RSS

האבא עם השוטגאן

09 אפר
האבא עם השוטגאן

מקרה שהיה, באמת: ארוחת ערב משפחתית, אשת חיל, מי ימצא? אנחנו מצאנו. ואנחנו אוכלים ואוכלים, מדברים, מקפידים להציק לאחי הצעיר, שכן בן 12 הוא והקול שלו מתחלף ואי אפשר שלא לעשות מהעניין הזה עניין גדול. ואז, כאילו הכלים כבר לא על השולחן וכולם התפזרו למלאכת העיכול בחדריהם, אחותי מודיעה שהיא חייבת ללכת. שבאו לקחת אותה. ככה, באמצע האוכל. אני, שיושב בינה לבין היציאה, מביט בה, מצח מקופל, תוהה. המבט שלה לא מסגיר כלום. אולי רק את העובדה שאני מפריע לה לעבור.

אותו מבט, אותו מצח, רק אל האבא. פניו הם השתקפות של פני, וכך יוצא שכולנו מביטים אל האמא (ע"ע אשת חיל), ותוהים – איך יוצא שהאחות קמה מהשולחן, בסעודת השבת, ויוצאת. ולאן היא יוצאת? גם אנחנו שאלנו. "בחור" הייתה התשובה שקבלנו.

היא כמובן לא חיכתה שאזוז והצטמצמה עד שנחלצה, והופ-הופ-הופ, היא בדלת. גם אני, וגם האבא, לא מרוצים מהתשובה ומההתחמקות, ומבינים מה נדרש מאיתנו לעשות – גם כאפוטרופוסים אבל במיוחד ככאלו שמבינים אילו גברים יש שם בחוץ. האחות, שכבר בדלת, מבינה גם היא לאיזו משפחה נולדה, המרדף מתחיל.

ההליכה המואצת הופכת לריצה, ואני בעקבותיה. רדפתי אחריה עד לרכבו של אותו עלם, מנסה לעכב אותו כדי שגם האבא יוכל לקחת חלק בתחקיר. באיחור, שנבע משיקולי אופנה וגיל, האבא מדביק אותנו, וכשאחותי סמוקה וה"בחור" מוכה תדהמה, אנחנו מציגים את עצמינו. "אני האבא, זה האח, ולאן אתה לוקח את הילדה? מתי היא חוזרת? אפשר לראות רישיון נהיגה?". מערכת היחסים הזו הסתיימה עוד באותו הערב. סליחה, אחות. את עוד תודי לנו.

מקרה שהיה באמת, II: ארוחת ערב, לא משפחתית. אשת החיל הייתה טבח, במקרה הזה ערבי. השיחה, שיחה אופיינית לזוג גברים בפאב: רסיסי יומיום שטרם חלקנו אחד עם השני, מעורבבים בגיחות קצרות לספרות נעלות יותר של קיום-ועתיד-ומשמעות-ואיפה-ההמבורגר-שהזמנו-לפני-20-דקות.

ההמבורגר יגיע, אבל אולי רגע מאוחר מידי, מכיוון ששאלה תמימה – "מרגש אותך לחשוב על עצמך כאבא?" – הופכת לדיאלוג שיבהיר לי מה עגום מצבינו:

"שני בנים. אין שום סיכוי שיהיו לי בנות". השותף יורה, כאילו התכונן לשאלה הזו כל הערב.
"שום סיכוי? למה יש לך איזה פטנט שאחרים לא מכירים?" תהיתי.

"…אם תהיה לי בת, אני שם אותה במגדל, מייבא דרקון מסין שישמור עליה. לבת מצווה אני תולש לה את הדלת מהחדר ושם כזה עם חרוזים. אחרי המחזור הראשון, חגורת צניעות מברזל. בגיל 17, אני משתיל לה צ'יפ עם GPS בעורף".
"למה שלא תשים עליה קולר, ותסגור עניין?", שאלתי, כשבלב אני יודע שזה רק ייתן לו רעיון.
"זה לא רעיון רע", הוא קובע, וממשיך: "כזה שמחשמל אותה אם היא יוצאת מהבית? וואלה. לא חשבתי על זה". הטון היה רציני, השאלה אמורה הייתה להיות רטורית, הילדה, תהיה אומללה.

הגיע ההמבורגר. נגמרה הבירה. שריקת הפתיחה וטוטנהאם מתחילה להפסיד לריאל מדריד. כל אחד וצלחתו ועתידו האפשרי ואמצעי ההגנה שהוא מתעתד לרכוש, וציער אותי לגלות שאני נוטה להסכים עם השותף. ניחמתי את עצמי, הרי זה רק סביר, שאביע דאגה פעילה לשלומה של בתי שלא נולדה. תכלס', יהיה יותר הגיוני להאמין שכשהיא תיוולד כבר לא יהיה צבא, מאשר שהגברים יהיו תמימים וענוגים וטובי לב.

הכי קרוב למדיטציה שאני יכול להגיע ביומיום, זה באכילה. פתאום שקט מסביב, אני נהיה אדיש לסביבה שלי, ורגע לפני שההתמכרות לרגע הופכת למוחלטת, אני מהרהר בשאריות השיחה שמיטלטלות בין דפנות קודקודי. ואז, אוי ואבוי, נופל האסימון: אני התגלמות הקלישאה של האבא עם השוטגאן. נכון לעכשיו, לא אבא, וגם בלי שוטגאן, אבל הראו לי גבר, ואני אראה לכם פוטנציאל לא ממומש.

 
8 תגובות

פורסם ע"י ב- 09/04/2011 ב- פרוזה

 

תגים: , , , ,

8 תגובות ל-“האבא עם השוטגאן

  1. נועה

    10/04/2011 at 0:16

    חבל מאוד. מאחלת לכם לצאת מהתפקיד המגונן, כי הוא די חסר טעם.

     
    • טל

      11/04/2011 at 10:40

      ספרי לי על זה… מה היית מציעה?

       
      • נועה

        12/04/2011 at 0:07

        אני מציעה לך לפתוח את הלב והאוזניים ולגלות את עולמן המופלא של הנשים: איננו יותר פגיעות או פחות אוהבות מין כדי שנזדקק להגנה מפני גברים.

        אני מניחה שאתה רואה בעצמך אדם בוגר ואינטליגנטי שיכול להסתכן בכניסה לקשר רומנטי, אשר עשוי לעלות על שרטון – בין תוך שעתיים ובין תוך שנתיים. בדיוק באותו אופן אתה יכול לראות בכל אישה – אישה בוגרת, אינטליגנטית ולוקחת את הסיכונים הדרושים.

        אי אפשר להגן על אף אחד מפני החיים.

         
  2. נאוה

    10/04/2011 at 8:03

    כשגברים יפסיקו להיות נוטפי זימה וסליזיים, אנחנו הבנות פשוט נאבד בהם ענין. נעבור לבנות, הן לפחות ימשיכו להיות נוטפות זימה וסליזיות.

     
    • טל

      11/04/2011 at 10:42

      אני מקווה שאת צודקת ומקווה שבמידה וזה יקרה, לפחות תצלמי קצת ותשלחי לי.

       
  3. טל

    12/04/2011 at 17:13

    נועה, קנית אותי עם המשפט "אי אפשר להגן על אף אחד מפני החיים".

     
    • שירלי פרחי

      08/06/2011 at 18:52

      מהיום שבו החללית שלי נחתה בוורדפרס אני חופרת ומחפשת בו בלוג שבאמת יענין אותי, וסוף סוף מצאתי !
      אתה כותב מצוין. קולח, מצחיק, אינטליגנטי, מעורר מחשבה.
      העלית כאן נושא חשוב. אני אגב לא מאמינה לגבר או אישה שטוענים שהם לא חרדים לילדים שעוד לא נולדו להם ו/ או לא מבינים את החרדה הזאת.
      תמשיך לכתוב.

       
      • טל

        19/06/2011 at 17:32

        שירלי,

        זה אחד הדברים היפים ביותר שנכתבו לי כתגובה, כאן ובמקומות אחרים. תודה.

         

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: