RSS

לחיים, סבא

30 אפר
לחיים, סבא

בהנחה שתחיה מספיק זמן, תזכה לראות את המוות מפשיט אותך מכל נכסיך. את החוב שצובר אדם בחייו הארוכים הוא מחזיר במנות מדודות של כאב ואובדן, בצורת ביקורים לא מחייבים של המוות או נציגיו. זוהי זכות השמורה רק לאלו שהיו מספיק ברי מזל בשביל לחיות דרך כל ההידרדרות הגופנית המלווה את הזקנה. העונש על אריכות ימים, אם כך, הוא לראות את אהוביך, קרוביך וחבריך מתים ולהרגיש את גופך דועך, בשעה שעוד ועוד יכולות בסיסיות נלקחות ממך.

הכי עצוב, בכל הסיפור הזה עם המוות, הוא שגם התקווה רומנטית לשבת ולהרהר על החיים המלאים שחיית – נמוגה: הזיכרון הוא כבר לא מה שהיה פעם. לרוב, התודעה מצטמצמת לזיכרון אחד דומיננטי, אולי שניים. כמה פרצופים שייתכן וכלל לא תזהה בפעם הבאה שתראה אותם, ועוד כמה רסיסי חיים, שרק לפעמים מתחברים לכדי תמונה שבאמת מעוגנת במציאות כלשהי. ובכל זאת, השבוע, כשקברנו את סבא שלי, והוא בן 93, נדמה היה שהוא זה שצוחק אחרון.

זו אמת כואבת: קודם הזקנה, אבל אחר כך המוות, מכווצים את הבן אדם. בהתחלה הגב מפסיק להתיישר עד הסוף והאדם נהיה שפוף. הכתפיים קורסות פנימה. ההזדקנות מאופיינת לא פעם בחזרה למימדים ילדותיים כמעט, אבל לא הפעם. כשהוא עטוף בתכריכים וטלית, נישא על אלונקה, כשגופו נוקשה וברכיו מקופלות, אבי בן-דויד לא נקבר כדגם מוקטן של האדם שהיה: האדם הענק הזה, שנדרש חדר מיון שלם לרסן אותו גם בשנותיו האחרונות, עדיין שמר על קומתו, נוכחותו ועוצמתו גם ביום לווייתו.

סבא, יליד 1918, נולד בבנגאזי, לוב, למדינה תחת כיבוש איטלקי ועולם זרוע תוהו ובוהו. כמו רבים מבני דורו, הוא התהדר בנישואין ארוכים ומאושרים, שהיו חזקים יותר מכוחותיהם המאוחדים של הגרמנים, האיטלקים, הבריטים והערבים. הוא וסבתא גיטה חיו חיים מפוארים.

במבט קדימה לתוך עתידים מדומיינים שאפשריים לבני גילי, כמעט ולא ניתן להעלות על הדעת שהחיים יזמנו לנו נסיבות דומות, כבירות מימדים וטראגיות, כפי שהם זימנו לאלו שבתושייתם ציוו לנו את החיים הנוחים. מצד שני, אם יש שיעור שאפשר ללמוד מהביוגרפיות המופלאות של דור הנפילים הזה, הוא בוודאי השיעור על כך שדבר אינו ודאי.

בלי ללכת לאיבוד במושגים כמו "חברה פטריארכאלית" או "הגדרות תפקיד מגדריות", מיקומו ההיררכי של הסבא באילן היוחסין, הוא ברור. הוא לנצח יהיה "אב המשפחה".
אנחנו בדרך כלל פוגשים את הסבים שלנו בשלב בחייהם בו סמכויות הניהול המשפחה כבר אינם בידיהם, אבל יש להם תקפיד אחר, חשוב מאוד: אנו לומדים ממערכת היחסים בניהם לבין הורינו כיצד מצופה מאיתנו לפעול בעתיד, וגם, לפעמים, כיצד לא.

בנוסף, דרכם אנחנו זוכים להצצה אל העתיד: המשבר המתרחש כאשר אבא שלנו מתגלה כבן אדם רגיל, שאינו כל יכול, קורה קצת מעל הראש שלנו, בין אבא וסבא. שום דמי חנוכה לא יכולים לשנות את זה, ומעכשיו זה רק עניין של זמן. אנחנו מוצאים את עצמינו משחקים כסאות (גלגלים) מוסיקליים, בעוד שאנו עוד רחוקים מרחק כמה שנים מההידרדרות הגופנית והנפשית של הורינו, כשהמוסיקה, כבר מתנגנת והשאלה – מי ישאר לעמוד כשהיא תיפסק, תלויה באוויר.

ועם זאת, סבא וסבתא הם יותר מאשר הצצה אל העתיד, או שיעור ביסודות הקיום האנושי: הם ההיסטוריה שעליה מושתת ההווה שלנו. פעמים רבות הם גם כל מה שנשאר מהעבר שלנו – מה שלא שאלנו אותם, כנראה שכבר לא נדע.

מהעיר העתיקה של בנגאזי לגטאות בנוסח צפון-אפריקאי, בטריפולי. משם לתוניסיה השכנה, ואז למרסיי, בצרפת. משם לתחנה האחרונה: אותה הארץ שהתרגלו לחשוב עליה כעל "פלשתינה" ושבינתיים כבר נהייתה לארץ ישראל, כשהיא בחיתוליה. במסעם הם נרדפו על ידי נאצים גרמנים, פאשיסטים איטלקים וערבים מכל הסוגים, שקיבלו אישור מהבריטים לעשות ביהודים ככל העולה על רוחם.

רק אחרי כל זה, החיים, כמו שאנחנו מכירים אותם, התחילו: הקמת משפחה, בניית בית, פרנסה ושמירה על המסורת. הדיכוי הרודני והגזעני התחלף בדאגות "קטנות" יותר כמו אוכל, בגדים וחינוך. בגילאי השלושים שלהם, סבא אבי וסבתא גיטה כבר חיו יותר מכל אדם אחר שאני מכיר, ויותר מכפי שאי פעם אחיה בעצמי.

בצהריי יום שלישי, כב' בניסן, תשע"א, בבית העלמין בחולון, עמדו הגברים למשפחת בן דויד – בעלי מקצועות, אנשי עבודה ומוסר -בבגדי היום יום שלהם, ממתינים עם אתי חפירה בידיהם, שהרב ינחה אותם לכסות את הקבר בעפר. חשבתי לעצמי שזה מצחיק שסבא עבד כל כך קשה בחייו עד שאנחנו יכולנו לעבור חיים שלמים מבלי בכלל להרים את חפירה.

ובכל זאת, משהונחה גופתו בחלקת הקבר הצמודה לזו של סבתא גיטה והתחלנו לכסותה בעפר, לא היה מראה טבעי יותר מאשר לראות את אותם גברים אוחזים באתים ומכסים את הקבר. מצאתי נחמה בידיעה שהכוח הזה, גולמי ומחויב המציאות, נמצא שם כשצריך אותו. נדרש הרבה מזל בשביל שניוולד למציאות הנוכחית, ואני לא יודע אם זה טוב או רע.

סדר פסח אצל סבא וסבתא נראה בערך כך: במרפסת המקורה, על ריצפה מצופה במזרנים ושטיחים, הונחו שולחנות ארוכים-ארוכים, על חמורים נמוכים, ועליהם המאכלים המסורתיים. סביבם, על הרצפה, יושבים כל בני החורין למשפחת בן-דויד, וקוראים את ההגדה. מצות עפות מצד אחד לצד השני של החדר, מידי פעם צחוק מתגלגל לצד קריאה ושירה. חלק מעשנים, כולם שותים ורק דמיינו מה יקשרה למי שינסה לדלג על פסיק מההגדה.

בפסח שנה שעברה קבלנו את סבא ביום טוב. הוא הובא לחדר על כסא הגלגלים, אבל גם בלי היכולת לתקשר את תחושותיו, פניו הוארו למראה החדר המלא וקולות השירה. הוא כבר לא יכול היה לאכוף את התנהלות הסדר, אז קרה שניצלנו את השכחה שלו: שתינו הרבה יותר מארבע כוסות היין המסורתיות.

היה לו קשה לשיר איתנו והוא כבר לא דקלם את הטקסטים, אבל דבר אחד הוא עשה בחן שלא אשכח בחיי: פעם אחר פעם באותו הערב, ובחיוך גדול, הוא הגביהה את כוס היין שלו ולמשמע קריאת "לחיים, סבא!" של כל בני המשפחה, הוא ענה בקול צלול: "לחיים!", ורוקן את הכוס.

 
6 תגובות

פורסם ע"י ב- 30/04/2011 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , ,

6 תגובות ל-“לחיים, סבא

  1. הילה ריינשטיין

    01/05/2011 at 10:12

    עוד מהכותרת נתפסתי לכתיבה . כתיבה רגישה, מרגשת ואמיתית.

     
  2. גיא סגל

    04/05/2011 at 17:19

    מרגש,אמיתי, כשרון נדיר להעביר תחושות לידי כתב
    אל תפסיק!

     
  3. נועה

    04/05/2011 at 19:00

    מסכימה אם המגיבים מעליי. כתוב יפה וקולח, ועורר קצת דמעות בעיניים.

     
  4. תו זמיר

    19/05/2011 at 1:38

    כתבת כל כך יפה. סבא שלי נפטר השנה בנובמבר. אני יושבת עכשיו וכותבת בבית שלו. ויש לי צמרמורת. תו

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: