RSS

אל תיגע בקאובוי

16 אפר
אל תיגע בקאובוי

שלט ניאון מתנדנד, וחצי מהאותיות בו כבויות. השלט מציין מקום כה שומם ונטוש, שאפילו הרוח לא נשבה בו. נדמה היה שהשלט מתנדנד רק מכוחו של ההרגל – כאילו גם הוא ראה מערבונים וברור לו שהוא אמור להתנדנד, כי ככה זה. צעדתי לעבר Padre's, ואת הכניסה אליו חסמו שתי דלתות עץ, מהסוג שמבשר רעות. מהסוג שדרכן בורחים כל יושבי הפאב כשהקאובוי הרע מגיע לעיירה.

בשתי ידיים בטוחות, דחפתי את הדלתות ונכנסתי לבר. קול צעידת מגפי קפץ מהקירות בדרמטיות. אף אחד לא נס מהמקום כשנכנסתי. הוא היה ריק לגמרי. מול הכניסה הייתה במה, ועליה שני עצי דקל עקומים, מפלסטיק. סביבם היו מלופפות נורות מהבהבות, ומיקרופון מיותם, שמאחוריו, כסא ריק. שניהם נחו מתחת לאור עמום, מאובק, מחכים לגואל, שמחכה לקהל.

גררתי כיסא אחד גבוה לאחור, והתמקמתי על הבר. הרעש של הכיסא הנגרר היה כמעט בלתי נסבל בשקט ששרר שם, והוא מייד נשאב על ידי הואקום האדיר של המדבר הטקסני, ונעלם. למשמע הרעש יצאה מהמטבח הברמנית. "גוד איבנינג, מא'אם". אמרתי. המבטא המזעזע שלי נשמע גרוע יותר מגרירת הכיסא. היא העריכה את הכוונה והנימוסים, אולי גם את השפם, והחליקה לכיווני תחתית לבירה, שנעצרה בדיוק איפה שהיא אמורה להיעצר. היא הגישה לי פחית "לון סטאר", שפתחה עבורי, ושאלה אם ארצה לאכול משהו. לגימה ראשונה מהמקבילה הטקסנית לגולדסטאר העברית, וגיליתי שאני רעב.

הזמנתי מנה מסורתית של צ'ילי קון קרנה והרשיתי למחשבות לנדוד, כשבלי אזהרה התחיל לרוץ לי  בראש סרט שראיתי כשהייתי בצבא. במהלך אחד המבצעים בגדה רואיין איזה נחלוואי. הבחור, אולי בן 20, פניו מכוסים צבעי הסוואה ותסרוקת שלא הייתה שורדת שעתיים בטירונות. סביב המצח סרט שחור, אוזניות ומיקרופון. המחלקה שלו באמצע מעצר והוא בציוד מלא. רק את הנשק הוא אחז ברישול. רישול מהסוג שמי שלא היה חייל לא יזהה. אני זוכר שזה הרגיז אותי. הוא פנה אל המצלמה, שצילמה בצבעים של שדה קרב, ושאל: "מה עושה נער יהודי הרחק מן המולדת?"

תוך שאני ממתין לאוכל, שאלתי את עצמי את אותה השאלה, ובדיאלוג קוסמי משעשע, נכנסה לפאב התשובה, בצורה של איזה קאובוי. שהתיישב בצד השני של הבר. הברמנית ראתה אותו. "גוד איבנינג סאלי", הוא אומר, מורח את השם שלה במבטא דרומי מושלם. "היי ג'ים, האו יו דוין?" הוא קד בעדינות והוריד את הכובע. היא ניגשה לענייניה ואני ניגשתי לג'וקבוקס והפרעתי את השקט עם שלושה שירים של ג'ון לי הוקר, מנסה להרגיש בבית.

הוא שאל אותי מה אני עושה פה. עניתי, בחצי חיוך, שאני מנסה להבין לאן נעלמו כל הקאובויים. קיוויתי שהוא יזהה את הציטוט מהשיר של פאולה קול וישיב לי בחיוך מאשר, אבל הוא פשוט נופף ביד לסאלי, שהניחה מולי בירה נוספת, והעבירה את הבירה שלו לידי. "ועכשיו ברצינות, מה אתה עושה כאן?". הבחור, נראה בגילי, עם כובע סטטסון בהיר שנח לידו על הבר, חולצה מכופתרת כמעט עד הכפתור האחרון, מתוחה בתוך הג'ינס. חגורה עם אבזם בגודל של צלחת סדר פסח, ומגפיים. השפם קצת דליל, ובכלל, למרות כפות ידיו הענקיות, הסדוקות, הוא נראה נקי מאוד ומסודר מדי. לא אפל בכלל. אפילו לא קצת מסתורי.

בתשובה לשאלתו, הסברתי – עכשיו ברצינות – שאני מחפש לראות מה נשאר מהמיתוס של הקאובוי. התשובה זיכתה אותי בחיוך עם שיניים, והוא לקח לגימה ארוכה מהבירה. על הבר כבר חיכתה אחת נוספת. ג'ים, שהתעקש לקרוא לי טיילר, סיפר שהוא הגיע לכאן עם שאלה דומה. אחרי תואר במנהל עסקים ו 3 שנים בסוכנות נדל"ן, הוא החליט ש "אינף איז אינף", אז הוא יצא ועשה את כל ה"אפאלאצ'י טרייל" על 3500 הקילומטרים שלו, ועבר לחווה, לא רחוק מאיפה שהיינו. 40 דקות נסיעה, כשרק ה 5 האחרונות על כביש סלול. הוא הוציא מהכיס אייפון, עם מסך מנופץ, והראה לי תמונה שלו בחווה, מחזיק בובקט ששוקל 15 ק"ג ביד אחת, כשהיד השנייה אוחזת ברובה.

בין היתר, דברנו על צבא ועל זמן פנוי. כשהוא לא עם החיות ולא תוקע גדרות, הוא אוכל. כשהוא לא אוכל, הוא שותה בירה. משתדל לא לשתות יותר מארגז בשבוע, "אבל אתה יודע איך זה", הוא אמר. למה חווה? למה טקסס? הוא רק רצה קצת חופש. כששאלתי אותו איזה חופש, שלילי או חיובי, הוא בהה בי ולא ענה. נימקתי: "חופש שלילי, זה "חופש מ…" זה החופש ממשהו. מעול, מנטל, ממגבלות, בעוד שחופש חיובי זה "החופש ל…", החופש לעשות משהו, להיות, לרצות. הוא הודה שזו שאלה טובה. מספיק טובה בשביל שנשתה עוד בירה לפני שנענה עליה.

שתקנו דרך כל הבירה השלישית והרביעית (והחמישית?), עד שיצא בהצהרה: ג'ים אמר שהוא מעדיף דברים פשוטים. אהבה. שנאה. בלי ניואנסים. הוא מעך את פחית הבירה, וציין גם שהוא מעדיף להתרחק מספת הפסיכולוג, ושספות נועדו לדבר אחד – וזה בטח שלא דיבורים. עשינו "לחיים" לכבוד הדברים הפשוטים. רק כשחזרתי לארץ גיליתי שהוא ציטט מילה במילה משפט של ג'ון וויין, ובלי לשים לב גם ענה על השאלה ששלחה אותי לחיפוש הזה: מה נשאר מהמיתוס של הקאובוי?

בעיקר המיתוס.

 
5 תגובות

פורסם ע"י ב- 16/04/2011 ב- פרוזה

 

תגים: , , , , , , ,

5 תגובות ל-“אל תיגע בקאובוי

  1. נועה

    16/04/2011 at 23:16

    הקאובוי הוא אולי מיתוס, אבל המשפט הזה שגברים אוהבים להגיד: שהם מתרחקים מפסיכולוגים, ושהם אוהבים דברים פשוטים בלי ניואנסים – זאת מורשת גברית כלל עולמית שלא נכחדה עדיין.
    וחבל. כי בחיים אין שום דבר פשוט ובלי ניואנסים. אז שלא יבלבלו את המוח.

    כתבת תיאור מאוד מוחשי של הסיטואציה, עם כל האוונטה הקאובואית. מעניין לקרוא.

     
  2. ניר

    17/04/2011 at 13:39

    שיחקת אותה.

     
  3. מירית

    19/04/2011 at 11:37

    טלטלון…כשרק התחלנו לדבר אז שיחקנו את המשחק הזה שנתת לי מילים וכתבתי מהם פוסט. הדמות המרכזית הייתה קאובוי, השיר של הפוסט היה זה של פאולה קול. וזה עוד לפני שידעתי על אהבתך לקאובויאים..קטע.
    ובפיסקה האחת לפני האחרונה כתבת "חופש שלישי". ואני מוצאת את עצמי יושבת שעה וחושבת מהו אותו חופש שלישי??? [אני עוד לא סגורה על החופש הראשון]…עד שהבנתי שזו סתם טעות.

     
  4. טל

    19/04/2011 at 13:07

    אני חושב שדווקא ריבוי הניואנסים, הגוונים וההגדרות הם הגרעין שיוצר חזרה לדיכוטומיות. טוב ורע, אהבה ושנאה. כשאפשר להיות הכל ובעצם לא-כלום, אין ברירה אלא לייצר קוטביות, גם אם היא קצת פיקטיבית. בן אדם צריך לדעת באיזה עולם הוא חי. אולי זה החופש השלישי?

     

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: