RSS

על עצמאות וזיכרון

14 מאי
על עצמאות וזיכרון

עצמאות / זיכרון / יום הולדת / אחרית דבר > אם ארץ ישראל הייתה סבתא שלי, אני לא חושב שהייתי עושה משהו מיוחד בשביל לציין את יום ההולדת ה 63 שלה. בטח רק את הדברים הרגילים – שיחת טלפון, מסעדה… אולי ההורים שלי היו מוסיפים את השם שלי לכרטיס הברכה אם הם היו קונים מתנה, וזה בערך הכל.

אבל – וזה חתיכת אבל – ארץ ישראל זה לא סבתא. ארץ ישראל היא אקורד הסיום של אלפי שנות כמיהה וערגה ותחינה ותקווה. זה עניין רציני, שיש יהודים, וליהודים האלו יש ארץ. העובדה שהם צריכים לחלוק אותה עם אחרים ולהילחם כדי שתישאר שלהם, זה עניין אחר – עליו בהמשך – אבל בינתיים, "כיפאק היי!" למדינת ישראל, כפרה עליה.

באותו הנושא: היה כיף לקרוא בעיתונים שאחרי המנגלים, השארנו (יחסית) נקי. ישמח אותי מאוד אם ליום ההולדת ה 64 נגיע כשאנחנו קצת יותר טובים ממה שהיינו השנה – יותר מבנים נגישים לנכים, יותר חבר'ה שמתגייסים לצבא ופחות צורך בצבא עצמו. זה יהיה פנטסטי אם ניפטר מההרגל לנהוג שיכורים… ואולי זה כבר יותר מדי לבקש, אבל אתנחם אפילו באפשרות שהנברחת תעפיל לאיזה טורניר, ושהחבר'ה שאחראים על הטלוויזיה יתאמצו קצת יותר, בשביל כולנו.

עצמאות / זיכרון / יום הולדת / אחרית דבר > בנוגע לכל עניין המלחמה הזה שלא רואים את הסוף שלו. זה מה יש (ועם זה, ננצח). ניצחון יכול להיות להגיד "כן" לתהליך שכבר החל. הוא יכול להיות גם להגיד "לא", אבל הוא חייב להיות משהו.

בין עוונותיי, גרתי כשנה בחו"ל, זו הייתה לי חוויה מרעננת – לא הייתי צריך לקרוא עיתונים בשביל לעמוד בקצב של המדינה בה חייתי. למרות שהיה כיף לקחת הפסקה מהקולקטיב התובעני שלנו, תמיד שמחתי שיש יום בו כולנו, או כמעט כולנו, נזכרים – הזיכרון הוא מאפיין יהודי מובהק, ובישראל הוא עבר מוטציה: אין לנו זיכרון קצר טווח. אנחנו זוכרים את השואה וזוכרים את המלחמות, אבל כל השאר קורה מהר מידי ומי שלא עומד בקצב פשוט שוכח למה אנחנו פה.

ובכל זאת – אם יש משהו שיגרום לי לעזוב כאן, זה ההיבט היומיומי של אותו הזיכרון: העובדה האירונית שגם כשאנחנו רוצים – אי אפשר לשכוח, אפילו לא ליום אחד. במדינה בה כל קרחת יער היא אנדרטה, בה כל ישוב שני קרוי על שם מישהו שמת במלחמה על דבר מה, במדינה, שאפשר היה להניח באמצע טקסס ואף אחד בכלל לא היה שם לב אליה – מתישהו ייגמר המקום לקבור בו את המתים.

דמיינו את זה רגע: בגלל שיהיו לנו כבר כל כך הרבה קברים, בהם טמונים כל אלו שנלחמו בשביל להגן עלינו, לא יישאר מקום לאלו שצריכים להמשיך ולחיות כאן. זה יהיה רגע אירוני למדי, כשהמתים שלנו – ולא אויבנו החיים – הם אלה שיידחקו אותנו לים.

עצמאות / זיכרון / יום הולדת / אחרית דבר > ביום שישי זה קרה – 27. לא שזה משנה משהו, במיוחד מכיוון שאני לא כוכב רוק (שהטובים שבהם, כידוע, מתים בגיל 27), אבל בכל זאת, נדמה שיש משהו במספר הזה ובמספרים האחרים שממש קרובים אליו, שמחייב אדם לשבת ולחשוב. אולי לא ביום עצמו, או בזה שאחריו, מפאת החמרמורת והשלכותיה הקוגניטיביות, אבל מייד אחריה.

עצמאות / זיכרון / יום הולדת / אחרית דבר > הפוסט הזה מוקדש לסגן אילן גבאי – מ"מ בצנחנים – שנהרג במלחמת לבנון השנייה, כשהוא בראש חייליו. לצערי, לא הייתי חבר של אילן. זה לא שלא רציתי, זה פשוט שלא הספקתי.

תמיד האמנתי שיגיע מחר, ושמחר אסע לבקר אותו. ומחר ארים טלפון לשאול איך הולך בקורס, ואיך החיילים שלו. מחר אכן הגיע, בעקביות, אבל אחרי ה- 1.8.2006 הוא הגיע רק בשבילי וכבר לא היה לי את מי לבקר.

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 14/05/2011 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: