RSS

שאריות מיום השואה

21 מאי
שאריות מיום השואה

כשנכנסתי, ראיתי זוג כפות רגליים, שהיו כל כך גדולות שהן מילאו את כל החדר. נכנסתי על קצות האצבעות, עם 20 ק"ג של ציוד רכיבה ומחנאות, מפחד לגלות כמה גדול הגוף שאליו מחוברות הרגליים האלו. בשקט, התחלתי לפרוק את הציוד. מעולם לא פתחתי ריצ'רץ' בדממה כזו, ועדיין, הרעש היה בלתי נסבל. מתישהו, הפסקתי לנסות ויצאתי מהחדר, חושש ממה שיקרה אם אכעיס את הרגליים האלו ואת הישות שהיא בעליהן. זמן מה אחר כך, כשהעייפות הכריעה אותי ,חזרתי לחדר והופתעתי לגלות שהרגליים התעוררו, ושהן מחוברות לגרמני ענק – שהדבר היחידי בגופו שהיה גדול יותר מכפות רגליו היה חיוכו. נעים מאוד. קוראים לו אול (Ole). לחצנו ידיים.

שנים אחרי אותו טיול מופרע – הקפת סקוטלנד ואירלנד ברכיבה על אופניים – אני מנסה להחיות כמה מהזיכרונות, כמעט לשווא. הזיכרון שלי מאותם ימים סחופי רוחות דומה למקרר ריק, ואסביר מדוע: כשאני אומר ש"המקרר ריק", אני לא מתכוון לכך שאין בו כלום – תמיד יש בו משהו, בדרך כלל רסק עגבניות, בקבוק מים וחצי בצל – אבל אלו פריטים שברוב הזמן אין בהם שימוש, ולכן, בגלל שיקולים אופרטיביים אני מכריז על המקרר כעל "מקרר ריק", שהרי לא ניתן להשתמש בתכולתו להגשמת כל מטרה מעשית. אז אני זוכר כמה רגעים מהטיול, אבל כל ניסיון להרכיב מהם איזה תבשיל קוגניטיבי מסתיים במפח נפש ובבטן מקרקרת.

זו עובדה ידועה, פחות או יותר, שהזיכרון האנושי הוא מה שמבדיל בין הפרטים בחברה. תחשבו על זה רגע – שני תאומים זהים שיגדלו באותה הסביבה ולאותם ההורים, יהיו שונים אך ורק בזכות הזיכרון שלהם – כל אחד מהם יאחסן את הזיכרונות  שלו אחרת וגם השליפה שלהם תהיה שונה. נקודת מבטם תישאר אישית למרות כל אותם הגורמים שמאחדים בניהם, כולל המטען הגנטי הזהה, וזה מה שהופך אותם לבני אדם ולא לשיבוטים.

מאיר אריאל כתב ש"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה", ומוסר ההשכל של הסיפור שאותו אתם קוראים הוא וריאציה על המשפט האלמותי ההוא: בסוף כל גרמני עם מבטא יושב יהודי עם מולדת. בקרוב תבינו. אחרי שיחה קצרה, ירדנו, אני ואול, למטבח של האכסניה והתחלנו להכין ארוחת ערב. "להכין" זו אולי הגזמה. קנינו לחם וקצת סלטים, והעברנו אותם לצלחות. אול הביא בירה ואני הבאתי עוגיות. בין הלעיסות והלגימות, גיליתי שאול הוא מדריך טיולים, שהוא גר בכפר נידח בצפון גרמניה ושאחיו רוכב אופניים ברמה בינלאומית. וזהו. לא שאלתי מה סבא שלו עשה במלחמה ולא ניסיתי לדמיין אותו עם שפמפם.

אול דיבר אנגלית תכליתית ומדויקת, לא עשירה במיוחד, אבל לא קרה שהוא נתקע בלי מילים. אני ניסיתי להשוויץ עם מילים ארוכות ומשפטים מפותלים, והדיאלוג הסתיים כשאול קבע שמשחקים ביליארד ושאני פותח. ניגשנו לשולחן הביליארד שהיה בלובי, ואחרי שבחרתי מקל, התחלנו את המשחק הראשון בסדרה של שלושה. המפסיד קונה פיש & צ'יפס. המשחק היה הפכפך – למרות פתיחה טובה שלי: נאבקתי הרבה זמן בכדור השחור, ואול כמעט ניצח. במכה וירטואוזית (ולא מכוונת), הצלחתי להכניס – בקושי רב ובמקריות גדולה עוד יותר – את הכדור השחור לכיס המיועד. 1:0 ליהודים (אם לא סופרים את מלחמת העולם ה-II).

במשחק השני אול ניצח בזריזות, למרות שוויון יחסי, התוצאה הייתה 1: 1, ואנחנו עברנו למשחק המכריע: קצת כמו בסקס הראשון, זה נגמר עוד לפני שהבנתי מה קורה. אול, שפתח, ניקה את השולחן במיומנות אדירה. הזכות להכות לא ניתנה לי אפילו לא פעם אחת. הכדורים שנדפקו בדפנות השולחן צנחו חרישית לקברים לכיסים, והם נשמעו יותר כמו קורבנות של מכונת ירייה יותר מאשר כמו כדורי ביליארד. כמו בכדורגל, גם בביליארד – משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת. במבט מופתע, שהייתה בו גם מידה של אכזבה, הבטתי בגרמני הגדול, שזיהה את תמיהתי ופתח בהתנצלות ומונולוג – הוא סיפור שבשנתיים האחרונות חי באנגליה, כשהוא מלמד בריטים לדבר גרמנית ולומד מהם איך לשחק ביליארד. קיללתי בעברית והבטחתי לעצמי לא לשכוח ולא לסלוח.

בדרך לדוכן הפיש & צ'יפס – "הלגונה הכחולה" – שיתגלה בהמשך הלילה כטעות גדולה, התלוננתי בפני אול על האופן בו הוא ניהל את המשחק האחרון. "אול", אני מרים את הקול ורוטן – "המשחק האחרון היה טבח!". הוא האט את הליכתו, והסתכל עלי. פניו היו סימן שאלה אחד גדול וקפוא, והוא ענה: "אני גרמני, למה ציפית?".

 
11 תגובות

פורסם ע"י ב- 21/05/2011 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , , , ,

11 תגובות ל-“שאריות מיום השואה

  1. תו זמיר

    21/05/2011 at 20:55

    איכשהו המשפט האחרון העלה בי צמרמורת.אתה חזק בעניין של לקשור פוסטים בימי זכרון?

     
  2. נועה

    21/05/2011 at 21:26

    מה שנקרא
    One day we'll look back and laugh about it….
    מי היה מאמין?

     
  3. נועה

    21/05/2011 at 21:28

    אני מדברת על השואה כמובן…

     
  4. טל

    21/05/2011 at 22:38

    נועה, הרגת אותי עם הקטע הזה. מי היה מאמין?

    אני לא יודע מה זה אומר עלי, אבל אני מבסוט מימי זיכרון…

     
  5. נועה

    22/05/2011 at 16:55

    זה אומר שאתה בריא, נראה לי. ציניות היא אחלה מנגנון הגנה לפעמים.

     
  6. אריאלה

    22/05/2011 at 20:17

    הייתה לי נטייה למחות על הקישור האובססיבי משהו לשואה, אבל הציניות הגרמניות הצילה את המצב.

     
  7. מפצח אגוזים

    24/05/2011 at 12:32

    יש לך דם של קיבוצניק זורם בעורקים…

    יש לי שתי שאלות, מר ב י צ י ם,
    1. איך זה שרוב אם לא כל (!) התגובות פה שייכות לבנות המין היפה (ובוא נודה בזה…גם החזק)?
    2. ואם הבלוג הוא בגדר אתר בנייה, זה לא מזכה כל מגיבה לשריקה גבוהה?

    נראה לי שדרושה פה נוכחות גברית!!
    מפצח האגוזים טו דה רסקיו!!

    אחלה בלוג יש לך מר ב י צ י ם. כשרוני אתה…

     
  8. מפצח אגוזים

    24/05/2011 at 12:34

    חזיז ורעם קיבלתי את האיקונה הוורודה!!!

     
  9. טל

    04/06/2011 at 13:28

    מפצח, לגבי האיקונה הורודה – שא אותה בגאווה!

    1. שים לב שמהרגע שהתחלתי לכתוב על ספורט, תגובותיהן של בנות המין היפה (והחזק) הצטמצמו… ו – 2. אני לא יודע לשרוק.

    רוב תודות לך.

     
  10. שירלי פרחי

    08/06/2011 at 19:00

    מעולה.

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: