הפתוחה.

~ תם ~

ולכמה עניינים נוספים: הסיפור הזה אולי יהיה (ואולי לא, אבל אני באמת אנסה) סיפור בהמשכים. הוא מבוסס על זכרונות רופפים שמקורם באירועים אמיתיים, שקיומם לא היה מתאפשר ללא ליטרים רבים של משקאות אלכוהוליים. ברצוני להודות לאנשים היקרים במבשלת הבירה "Dos Equis" על שתושייתם ופועלם בתחום התססת הדגנים איפשרה קיץ נטול עכבות שכזה.

וזה עוד לא הכל: בשבוע הבא להקת הרוק הטובה בעולם תציין 15 שנים להיווסדה. למרות שזו להקת הרוק הטובה והמשמעותית ביותר שפועלת בצפון אמריקה מזה יותר מעשור, אתם לא מכירים אותה. כדי לדעת מי הלהקה ולמה לא שמעתם עליה, הירשמו ל"ביצים" ותקבלו הודעה כשיעלה הפוסט החדש.

 
3 תגובות

פורסם ע"י ב- 04/06/2011 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , ,

3 תגובות ל-“אירועים אמיתיים, זכרונות רופפים / חלק I

  1. תו זמיר

    04/06/2011 at 20:47

    בתור מי שכבר שעות קוראת מאמרים מאתגרי סבלנות על מצבה הסביל של האישה בקולנוע לעומת מבטו של הגבר המביט בה(במאמרים כאלה כל הצופים גברים). או מעמדו של הצילום, המסר הצילומי וכל מיני מערפלי חושים שכאלה, הבירה הזאת היתה מרעננת.

     
  2. טל

    19/06/2011 at 17:17

    תו!

    רק מלקרוא את התגובה שמתארת את מה שאת קוראת עשית לי חשק לבירה.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: